על קו הסיום: האיש רץ את כל ישראל ב-15 יום

יום שלישי, 16 באפריל, אני יושב על ספסל מחוץ לחדר מספר 31 בבית ספר שדה אילת, ביחד עם נהג רכב השטח שילווה אותי בפרויקט, צחי, אנשי חברת שורש ואנשי החברה להגנת הטבע, ועובר על המפות בפעם האחרונה.

ענבל מהחברה להגנת הטבע, מסבירה לי בפרוטרוט על התוואי שצפוי לי מחר, בהרי אילת, ואני קולט לראשונה את גודל האתגר שלקחתי על עצמי. פשוט זה לא יהיה.

עוד על שביל ישראל בערוץ התיירות:

• ציפור מדבר: לטוס מעל שביל ישראל עד לאילת
• הצבע של הטבע: סיירת מסמני השבילים בישראל
• מטיילים לזכרו: בשביל ישראל בעקבות אורי דביר
  

שעתיים מאוחר יותר אני במועדון של בית ספר שדה, נותן הרצאה בפני כמה עשרות תושבים,

רצים מקומיים ופעילי סביבה, שבאו להקשיב. האמת? אני מופתע שאני מעורר פה עניין כזה רב ואפילו מתרגש מזה.

הקהל מאזין בקשב רב להסברים שלי על הריצות שעשיתי באוסטרליה וניו זילנד, שואל שאלות ממש לעניין ומצטלם איתי ועם בת הזוג שלי, ויקי, המלווה אותי בכל מסעותיי ודואגת לכל מה שאני צריך. שלושה מהרצים שהשתתפו בהרצאה, רצי מרתון מקצועיים, אומרים לי כי למחרת, ביום הראשון לריצה, הם יצטרפו אלי לעשרות הקילומטרים הראשונים.

בוולס עם ויקי. עזר כנגדו לכל אורך הדרך(צילום: דב גרינבלט)

היום הראשון לריצה: הפתעה על ההתחלה

למחרת, יום רביעי, היום הראשון לריצה, אני מתעורר בארבע וחצי, ויקי כבר ערה ועוסקת בהכנות, בין היתר היא מורחת עלי כמויות של קרם הגנה. דובר החברה להגנת הטבע, ששותפה לפרויקט הריצה שלי, כבר עומד מחוץ לחדר ומתעד במצלמתו כל צעד שלנו. מרגע זה אני מכנה אותו פפראצי.

אנחנו מארגנים את התיקים, את האוכל והשתייה הרבה שאני צריך לקחת איתי לדרך, ויוצאים להעמיס את הכל על הרכב כשאני מגיע לחניון, בכניסה לבית ספר שדה, אני מופתע לגמרי: למרות שחמש וחצי בבוקר, כ-30-20 איש מחכים לי, חלקם הגדול בבגדי ריצה, על מנת להצטרך אלי להתחלה.

הם מברכים אותי, מצטלמים איתי ומאחלים לי בהצלחה. מרגש. אני לוקח שלוק אחרון מהשתייה, סוגר את תיק הריצה המיוחד שלי, שאותו אני נושא על הגב ו - יאללה, יוצאים לדרך.

מתחילים את הריצה. בוולס ומלווים אילתיים בזריחה(צילום: דב גרינבלט)

את המאות המטרים הראשונים אני רץ ביחד עם כולם, אבל כשמתחילים את העליות הקשות להרי אילת, אני

נשאר עם שני רצים מקצועיים ועם כלב הלברדור של אחד מהם. שניהם, ביחד עם רץ נוסף שהצטרף אלינו אחרי התחנה הראשונה בנחל שלמה עליון, כעבור כ-10 ק"מ, ילוו אותי במרבית הריצה של היום הראשון. תודה גדולה וכל הכבוד להם, זה ממש עזר לי ועודד אותי.

אחרי עצירה של כמה דקות בנחל שלמה עליון, להחלפת חולצה, שהייתה ספוגה בזיעה ולמילוי שתייה, אנחנו יוצאים בחזרה לתוך הרי אילת - אני, שלושה רצים והלברדור.

מנתר מעל הסלעים כמו פנתר. בולס בהרי אילת(צילום: דב גרינבלט)

ויקי עוקבת אחרי ההתקדמות במחשב(צילום: דב גרינבלט)

פחות מדי ריצה ויותר מדי טיפוס

בימים הבאים אני מגלה כי התוואי בדרום הארץ הוא קשה משחשבתי, יש פחות מדי ריצה ויותר מדי טיפוס,

לכן גם הקצב שלי מעט איטי ממה שתכננתי בהתחלה. בניתי על קצב של ריצה, ובפועל יש מקומות רבים בהם אני בעיקר מטפס, אפילו באמצעות חבלים, וזה מאט.

גם העומס על הרגליים הוא גדול, ובסוף כל יום אני מרגיש אותן היטב. ויקי עושה לי עיסוי כדי להקל עלי ולהפחית מעט את הכאבים. אולם למרות הקשיים, המפגש עם האנשים הנפלאים לאורך השביל, ההתעניינות שלהם בי והעידוד שהם נותנים לי, מחזקים אותי מאד.

התוואי בדרום הארץ קשה משחשבתי. בולס רץ בנוף המדברי(צילום: דב גרינבלט)

טוב שיש מעסה צמודה שהיא גם בת זוג. ויקי מטפלת בריצ'רד (צילום: דב גרינבלט)

פרגון ואהדה לכל אורך הדרך

במהלך כל ימי הריצה גם העליתי עדכונים יומיומיים לעמוד הפייסבוק שלי והתגובות שם היו פשוט מעולות - פרגון ואהדה לכל אורך הדרך, מאנשים שכלל אינם מכירים אותי, או שרק פגשו בי בדרך, לרגע קט.

אבל הבונוס האמיתי, מבחינתי, הוא הנופים המדהימים שיש לכם כאן. עם כל הקושי של הריצה, כאשר יושבים לקראת ערב, בזמן השקיעה, במכתש רמון, ומביטים לאופק - זה שווה את כל המאמץ.

ממוצע של 67 ק"מ ביום. ריצ'רד בוולס בפעולה‏ (צילום: דב גרינבלט)

1

2

3

4

5

הכאבים הכריעו אותי

ביום חמישי, אחרי 9 ימי ריצה ולמעלה מ-500 ק"מ שכבר עברתי, אחת היבלות ברגל שמאל שלי התפוצצה והיה חשש לזיהום.

לא לקחנו סיכונים ונסענו מיד למכון לרפואה דחופה בבית חולים בירושלים.

הרופא ניקז לי את היבלת, נתן לי אנטיביוטיקה והמליץ לי לנוח. ניסיתי להמשיך ולרוץ בכל זאת, ובאותו היום ולמחרת, שישי, רצתי עוד 80 ק"מ, אבל בשישי אחרי הצהריים, בפאתי פתח תקווה, הכאבים הכריעו אותי ולא יכולתי עוד לעמוד על הרגל.

אין ברירה, צריך לקחת הפסקה מהריצה, כדי לא לגרום לנזק בלתי הפיך לרגל. ההחלטה לא הייתה קלה וקיבלנו אותה בלב כבד, הרי באתי במיוחד מאוסטרליה לישראל כדי לרוץ את השביל ברציפות, אבל בריאות היא הדבר הכי חשוב בחיים וכשמדובר בבריאות, לא לוקחים סיכונים מיותרים.

בולס נח אחרי ההפסקה בעקבות הפציעה ברגל (צילום: דב גרינבלט)

שבת מנוחה

את יום השבת הקדשתי למנוחה. החלטנו ללכת ביום ראשון לרופא מומחה, על מנת לקבל חוות דעת מקצועית על חומרת הפציעה ולתכנן את המשך השהות שלנו בישראל על פי זה.

לשמחתנו, הרופא קבע כי יש סיכוי טוב שאם אנוח לגמרי במשך כמה ימים, הרגל תחלים ואוכל להמשיך ולרוץ. זהו, ההחלטה התקבלה - אני אנוח מעכשיו ועד שבת, ובראשון אמשיך את הריצה. נותרו לי עוד 4 ימי ריצה, מפתח תקווה ועד בית אוסישקין בקיבוץ דן.

באוסטרליה הוא רץ בין פרות, כאן בין כבשים. בוולס בגליל(צילום: דב גרינבלט)

כבוד למדינת ישראל

ביום שלישי נפגשנו עם שר התיירות, עוזי לנדאו. אני חייב לציין שכאשר שמענו מהם על היוזמה להיפגש עם השר, התרגשנו מאד. לא כל יום זוכה אזרח רגיל, ועוד ממדינה זרה, להיפגש עם שר בממשלה, זה כבוד גדול.

בפגישה עם השר לנדאו דיברנו על שביל ישראל, על תיירות ועל מדינת ישראל. הוא העניק לי תעודת שגריר של רצון טוב בתחום התיירות, ואמר שזה כבוד למדינת ישראל שהחלטתי שיעד הריצה שלי יהיה ישראל ואיחל לי בהצלחה בהמשך הדרך שנותרה.

שגריר של רצון טוב. עם שר התיירות, עוזי לנדאו(צילום: דב גרינבלט)

חזרה למסלול

את הימים הבאים הקדשתי בעיקר למנוחה. ביום ראשון בשש בבוקר, לאחר 7 ימים מלאים של מנוחה, ללא ריצה, חזרתי לרוץ בנקודה בה הפסקתי, בקטע שבין אלעד לפתח תקווה, מלווה בצוות שלי.

סמוך לכפר הבפטיסטים, אחרי כשעה וקצת של ריצה, הצטרף אלי מרתוניסט בשם אור שילון. שלוש שעות מאוחר יותר הייתה עצירה נוספת בחוף תל ברוך. בכל עצירה כזו אני מחליף חולצה, ויקי ממלאת לי את תיק השתייה, אני אוכל משהו קל, בדרך כלל כריך, וממשיך לרוץ.

תאכל משהו, אתה נראה חיוור. הפסקת אוכל בתל ברוך(צילום: דב גרינבלט)

גם החול לא עוצר אותו. בולס בחוף תל ברוך(צילום: דב גרינבלט)

ריצה לקיסריה

ביום ראשון רצתי 95 ק"מ והגעתי עד קיסריה, בריצה לאורך החוף. בקטע שבין תל ברוך לנתניה, רץ איתי מרתוניסט בשם רונן מלחי. ביום שני עברתי דרך רמת הנדיב, זיכרון יעקב, יערות הכרמל והגעתי עד לכפר חסידים, ריצה של 70 ק"מ.

היום כלל לא רק ריצה, אלא גם עליות וטיפוסים רבים, ולכן עשיתי מרחק מעט קצר מזה שתכננתי. ביום שלישי עברתי בצומת המוביל, נצרת עילית, הר תבור וסיימתי במנחמיה, מעט דרומית לכנרת, 80 ק"מ הספקתי באותו היום. באוסטרליה רצתי הרבה בין פרות. היום, בגליל, נתקלתי בדרך בהרבה כבשים.

בחופי נתניה עם רונן מלחי(צילום: דב גרינבלט)

ארץ פלגי מים. ברמת הנדיב(צילום: דב גרינבלט)

מריחים את הסוף

ביום רביעי, היום לפני האחרון, התחלתי במנחמיה, רצתי לאורך הכנרת, עקפתי את צפת, עליתי להר

 מירון וסיימתי ביער ברעם, בסך הכול כ-77 ק"מ. למחר, היום האחרון, נשאר לי כ-65 ק"מ.

בחמישי יצאתי כבר בשש בבוקר, היה די קר ועדיין מעט חשוך, אבל אפשר כבר להריח את הסוף. היום רצתי דרך דישון, רמות נפתלי, במקביל לכביש 90, עקפתי את קריית שמונה ומשם חתכתי ימינה לכיוון בית אוסישקין. בשעה 15:40 חציתי את נקודת הסיום. זהו. סיימתי את הריצה לאורך שביל ישראל, עשיתי זאת ב-15 יום, ממוצע של למעלה מ-67 ק"מ ביום.

ממוצע של 67 ק"מ ביום! בוולס מגיע לסוף במצודת אוסישקין(צילום: דב גרינבלט)

להכיר מקום דרך הרגליים. בוולס בקו הסיום, היום(צילום: דב גרינבלט)

ישראל מדינה יוצאת דופן

כאשר באתי לישראל לא הכרתי אותה בכלל, ואיזה דרך טובה יותר ללמוד מקום כלשהו, מאשר לרוץ לכל אורכו? שביל ישראל הוא מסלול מגוון ויפה ביותר, אבל לטעמי האנשים עצמם הם גולת הכותרת של המדינה שלכם, הם הופכים את ישראל למה שהיא, והיא אכן מדינה יוצאת דופן.

הריצה של בוולס לאורך שביל ישראל התקיימה ביוזמת חברת שורש ובשיתוף החברה להגנת הטבע, שיזמה את שביל ישראל. השביל שנחנך בשנת 1995, נועד ליצירת שביל הליכה רגלי לאורך מדינת ישראל והוא סימן רשום של החברה להגנת הטבע.