פעם ילד של אמא, היום רווק שמתקשה להכיר

עוד בנושא:

הכול על ייעוץ זוגי בפייסבוק של ערוץ יחסים

כל החדשות בפייסבוק של ynet

הגבר שקשור מדי לאמא שלו הוא ילד אהוב ויקר של אמא. הרבה אמהות אוהבות את הילדים שלהן, קשורות אליהם, ואכפת להן מאד מהם. אבל יש אמהות שכל מהות הקיום שלהן מתמצה בקשר שלהן עם הילדים, ובעיקר עם הבן הזה שלהן. הוא-הוא מרכז היקום. הוא-הוא הסיבה לקום בבוקר. הוא המשמעות לחיים.

ילד כזה, מאז שנולד (ואולי אפילו קודם), יש לו תפקיד – להיות בבת עינה של אמו. 

לכאורה, מה יכול להיות רע בכך? זה נשמע מצוין להיות כל כך חשוב לאמא שלך. אבל האמת היא שמדובר בתפקיד כבד ביותר - להיות כל כך יקר למישהי אחרת, מאז שאתה נולד.

בהרבה מובנים זהו נטל, וברבות הזמן, לא מעט פעמים המצב הזה מקשה על הילד לצאת לעצמאות אמיתית, להיפרד ממשפחת המוצא, למצוא לעצמו זוגיות ולהקים משפחה משלו.

קשה בחוץ, קל בבית

כל ילדותו גדל הילד הזה כשהוא ממלא את התפקיד שאמו ייעדה אותו אליו: על פי רוב הוא ילד טוב, אחראי, מנומס, אהוד על המורים ושאר המבוגרים. לעיתים קרובות הוא "ילד פלא" מחונן, מוכשר ומבריק. אבל גם אם לא – המעמד המיוחד שיש לו בעיני אמו והמעמד המרכזי שהוא תופס בגלל זה בתוך המשפחה - משפיעים על הדרך בה הוא מסתובב בעולם ועל מה שקורה לו.

ההשפעה של אהבה מרוכזת כל כך של אמא חיובית בהרבה מובנים: הוא יכול להרגיש בטוח, תמיד יש לו "גב" מאחוריו, תמיכה ואהבה בלתי מסויגות. גם אם לא פשוט לו בחוץ, הבית הוא תמיד מפלט, שם הוא תמיד מקובל, אהוב ומוערך עד בלי די.

אבל לא פעם נוצר פער משמעותי ביותר בין הבית לבין העולם שבחוץ, פער שמערער את הביטחון העצמי של הילד. הפער נובע מכך שבניגוד לבית שם עושים בשבילו, מפנקים אותו, מוותרים לו ומקבלים אותו בלי דרישות מיוחדות – בחוץ יש סטנדרטים, והוא חייב לעמוד בהם. העולם לא פורש לנו שטיח אדום. יש דרישות, יש מטלות. וכדי להגיע להישגים ולהצליח צריך להתאמץ. ממש לא כמו בבית.

לכן, לא פעם הילדים האלה מגיעים לעולם לא מצוידים מספיק בכוחות התמודדות ויכולת הסתגלות. הם רגילים שמישהו אחר עושה להם, מקל עליהם, עושה במקומם.... וכך, בניגוד להצלחה המסחררת בבית, בחוץ, בתחרות עם שאר העולם, התמונה שמצטיירת שונה ומתסכלת.

הפער המכאיב בין הבית לחוץ דוחף את הילד של אמא עוד יותר הביתה. אם בחוץ כל כך קשה, ובפנים כל כך קל ולא צריך להתאמץ – למה לצאת בכלל? עדיף להישאר במקום שקל ונח להתקיים בתוכו. ואכן, זה הרבה פעמים מה שקורה. ילדים של אמא הם "ילדי בית" הרבה פעמים. ממילא הם לא מרגישים שהם יכולים להתברג בחברה באותה הצלחה בה הם תופסים מקום בבית. וכמו כל נבואה שמגשימה את עצמה – עם הזמן המצב רק מקצין יותר ויותר. 

לקראת גיל ההתבגרות, עם הדרישות החברתיות הגבוהות שמופנות כעת כלפי הילד שהפך לנער, הוא עלול להסתגר יותר ויותר. להקדיש את הזמן ללימודים ופעילויות של בית, ולהימנע מחברת בני גילו. המטבח של אמא הוא כמו תמיד, ואפילו יותר מתמיד, מפלט. החברים מתחילים להסתובב בחבורות, לבלות יחד, להכיר חברות... הילד של אמא "מדלג" על כל זה, ונשאר מאחור, בעוד חבריו רוכשים ניסיון ראשון ביחסים הבין-מיניים.

כשהחברים מסתובבים עם בנות, הוא מבלה עם אמו(צילום: shutterstock)

עכשיו קמים?

מתישהו אחרי הצבא או אחרי הלימודים, כשהוא כבר מרגיש בטוח בתוך עבודה די קבועה – הרבה פעמים "הילד" מתעורר. עכשיו הוא מתחיל להיות מודאג. הוא מרגיש שחסר לו ניסיון בסיסי ומהותי בחיים, גם אם קשה להגדיר מה חסר או למה בעצם הוא לא השיג אותו אף פעם. שיעורים שהיינו אמורים ללמוד בתור ילדים, הרבה יותר קשה ללמוד בתור מבוגרים. הדרך עכשיו ארוכה, לפעמים היא נדמית כמו נצח. גם התסכול רב.

אחד הצעדים שצריכים לנקוט בדרך הזו הוא פרידה הדרגתית מאמא. הילד של אמא, גם אחרי גיל שלושים, קשור אליה בכל ליבו. אבל לא רק מבחינת הלב. גם בפועל – הוא מדבר איתה לפחות פעם ביום, לעיתים יותר, הוא מתייעץ איתה בכל נושא, והיא יודעת הכל על כל מה שעובר עליו. הוא לא עוצר לראות (וגם היא לא) שהיא בעצם אשה מבוגרת, שלא לגמרי מבינה בכל הנושאים והטרדות שמעסיקים אותו.

הוא לא מבין (וגם היא לא) שלא פעם היא פשוט לא יכולה לעזור לו. פשוט מאחר שהיא לא הכתובת המתאימה. אמנם היא אוהבת אותו בכל לבה, אבל במשימה החשובה האחרונה שעומדת בפניו – היא לא יכולה לעזור. להיפך. לאט לאט הוא צריך למצוא את הדרך להפרד ממנה. אם הוא גר איתה עדיין, אחד הצעדים המשמעותיים בהתרחקות הוא לעבור לגור לבד. לתרגל קצת עצמאות בשטח.

הוא צריך לאט לאט למצוא לעצמו חברים, איתם יוכל להתייעץ ולשוחח, מעבר לשיחות שהוא רגיל לעשות איתה. הוא צריך להתחיל להתעניין בנושאים של בני גילו, בהם היא לגמרי לא מבינה. והיא צריכה לעזור לו בכך. זה לא תהליך פשוט, גם עבורה.

מהאמא למטפל

רבים מהילדים האלה מגיעים בסופו של דבר בבגרותם לטיפול, דווקא בזכות אמם. היא מבינה, בשלב כלשהו, שלמרות התמיכה, העידוד והאהבה ללא תנאי שלה, היא עצמה לא יכולה לעזור לו יותר בשלב בו הוא תקוע כעת. היא מוותרת ו"מעבירה את האחריות" למטפל – כשלב ביניים, בדרך לעזור לו להעביר את האחריות עליו לעצמו.

אחת המטרות בתהליך הטיפול היא לאפשר ל"ילד" שגדל להבין שלא רק אמא חושבת שהוא מיוחד. בטיפול הוא מבין לאט לאט את הסיטואציה בה הוא נמצא, ומקבל את העובדה שהקשר עם אמא צריך לעבור שינוי משמעותי, על מנת שיוכל להשתחרר והתקדם בחיים.

בספר בראשית, בסיום סיפור בריאת האדם ויצירתה של חווה, כתוב הפסוק היחידי שהתורה מקדישה לדיון על תהליך עזיבת בית ההורים ובניית המשפחה החדשה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

לכאורה זה נשמע פשוט – קודם גדלים אצל ההורים, ואז עוזבים אותם ועוברים "לדבוק" באשה ולבנות משפחה אחרת. "הילד של אמא" הוא אחת הדוגמאות שממחישות לנו עד כמה התהליך הזה מורכב ולא מובן מאליו. לא מובן איך מגדלים ילד עצמאי, בטוח, שיכול בבא היום לעזוב בבטחה את הבית.

ולא לגמרי מובן איך הוא ימצא את האשה הזו שכוחה כל כך חזק, עד שיצליח לעזור לו להתרחק מבית הוריו, ולהקים לעצמו בית משל עצמו, עם אותה עוצמה של אהבה, תמיכה וקבלה.

• יעל דורון, פסיכולוגית, מטפלת אישית וזוגית ומנהלת את מכון זוגות