משתבחים עם הזמן: הופעת דפש מוד בפארק
בניגוד לגיחה הקודמת לתל אביב לפני ארבע שנים, השכילו הפעם חברי דפש מוד לשלב היטב בין השירים המוכרים והאהובים לאלו הרעננים מהאלבום החדש. המעריצים שמלווים את הלהקה שנים רבות קיבלו מהכל, ועדיין They Just Can't Get Enough
עדכונים חמים לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet. עשו לייק
כשלהקה צוברת קילומטראז' כזה של למעלה משלושה עשורים היא עומדת תדיר בפני דילמה: האם לתת למעריצים עוד מאותו הדבר או לנסות לשבור את התבנית,
זה הזמן שלהם
הביצוע של "A Question Of Time" היה משיאי ההופעה, וכלל מחיאות כפיים קצביות, תפיסת מפשעה ופירואטים מרשימים, אבל הוא לא היה היחיד. במופע שפתח רשמית את סיבוב ההופעות הנוכחי, דפש מוד בחרו להעניק להמונים (חלקם חיכו בדשא בסבלנות כבר מהצהריים, רבים מהם לובשים את חולצות הטור החדש שקנו ממש עכשיו), הופעה מאוד לא מובנת מאליה. הם ניגנו כמות יפה של שירים מהאלבום החדש "Delta Machine". ובכל זאת, דייב גהאן, מרטין גור ואנדי פלטשר הצליחו לתת לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה.
בדיוק מרשים - דקה אחרי רבע לתשע, השעה המיועדת - החל האינטרו של שיר הפתיחה המצמרר של האלבום החדש "Welcome To My World", ואחריו הסינגל "Angel". בתחילת המופע הבמה נצבעה כמעט כולה בשחור, מה שהגביר את תחושת הדרמטיות. ואם זה לא מספיק, על המסך הוקרן וידאו ארט שהציג מעגלים ניאוניים ולבנים על רקע שחור. גם גהאן יישר קו עם הצבע, כשעלה בווסט וז'קט גנגסטרים שחור כשמתחתיו אין לו חולצה - בנוהל.
על פי טווח הגילאים של הקהל, נראה שדפש מדברים לזאטוטים בני שמונה וגם לבני החמישים פלוס. כך או כך, כולם קיבלו גם את שירי האלבום החדש בתשואות, ואלו התגברו כשהתגלה שהפעם גהאן התפרע, ובמקום מדיו השחורים התקניים, בחר לעצמו וסט עם גב מוזהב. הסולן הכריזמטי דאג לברך את הקהל וגם הזמין אותו לשיר את תחילת הפזמון של "Walking In My Shoes" - נקודה בה עלה מפלס ההתרגשות של המעריצים.
אחד השיפורים המשמעותיים ביחס להופעה הקודמת בארץ היתה עבודת הווידאו ארט, בה חברי הלהקה בוקעים בלייב מתוך מגן דוד ענק שהתנוסס מאחורי הבמה. המסכים החדים הראו גם למי שעמד רחוק כל טיפת זיעה וגם כמה קמטים, אבל בעיקר תמכו והגבירו את האנרגיה הגבוהה של חברי השלישייה, שנראו במצב רוח טוב, ואפילו נרגשים. בתגובה לבלונים שהקהל הפריח לקראתו, אמר גהאן, שחוגג 51 עוד יומיים: "אני עדיין לא כזה זקן, תנו לי עוד כמה ימים".
למרות האהבה וההתלהבות שאין שנייה לה כשנשמעו השירים המוכרים יותר, גם אלו החדשים התקבלו ועברו מצוין. כך למשל ב"Should Be Higher", הקהל נכנס עם גאהן לחצי דואט. בסינגל "Soothe My Soul" הסולן עשה פירואט קטן נוסף ועלה לסשן ענטוזים על הקאט-ווק.
"Secret To The End" נגמר בדיסטורשן שמח שהוביל ל"Enjoy The Silence" האהוב, שלווה בווידאו ארט מטריד של נשים מקופלות ומעוכות שיצרו משולשים. הקלאסיקה שלוותה בריקודים על כל הבמה ועוד ועוד ענטוזים ונענועים של גהאן הציתה מחדש התלהבות שהמשיכה ל"Personal Jesus", בו החמיא לקהל וציין כמה כולם יפים. את החלק שלפני ההדרן סגר "Goodbye" מהאלבום החדש.
ההדרן הורכב משירים מוכרים. גור פתח אותו בביצוע אינטימי ומרגש של "Home", כשהוא מפעיל את הקהל בתנועות של מנצח. לאחר מכן שבו ועלו פלטשר וגהאן, שהמשיכו עם "Halo",
ואז נתנו לקהל את השיר העתיק והאהוב "I Just Can't Get Enough" שנעדר מההופעה של ההיא מלפני ארבע שנים. ממנו עברו ל"I Feel You" החושני, בו גהאן נותר בפלג גוף עליון חשוף. השיר המסיים היה "Never Let Me Down" בו דפש גרמו לכל הקהל עד השורות המרוחקות ביותר להניע את זרועותיהם בתיאום מצד לצד.
במאבק בין "שאלה של זמן וכניעה לחזרתיות" לבין "שאלה של תשוקה", אפשר לומר שהפעם - ביחס להופעה שלהם כאן ב-2009 - דפש מוד נתנו את עצמם, וקיבלו בחזרה המון אהבה. האלבום החדש עובד מצוין בלייב, טוב יותר מאשר בגרסת האולפן, ומשתלב במכונה המשומנת אך עם זאת המאוד אנושית.
