משפחת אישטו / קריית–אתא

טסי (39) נולדה וגדלה בכפר באתיופיה, כבת בכורה, ובגיל תשע החלה משפחתה את מסע העלייה לישראל. במשך חודש הם צעדו ברגל מאתיופיה לסודן, שבה שהו במחנה פליטים במשך שבעה חודשים. לאחר מכן, ב־1984, הגיעו לארץ במסגרת "מבצע משה". "אבי היה חקלאי בילדותי, אבל ידע גם לבצע עבודות נגרות ואריגת בדים", היא מספרת. "אמי הייתה קדרית וגם הכינה רקמות. אני לא זוכרת עוני. המצב הכלכלי היה בסדר".

(צילום: יונתן בלום)

היא למדה בפנימיית עליית הנוער בכפר־חסידים, שם סיימה חטיבת ביניים ותיכון. בצבא שירתה בחיל הקשר ובהמשך בחיל השלישות והשתחררה בדרגת סגן. היא בוגרת מכללת שנקר בעיצוב אופנה. "תיכננתי בכלל ללמוד רפואה, וכשחיפשתי מקומות ללמוד הגעתי איכשהו לשנקר והתאהבתי מיד בתחום האופנה. יצירתיות הייתה בי תמיד, ספגתי את זה מהבית". בשנתיים האחרונות היא עובדת כרכזת תעסוקה בעיריית חיפה.

מני (38) נולד גם הוא באתיופיה ועלה בהיותו בן שבע יחד עם אחיו הבכור. כעבור שנה הצטרפו ההורים והאחים והאחיות. תחילה הוא התגורר בפנימיית חופים בעכו, שם למדו וגרו כל הילדים שהגיעו לארץ ללא הורים. את שנות בית הספר היסודי עשה בפנימיית תלפיות בחדרה, ותיכון סיים בפנימיית ימין אורד סמוך ליישוב עין־הוד.

באתיופיה המצב הכלכלי של הוריו לא היה טוב. "חיינו מהיד לפה", הוא מספר, "התפרנסנו בעיקר מגידול מוצרים חקלאיים ובקר. גם לאחר עלייתי המצב הכלכלי לא היה טוב. ההורים שלי גרושים, ואני לא זוכר רווחה כלכלית אף פעם".

מני שירת כלוחם וכמפקד בחטיבת גבעתי, והיום הוא סמג"ד במילואים בגדוד חי"ר. הוא סיים לימודי הנדסאי תעשייה וניהול, ועד לפני כמה חודשים היה מנהל מרכז נוער וקהילה בעיריית עכו. היום הוא עובד בייצור. "אשמח בעתיד לחזור לעבוד בתחום שלי, בעיקר ניהול ועבודה עם נוער", הוא אומר.

זוגיות: טסי ומנחם נפגשו לפני יותר מ־17 שנה, והתחתנו אחרי חמש שנות חברות. לפני החתונה הם גרו שנתיים יחד בדירה שכורה ברמת־גן. "מני הוא חבר אמיתי", אומרת טסי. "אני אדם שקשה להכיל אותו, אני מאוד רגישה, ומני פשוט נמצא שם. אני יודעת שאני יכולה לרוץ מרתון, לחזור ומני יהיה שם. הוא אדם מאוד רגוע ושלו, הוא הרגיעון שלי".

ילדים: לבני הזוג ארבעה ילדים: אוריה (10), רון (7), שי־לי (3) וגאיה (3 חודשים).

בית: לפני שעברו לקריית־אתא הם גרו בבית משלהם בגן־יבנה. עכשיו הם גרים בבית משלהם, שרכשו לפני שנתיים וחצי, בשכונת גבעת־לוקי. "קנינו אותו ב־900 אלף שקל", אומר מני, "ומימנו אותו ממשכנתה וממכירת הדירה הקודמת. הוא מרווח יחסית, יש לנו שתי מרפסות וגינה, זה בית פרטי לכל דבר. יש חדר ממ"ד שהפכנו לחדר עבודה".

"בית משלי זה הביטחון שלי", אומרת טסי. "אני מוכנה לעבוד מאוד קשה, אבל שתהיה לי את הפינה שלי. היה לנו גם חשוב שיהיה לנו בית קרקע, להתחבר לאדמה. האדמה היא כנראה חלק מאיתנו מאז הילדות. יש לי פיסה קטנה של דשא, והתחושה היא אחרת. טוב לנו בקריית־אתא. אנחנו רק צריכים להתארגן. עכשיו אנחנו במצב של שורדים, אין לנו כל כך זמן לעצמנו - עבודה וילדים בעיקר".

כסף: רוב הזמן הם במינוס. "בין 4,000 ל־10,000 שקל", אומרת טסי, "זו מלחמה בלתי נגמרת כדי לאזן את התקציב. יש גם חודשים שאנחנו חורגים מעבר לזה. אנחנו לא כל כך מצליחים לחסוך. יש לנו חיסכון אחד של 500 שקל בחודש, וברור לנו שזה כלום. השאיפה היא להגדיל את הסכום".

בשנת 2011 הם רכשו מכונית חדשה, בעזרת הלוואה קטנה, "מתוך שאיפה שלא נצטרך להוציא כספים על מכונית ישנה שנכנסת ויוצאת ממוסכים". טסי: "אני מרגישה שאנחנו חיים קצת בסרט. הראש שלנו עשיר, אבל הגוף עני. אנחנו חיים בקוטג', אבל זה מהלוואות וממשכנתה, זה לא באמת שלנו עד הסוף".

חלומות: החלום של שניהם הוא להקים עסק פרטי. מני: "עוד בצעירותנו חלמנו על זה, ועדיין לא ירדנו מזה. אני מקווה ומאמין שנגשים את החלום הזה. אני חולם שההצלחה בעסק תעזור לאזן את המצב הכלכלי שלנו. בסך הכל מצבנו לא רע, אבל אנחנו בקושי סוגרים את החודש. אני מאמין שאם ילמדו אותנו התנהלות כלכלית נכונה יותר, זה יכול בהחלט לעזור לנו".

את משפחת אישטו תלווה שירלי צ'קוטאי, מנהלת סניף בנק הפועלים בקרית אתא