לקרוא ולשמור: סופרים קוראים הלוך ושוב

האלמוגים של מר מאני

אמיר גוטפרוינד על ספרו של א.ב יהושע "מר מאני"

הספר "מר מאני" של א.ב. יהושע דומה בעיניי לשונית אלמוגים, המציגה לפני הצולל פנים שונות בכל צלילה, או, אם תרצו, ג'ונגל עבות, שצמחיו גדלים בעודך פוסע בתוכו. כבר דובר הרבה על מורכבותו של הספר, על עומקו, על החדשנות שבמבנהו ועוד. אבל תכונתו היחודית, בעיניי, היא יכולתו לחשוף לפניי בכל קריאה אוצרות שטרם שמתי לב אליהם.

• לכל העדכונים החמים: היכנסו לפייסבוק של ynet
• אתגר קרת מטייל בספארי ומספר על ילדים וחתולים
• סטניסלב לם: חלוץ החלל מפולין
  

אמיר גוטפרוינד. מר מאני עדיין מפתיע אותו(צילום: מוטי קיקיון)

הרבה השתנה בעולם מאז ראה הספר אור ב-1990, וחלקים ממנו התיישנו (אפילו רחוב עמק רפאים בירושלים הפך צפוף ורועש, וכבר אי אפשר לדמיין בו את הליכתה של הגר ביום חורפי אל דירתו של השופט מאני), ובכל זאת, לספר הזה נשמרת תכונת הרעננות. גם אחרי אינספור קריאות הוא לעיתים מפתיע ודינמי בעיניי, יותר מספרים שאני קורא בהם לראשונה.

ילד זה ילד

ליעד שהם על ספרו של יהודה אטלס "והילד הזה הוא אני"  

להיות הורה לילדים קטנים פירושו, בין היתר, לקרוא שוב ושוב אותו הספר, ערב אחר ערב, ללא אפשרות יציאה, ללא חנינות. לפעמים, אתה מקריא ספרים שאתה אוהב. לעתים, גם כאלה שאתה לא, אך הקהל דורש - והקהל כאן, כידוע, הוא דעתני במיוחד. יש מקרים, שאתה מקריא ספרים שממש מרגשים אותך. כאלה שמזכירים לך את ילדותך שלך, שמעוררים את הילד שנותר בך.

"והילד הזה הוא אני". אז מי בסוף הילד?(איור: דני קרמן)

למרות שחלפו לא מעט שנים, אני עדין זוכר קטעים שלמים מ"והילד הזה הוא אני", את הורי מקריאים לי את הסיפורים, ואת כולנו צוחקים יחד. לתחושת הנוסטלגיה מתלווה עכשיו גם תחושה מוזרה. עכשיו אני הוא האבא שאומר לפעמים "יופי, יופי" ולא תמיד מקשיב, שנועל לילדיי מגפיים ומבקש שלא ילכו בבוץ. וביום שבת בצהריים, כשאני הולך לישון מעירים אותי בשקט בשקט כדי שלא אתעורר.

על הסמוי מהעין

שלומית כהן-אסיף על ספרו של איטאלו קאלווינו "הערים הסמויות מן העין" 

זה קורה לי תמיד, כשאני סוגרת את ספרו של האיטלקי איטאלו קאלווינו, אני יודעת שזוהי פרידה זמנית, ובעוד חודשים אחדים אשוב לטייל בערים האלה. באגדה פנטסטית, פיוטית וחכמה הכתובה כקטעים קצרים ומכילה את סיפוריו של מרקו פולו, כפי שהוא מספרם לשליט מונגוליה קובלאי חאן. אחד אוהב לסייר בעולם ולספר - ואחד אוהב להקשיב, והקורא בינותם מוקסם מן הסיור המודרך בערים האלה.

בזווית ראיה מיוחדת וחדה מתאר מרקו פולו פסיפס של ערים הקבורות מתחת לערים המודרניות. כל עיר נושאת שם של אישה, לה מוקדש קטע קצר. מדי פעם הרצף הסיפורי נקטע בשאלות ובתהיות של השליט. מרקו פולו, איש ונציה, לא הזכיר בסיפוריו את העיר שלו, קובלאי חאן תוהה: "מעולם לא שמעתי אותך מבטא את שמה". על כך משיב לו פולו: "בכל פעם שאני מתאר עיר אני אומר משהו על ונציה". כנראה שלכל אחד יש עיר דרכה הוא רואה את הערים האחרות בעולם.

ואני חוזרת בגעגוע לבקר בערים האלה, בתחושה שיש לי כרטיס נסיעה לעיר סמויה מן העין.

כוכבים בפנים

אורה מורג על ספרו של נתן אלתרמן "כוכבים בחוץ"

כל קריאה נוספת בקובץ השירים הזה של אלתרמן, מגלה מכמנים, פנינים, יהלומים ואבני חן חדשים. לאחר הקריאות הראשונות מתייצבת הנשימה והופכת לקצובה ורגועה יותר, ואתה כבר מצליח להינתק מעט מהכישוף ומהמקסם, ולתת לעצמך גם להבין מה קראת - למה התכוון המשורר.

נתן אלתרמן. למה התכוון המשורר?(צילום: משה מילנר, לע"מ)

לרדת לשורש החריזה, היופי המצלול ועומק הרעיון - ולהתמסר ליופי העוטף את כולך. הכוכבים בחוץ של אלתרמן לעולם לא נגמרים. ואפשר לקרוא ולקרוא בהם מההתחלה מהאמצע מהסוף. שיריו "סוערים עלינו - לנצח ננגנם/ שווא חומה נצור להם שווא נציב דלתיים". ובעצם מי רוצה לבנות חומה ומי רוצה לחסום בדלתיים? הקריאה הנוספת היא עונג צרוף.

אין מקום אחר

הכי כיף לי לחזור אל "מקום אחר ועיר זרה", ספר הביכורים של מאיה ערד, ולו רק מסיבות נוסטלגיות: הספר יצא באותה הוצאה ובאותה שנה יחד עם ספרי הראשון "מות הנזיר" ב-2004, ושנינו היינו מועמדים על ספרינו לפרס ספיר בשנה העוקבת.

מאיה ערד. יחידת סגולה

אבל הסיבה העיקרית לקריאה החוזרת ונשנית בספר היא יכולתה של ערד לקפל הוויה שלמה של מקום, דמות או סצנה בשורות קצרות ובחריזה משובחת. היכולת לכתוב בחסכנות ובתמציתיות - בניגוד לתסמונת תיאורי רשימת המכולת שסופרינו לוקים בה מעת לעת - היא בעיניי סוד הקסם של הפרוזה, וכשערד מתארת בשורה אחת או שתיים פרופסור בר-סמכא בסגנון ישעיהו לייבוביץ או את חוף הים של תל אביב, היא מצליחה להקים אותם לחיים נגד עיני הקורא - יכולת שרק יחידי סגולה ניחנו בה.

וחוצמזה, קיימת גם המחווה האינטר-טקסטואלית היפהפייה לייבגני אונייגין של פושקין: יצירה מחורזת שהלהיבה כל כך את ערד הסופרת, עד שגרמה לה - וזה סיפור אמיתי - ללמוד רוסית על בוריה כדי לקרוא אותה בשפת המקור.

געגועים לדבורה

שהרה בלאו על ספרה של דבורה עומר "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי"

בהחלט יכול להיות שהבחירה בספר הזה, מושפעת ממותה של דבורה עומר, אבל לא מן הנמנע שהייתי בוחרת בו בכל מקרה. שהרי אם יש ספר ישראלי שקראתי עשרות (רוצה לכתוב מאות, אבל חוששת שאחשד באי אמינות) פעמים, ובכל פעם מצב רוחי נסק אל על - הרי זה הספר הזה.

שהרה בלאו. "ומה את מדברת שם לעצמך?"(צילום: עדי מזן)

"חנל'ה חלמנל'ה שובי מכוכב החלומות!", קריאת הקרב הזו שליוותה את גיבורת הספר, היתה גם קריאת הקרב של ימי ילדותי. "עוד פעם חולמת בהקיץ?" היו רוטנים סביבי, "ומה את מדברת שם לעצמך?" היו ממשיכים בעודי מתכווצת בבהלה. אבל אחרי שפגשתי בחנל'ה וקרשינדו, גמד הקסמים דמוי סנטה קלאוס, ידעתי שכל שעות הבהיה שלי לא יהיו לשווא, הבנתי שחלומות בהקיץ מביאים אותך אל כוכב החלומות, שפנדוזה מרדימון, גיליתי שחלומות בהקיץ עוזרים לגרש את הפחד, את הדיכאון ואת קרן הזפת השחורה. אז עוד לא ידעתי, אבל הייתי עתידה להבין בקרוב שחלומות הם החומר ממנו עשויים הסיפורים, וכשאגדל, גם אכתוב כמה כאלה בעצמי.

תופיני סיפורים

נאוה מקמל-עתיר על ספרו של אתגר קרת "צינורות"

"צינורות" הוא שקית של תופיני סיפורים שאתה לא מפסיק לרצות לנעוץ בהם שיניים. אתה טועם ומופתע בכל פעם מחדש מהטריות של המבט והמבע, מהדיוק בכמויות , מכלי ההגשה האירוניים שרק סופרים חכמים יכולים ליצור.

אתגר קרת. רמת גן של כולנו(צילום: יוסי צבקר)

לפעמים הסיפורים מרירים או אפילו מרירים מאוד, ומתהפכת לך הבטן למשל ב"לא בני אדם",

ואתה צריך לחכות קצת עד הביס הבא - כי קשה לצרוך סיפור כמו "בלטה" מיד אחרי "טרמינל". אתגר ואני נולדנו באותה הקרת, ולא נפגשנו אף פעם, אולי כי הוא נולד שלוש שנים לפני או גדל בקצה השני של רמת גן.

אבל אני יכולה למצוא בסיפורים שלו הדים לדברים שכבר שכחתי - אוטובוס שיש בו כבל שהמשיכה בו מחוללת צלצול, או אב הבית שפעם עוד קראנו לו שרת. יש קסם בסיפורים קצרים שמאוגדים בספר. אתה יודע שאתה יכול לקרוא רק חלק, או רק מהאמצע, או במקביל לספרים אחרים - ואין לך התחייבות למכלול. יש עונג בסיפורים שאתה בולע מהר, ועדיין אינך שבע.

לחזור ולהתגנב

שפרה הורן על ספרו של יהושע קנז "התגנבות יחידים" 

את הרומן הזה אני קוראת שוב ושוב בהנאה מרובה, מאחר ויש בו איכויות נדירות החוזרות ומתגלות בפני כל פעם מחדש. התגנבות יחידים מתאר את החוויה הצבאית הישראלית של שנות ה-50 מנקודת מבטם של טירונים בעלי כושר גופני לקוי. צעירים אלה, בני עדות שונות, המגיעים מרקע חינוכי ומעמדי שונה, מספקים מבט מעמיק, מגוון ונוגע ללב על החברה הישראלית של אותן שנים.

"התגנבות יחידים". חמלה ואהבת אדם (עטיפת הספר)

הספר מצליח לחדור לעומקים פסיכולוגיים של גיבוריו, כמו גם לתובנות סוציולוגית המהולות בחמלה ובאהבת האדם באשר הוא. בנוסף לאיכויות אלה, מצליח קנז לספר סיפור דרמטי מרתק, וזאת הוא עושה בשפה עשירה המתנגנת כשירה של ממש, אותה הוא מתבל לפרקים בנגיעות קלילות של הומור.

הסופרים הממליצים בכתבה, לצד רבים נוספים, ישתתפו באירועי חודש הקריאה והספרות ביוזמת משרד התרבות והספורט.