שישי החדש בערוץ 10: לא מועיל, לא מזיק

טאלנטים זה כמו לוטוגוצים. אי אפשר לטעות בהם ואי אפשר להישמר מפניהם. וכשיש באויר ערוץ מסחרי וחצי - הרי 10 קירטע עד לפני דקותיים - איפה שלא תזפזפו, שם הם יהיו. לענין זה אין שום הבדל בין קרן פלס לשי שטרן, בין טלי מורנו למיקי רוזנטל, לוסי אהריש לאלון בן דוד. כולם מתפרנסים ממשחק הכסאות המוזיקלים הזה ועסוקים בלהמציא את עצמם מחדש, ממש כמו הפוליטיקה החדשה. וכשכושר ההמצאה ייגמר או שהערוץ ייסגר, תמיד אפשר לרוץ לפוליטיקה.  

מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:

"דוקטור" שלי ורוד? נסו סצנות סקס בטורקית 

לשנה הבאה בבנייני האומה: ראיון עם מורן מזור

עוד ביקורות, כתבות ועדכונים לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet  

מה, שי שטרן לא יכול להיות חבר כנסת? וערן זרחוביץ, מה חסר לו? ולוסי אהריש? לא נציגה אותנטית של מגזר הצעירים הערבים המשכילים? כלומר, ערביית-מחמד במקום שבו בתקשורת, לפני עשור, התהדרו בדוס-מחמד? ובינינו - אלון בן דוד? שר לענייני גמלאים, לפחות.

השחרחר והבלונדינית. אלון בן דוד וטלי מורנו(צילום: רונן פדידה)

שישי החדש של ערוץ 10 הוא שישי ישן מאד עם שני מגישי מהדורה, השחרחר והבלונדינית, וההוא שלא הגיע - עמנואל רוזן. העדרו לא פגם ולא הוסיף דבר. יש גם שלושה פרשנים גברים - כולל שרון גל שממציא את עצמו כמגן המחאה בתקווה ששכחנו לו את ההתקפות הפרועות על דפני ליף - ולקט כתבות. הכל ארוז היטב ובלי שום בשורה טלוויזיונית מעניינת. ארוך מדי, מפוטפט מדי, מנומס ואיטי להפליא, אבל נעים. נורא נעים.

את אותם דברים ממש, למרבה ההפתעה, אפשר לומר גם על תוכנית הבידור החדשה של שי שטרן. במיוחד כאשר גם המהדורה וגם תוכנית הבידור מציבות מול קהלן את אותו ליינאפ ממש: בואו נחבוט ביאיר לפיד, נהגג קצת על פוליטיקה חדשה, נזכיר את עמנואל רוזן ונתבדר עד כדי כך שלא נשים לב שאכלנו המון פרסומות, רק שעכשיו קשה יותר לקנות את מה שמציעים בהן.

מובן שיש גם צד חיובי. מתחילת הקריירה שלו ככתב צבאי עשוי ללא חת ועד עצם היום הזה, לא ראיתם מספר כה גדול של חיוכים על פניו של אלון בן דוד. הרבה מהם נחשפו בעת הראיון הלא-בלעדי והמיותר לגמרי עם שר האוצר, שחוזר עכשיו על מנטרות לכל מי שמוכן להקשיב.

בן דוד קצת מתקשה בלשאול שאלות מחוץ לקופסה. וטלי מורנו, ראיתם את שפת הגוף הנחרצת והלעומתית שהפגינה מול יאיר לפיד? כל כך נחרצת שלא צריך לשאול שאלות מסובכות על גז וריכוזיות, רווחים כלואים וכאלה, אפשר פשוט לרכון קדימה ולהגיד שמעמד הביניים נורא נפגע.

נחמד. שי שטרן(צילום: נעה גרייבסקי)

זה היה ראיון משונה גם מפני ששלושת הנוכחים בו - מרואיין ועיתונאים גם יחד - בכלל לא מומחים בתחום עליו הם מהגגים ברהיטות כל כך גדולה: שזה בדיוק, אבל בדיוק, סימן ההיכר של טאלנט אמיתי. אפשר לפטפט על הכל, אם צריך. ואפשר להישמע נורא משכנעים אם רק רוכנים קדימה בזוית הנכונה.

רק מתישהו באמצע הראיון הערוך לתפארה שלא היתה בו ולו פאוזה אחת לנשימה או הרהור, הבנתי מה הבעיה. הנה כבוד השר והמראיינים גם יחד אומרים "הם" כל הזמן כשמדובר במעמד הביניים. "הם". אפשר לדלות אמפתיה והזדהות אבל לא סולידריות, וכבוד השר מודה בזה בעצמו - הוא לא חש במה ש"הם" חשים. "אני לא יכול להגיד שזה מכעיס אותי כמוהם", אומר לפיד, "אני יכול להגיד שזה מכעיס אותי".

טלי מורנו מנסה לתקן ולהגיד "מה הם, אנחנו", אחרי הראיון, אבל מי שמרוויחה כמו ריקי כהן וכמוני לא יכולה לקנות את הפוזה הזאת. טאלנטים זה כבר לא מעמד ביניים. הזיהוי היחיד האפשרי ביניהם לבין מעמד הביניים יכול להתרחש במישור האידיאולוגי. אם המחאה תצליח, הטאלנטים יתמכו בה. אם לא, לא. אידיאולוגיה אמיתית, ערכית ובלתי מתפשרת יש באולפן הזה רק לנדב אייל. עבור טאלנט אמיתי, אידיאולוגיה היא משקל עודף. זה לא מצטלם טוב וזה לא מבטיח קפיצה מערוץ לערוץ .

אז כן, היתה ידיעה מרעישה על המיטה הזוגית של בנימין נתניהו במטוס לאנגליה, חמש שעות טיסה, שעלתה למשלם המסים חצי מליון שקל, ובכך אולי מבקשת המהדורה החדשה להוכיח את עצמאותה, אי תלותה והעובדה שהיא לא פוחדת מביבי. את הצקצוק האוטומטי צריך היה להמיר במשהו קצת יותר מעניין, כמו המחשבה כמה משפחות ממעמד הביניים צריכות לשלם את המסים החדשים ולשאת בגזרות החדשות במשך שנה, כדי לממן את המיטה של ביבי לחמש שעות. התשובה, למי שמתעניין, היא 62.

כאילו-טמבל. שי שטרן(צילום: נעה גרייבסקי)

סשה ברון כהן הישראלי

טוב היה לעבור מן הישן-החדש הזה אל נקודות האור, כתבות הלייפסטייל החביבות שמובילות היישר לשי שטרן. גיל ריבה הוא הברקת הליהוק היחידה כאן, וכדרכו הוא מביא את הסחורה, שהיא נבירה בקישקעס של מרואיינים. הפעם זאת מירי רגב  אבל הנה הפתעה: מרוככת! חסרת ביטחון! עם רגשי נחיתות הקשורים למשפחתה, שהיא ממירה ב"חינוך, חום ואותנטיות" שקיבלה מהם, בלי להבין איך במו פיה היא שוב הופכת את עצמה לקריקטורה של מזרחית-אסלית שכזו. סמדר פלד חתמה בכתבה על שגעון הריצה של הישראלים, והתשובה לשאלה ממה הם בורחים יכולה להיות, בין היתר, המדינה שלהם. או לפחות המחשבה עליה כל עוד אפשר להתפרק בטריאתלון.

ובאשר לשי שטרן: תוכניות אירוח, אתם יודעים, יכולות להיות מקפצה נאה בדרך לפוליטיקה, במיוחד אם המנחה יודע גם להיות רציני או לפחות להיראות רציני. עד כה שטרן היה אניגמה מעניינת, והוא הצליח - בתקציב זעום ובלייט נייט - לפרק את מסורת הראיון הטלוויזיוני לגורמים ולהמציא משהו חדש: מראיין שהוא כאילו-טמבל, על גבול הסשה ברון כהן אבל בלי תחפושת, שואל את השאלות הכי מעצבנות שמוטחות באנשים הכי הזויים ודולה מתוך זה פנינים.

אני מניחה שמישהו בעדת הוגי התכנים אמר לו, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים, אבל גם תוכנית אירוח עם שוסים גדולים. נגיד, קרן פלס? ופוליטיקאי?

 וטאלנטים?ומה שייצא בתוכנית הראשונה לא לגמרי מבשר טובות, למרות הצחוקים שנשפכו באולפן שבו הפוליטיקאי - מיקי רוזנטל - שכח שהוא עכשיו מהצד של הממלכתיות ועשה תנועה מזרחית מגונה לתיאור הגזירות החדשות. בעצם, הוא עשה שתיים כאלה. זרחוביץ היה ממלכתי בהרבה כשדיבר על גורלם של קירחים שהם גם אנשים נמוכים, אבל אצלו הפרצוף הרציני הוא נכס קומי, לא מבע אותנטי.

ושי שטרן המשיך לעשות את הפרצוף הזה שממנו אי אפשר להבין מה הוא חושב, ומתוך העמדה הנוחה הזאת דווקא היטיב להצליף במרואייניו. אלא שכשרונו הגדול לראיונות הזויים הולך כאן לאיבוד. יחסי ישראל סוריה, עם ח"כ ערבי, נזיר סורי, תומך אל קעידה וסוחרים בשוק? מושקע מדי, ערוך מדי, צפוי מדי - בערך כמו השאלות על ספורטאים הומואים כשהן מוצגות לתומכי בית"ר ירושלים. ייתכן שבתפקיד הטאלנט-המנחה לא נשאר לשי שטרן די זמן לתכנן ולבצע את מה ששי שטרן, המוכשר הזה מהלייט נייט, ידע לעשות כה יפה. כמה טוב שהכל זמני. עוד עשר שנים שי שטרן לא יוכל להיות יושב ראש ועדת העבודה והרווחה? למה לא, בעצם. כשנגמר הכשרון, נהיים טאלנט. כשזה מעייף - הכנסת היא בסך הכל עוד ערוץ אליו אפשר לרוץ.