מעורב אבו גוש: לקראת פסטיבל המוזיקה

פסטיבל אבו גוש צמח בעשרים ושלוש שנותיו, מהתכנסות מוזיקלית שהצטיינה בעיקר באווירה נעימה, למפעל שמתקיים פעמיים בשנה - הישג נדיר כשלעצמו - ומתחזק קהל נאמן ונלהב. האירוע מציע קונצרטים מעניינים ובנויים היטב, ושמות אטרקטיביים ברשימת המבצעים.

• לכל העדכונים החמים: היכנסו לפייסבוק של ynet
• האופרה אותלו: מרשימה, דומיננטית ומרגשת
• "לואיזה מילר": אופרה חיננית ללא אריה נצחית
  

הקונצרטים פונים לטעמים שונים ומכסים מגוון של סגנונות ותקופות. בין אלה שמשכו את תשומת לבי במיוחד, שני קונצרטים עם הקונטרה-טנור מרטן אנגלטיס, שניהם יתרחשו בכנסיית קריית יערים. בקונצרטים ינגנו ישראל גולני בלאוטה, יזהר קרשון בצ'מבלו ואנסמבל נגני בארוקדה. בקונצרט הראשון סטבט מאטר מאת ויוולדי, הקנטטה מספר 54 של באך, ושירים של דאולנד. בשני ינגנו ניסי דומינוס מאת ויוולדי, קנטטה מספר 53, שעל פי המקובל עכשיו היא לא באמת מאת יוהן סבסטיאן באך, ושירים של פרסל. תוכניות יפות, קול יפה. נראה מבטיח.

מספר קונצרטים מערבבים בין מה שאנחנו רגילים לזהות כמוזיקה קלאסית, או מוזיקה אמנותית, לבין תחומים אחרים במוזיקה: פזמונאות, מוזיקה קלה, מוזיקה עממית. קונצרט המחווה לאבנר איתי, למשל, יכלול מוטטים של מנדלסון, מוצרט וסטרדלה, את "שירת הגורל" מאת ברהמס, אבל גם שירים עבריים בעיבודים של אבנר איתי, שאול גלעד, יחזקאל בראון ולאונרד ברנשטיין.

באותו יום יוקדש מופע שלם לשירי לאונרד כהן ובוב דילן. מאיה יוהנה מנחם תשיר;

שי טוחנר ויונתן מילר ינגנו. הזמרת סילביה קיגל בליווי גדעון ברטלר בגיטרה תשיר שירים מברזיל וארגנטינה ויצירות של פיאצולה ורמירז - מלחינים שמסמנים כנראה את קו התפר בין הממלכות.

הסימון הזה, של הגבול וקו התפר בין ה"קלאסי" ל"קל" או בין ה"אמנותי" ל"בידורי", הוא שאלה מרתקת. לא בטוח אם ניתן בכלל לסמן את הקו, ועוד פחות ברור אם זה קו קבוע. בעצם נגעתי בו כבר בתחילת הרשימה הזו, כשהזכרנו את ג'ון דאולנד (1563- 1626), ששיריו יבוצעו בקונצרט של אנגלטיס. דאולנד משויך היום, אוטומטית, לרפרטואר הקלאסי. האיכות הגבוהה של שיריו זכתה להערכה בחייו, עת כתב למלכים, בדנמרק ובאנגליה, ושוב, בזמננו, עם תחיית המוזיקה של הרנסנס והבארוק.

לטעמי, אלה שירים נפלאים, ויש לי חיבה מיוחדת לדאולנד. עם זאת, ניתן לחשוב עליהם גם כעל פזמונים לקול וללאוטה, ועליו, כעל לאונרד כהן, ביטלס או סשה ארגוב של המאה ה-16. בהנחה שקו הגבול עשוי לזוז עם השנים, הרי אין באמת משהו מפתיע במחשבה על שירי הביטלס כיצירות קלאסיות של העתיד.

סטינג, שבא מעולם הרוק, הבליט קצת את קו התפר סביב דאולנד כשהקליט דיסק משיריו, בגרסה מחוספסת, שונה מסגנון הביצוע ה"קלאסי" המקובל, והדגיש את הפוטנציאל הפזמונאי, הלהיטי, של השירים האלה, בלי לפגוע בקסמם. להיפך.

קו תפר נוסף שנבחן בפסטיבל, מן הסתם בלי כוונה, הוא המעבר בין תקופות במוזיקה. אנחנו נוטים להתייחס אליו כאל גבול קשיח. יש רפרטואר "מקובל" - ממוצרט עד סוף הרומנטיקה. יש יצירות בארוק, שפונות לקהל קטן יותר אבל נלהב. יש מוזיקה מוקדמת ממש, ומנגד, מוזיקה "מודרנית" - שנחשבות נחלתם של מאזינים מעטים וייחודיים. הקונצרט הראשון מאתגר את התפיסה הזו.

המכנה המשותף הוא הסגנון הספרדי-צועני של היצירות, אבל הן מתפרשות על תקופות רחוקות. שירי צוענים של דבוז'ק, שירים פופולריים של דה פאיה, ואז, שירים מהרנסנס הספרדי. על הביצוע יופקדו אילת אמוץ אברמסון עם יונתן זק; יעלה אביטל; אלה וילהלם, דורון פלורנטין, אליאב לביא, יואל סיון, עם יזהר קרשון, עמית טיפנברון ואייל לבר.

את הערפל התקופתי המסקרן ביותר תספק קבוצת "נביאי הקווינטה". הקונצרט שלהם מומלץ בכל מקרה. קבוצת הזמרים, בוגרי הסקולה קנטורום בבזל, רובם ילידי ישראל, זכתה ב-2011 בפרס ההרכב הצעיר של פסטיבל יורק, ומאז מופיעה, מתפתחת ומרחיבה את הרפרטואר.

באבו גוש הם יבצעו יצירות של סלומונה רוסי, מלחין בארוק איטלקי יהודי שחיבר לטקסטים עבריים,

מדריגלים של מונטוורדי וגם יצירות חדשות בסגנון עתיק שחיבר עילם רותם, זמר הבאס חבר הקבוצה. "נביאי הקווינטה" כבר ביצעו בארץ, בשנה שעברה, יצירה של רותם בסגנון דומה - "יוסף ואחיו". ההאזנה מפתיעה. היצירה כתובה ברוח המאה ה-17, ומתעוררת סקרנות, וקצת בלבול, באשר לרלוונטיות של שפה מוזיקלית כזו, עכשיו.

לצד הבלבול, היתה גם הסכמה בין רוב המבקרים והמאזינים, שהיצירה יפה ומרגשת. ניתן להאמין שכך יהיו גם יצירותיו החדשות של רותם. אם כך, האם משנה אם זו שפה מוזיקלית עכשווית, או עתיקה, או אחרת, והאם יש בכלל רלוונטיות לזמן ולתקופה במוזיקה, או שצריך רק שתהיה יפה ותרגש? מן הסתם, הציפייה של הקהל שבא לאבו גוש היא ליהנות ולהתרגש, ולצד השאלות המעניינות שהפסטיבל מעלה, אני מקווה שכך יהיה.

פסטיבל אבו גוש למוזיקה ווקאלית - 14-18 במאי