"בנו של אדון היתומים": פרק מספר

"בנו של אדון היתומים" שזיכה את מחברו אדם ג'ונסון בפרס פוליצר, עוקב אחר מסעו של בחור צעיר במים הקפואים, המנהרות החשוכות ולשכות הריגול המפחידות ביותר בעולם, בצפון קוריאה: דיקטטורה מסתורית בה מקננים רעב, שחיתות ואכזריות לשמה אך גם רעוּת, אהבה ורגעים גנובים של יופי.

פּאק ג'וּן דוֹ הוא בנם הרדוף של אם נעדרת ואב רב־השפעה המנהל מחנה עבודה ליתומים. שם לומד הנער להכיר לראשונה את טעמו של כוח, שכן עליו מוטל לבחור מי מהיתומים יאכל ומי יושאל לעבודת כפיים. נאמנותו וחושיו החדים של ג'וּן דוֹ אינם נעלמים מעיניהם של בכירים במדינה, והוא עולה משפל המדרגה ויוצא לדרך שלא תהיה ממנה חזרה.

"בנו של אדון היתומים". נכתב אחרי מחקר של שנים בצפון קוריאה

פרק ראשון

אמא של ג'וּן דוֹ היתה זמרת. זה כל מה שאבא של ג'וּן דוֹ, אדון היתומים, היה מוכן לספר עליה. לאדון היתומים היתה תמונה של אישה בחדרו הקטן ב"מָחָרים ארוכים". היא היתה יפה מאוד - עיניים גדולות ומסתכלות אלכסונית, שפתיים מכווצות לכדי מילה שלא נאמרה. מאחר שנשים יפות מהפרובינציה נשלחות לפיונגיאנג, זה בלי ספק מה שקרה לאמו. ההוכחה האמיתית לכך היתה אדון היתומים עצמו. בלילה הוא היה שותה, ומבניין המגורים היו היתומים שומעים אותו בוכה ומקונן, סוגר עסקות שנשמעו־רק־למחצה עם האישה שבתמונה. רק ג'ון דו הורשה להרגיע אותו, ליטול לבסוף את הבקבוק מבין ידיו.

בתור הילד הכי גדול ב"מחרים ארוכים", היו לג'וּן דוֹ תחומי אחריות — הקצבת האוכל, הקצאת דרגשי שינה, מתן שם חדש לילדים שהגיעו מתוך רשימת 114 הקדושים הגדולים של המהפכה. אפילו כך, אדון היתומים הקפיד לא להפגין שום העדפה כלפי בנו, הילד היחיד ב"מחרים ארוכים" שלא היה יתום. כשהארנבייה היתה מלוכלכת, ג'ון דו היה זה שהעביר את הלילה נעול בתוכה. כשילדים הרטיבו בדרגשיהם בלילה, ג'ון דו היה זה שקילף את השתן הקפוא מהרצפה. ג'ון דו לא התרברב בפני שאר הילדים שהוא בנו של אדון היתומים ולא סתם ילד שהורים השאירו בדרכם לאיזה מחנה 9־27.

אם מישהו ביקש להבין את זה, זה היה די ברור — ג'ון דו היה שם לפני כולם, והסיבה שאף פעם לא אימצו אותו היא שאבא שלו לעולם לא היה מניח למישהו לקחת את בנו היחיד. והיה בזה היגיון, שאחרי שגנבו את אמא שלו לפיונגיאנג, אבא שלו הגיש מועמדות למשרה היחידה שתאפשר לו להתפרנס ולהשגיח על בנו בה בעת. ההוכחה הברורה ביותר לכך שהאישה בתמונה היתה אמא של ג'וּן דוֹ היא מידת הקשיחות שבה אדון היתומים הִפלה אותו לרעה בעונשים. ההסבר היחיד לכך הוא שאדון היתומים ראה בפניו של ג'ון דו את האישה מהתמונה, תזכורת יומיומית לכאב הנצחי שהרגיש עקב כך שאיבד אותה. רק אבא שנתון בכאב כזה יכול לקחת מילד את נעליו בחורף.

רק אבא אמיתי, בשר ודם, יכול לִכווֹת בן בקצה המעשן של מחתת גחלים. מדי פעם היה איזה מפעל מאמץ קבוצה של ילדים, ובאביב היו גברים בעלי מבטא סיני באים לבחור להם כרצונם. בשאר הזמן כל מי שהיה מסוגל להאכיל את הילדים ולספק בקבוק לאדון היתומים היה יכול לקחת אותם למשך היום. בקיץ הם מילאו שקי חול ובחורף השתמשו במוטות ברזל לשבור שכבות של קרח מהרציפים. על רצפות הייצור, תמורת קערות של צ'אפּ צ'אי קר, היו גורפים את סלילי המתכת השמנונית שניתזו מהמחרטות התעשייתיות. אבל בחצר הרכבות הם אכלו הכי טוב, יוּקג'אנג מתובל.

פעם אחת, כשגרפו קרונות מטען, הם העלו אבקה שנראתה כמו מלח. רק כשהתחילו להזיע האדימו, בידיים ובפנים, בשיניים. הרכבת היתה מלאה כימיקלים לבית החרושת לצבע. שבועות ארוכים הם היו אדומים. ואז, בשנת ג'וצ'ה 85 באו השיטפונות. שלושה שבועות של גשם, אבל הרמקולים לא אמרו דבר על קריסת סוללות, על פריצת סכרי עפר, על כפרים שגלשו אחד לתוך השני. הצבא היה עסוק בניסיון להציל את מפעל "סוּנגלי 58" מהמים הגואים, אז הילדים ב"מחרים ארוכים" קיבלו חבלים וצִלצלים ארוכי־ידית כדי לנסות לצוד אנשים מנהר צ'וֹנגְגִ'ין לפני שיישטפו אל הנמל. המים היו מערבולת של בולי עץ, מכלי נפט וחביות של שפכי מחראות. צמיג של טרקטור התהפך במים, מקרר סובייטי. הם שמעו את החבטות העמוקות של קרונות מטען מתגלגלים על קרקעית הנהר.

גג הברזנט של משאית חיילים עבר על פניהם, משפחה זועקת נאחזת בו. אחר כך עלתה אישה צעירה מהמים בפה פעור אך שותק, והיתום ששמו בּוֹ סוֹנג תפס בזרועה בצִלצל — בן רגע הוא נזרק אל תוך הזרם. בּוֹ סוֹנג הגיע לבית היתומים כנער רפה, וכשנודע להם שהוא אינו שומע, ג'ון דו נתן לו את השם אוּן בּוֹ סוֹנג, על שמו של קדוש המהפכה מס' 37, שכידוע לכול תחב בוץ באוזניו כדי לא לשמוע את הקליעים בעודו מסתער על היפנים. אף על פי כן הילדים צעקו "בּוֹ סוֹנג, בּוֹ סוֹנג" בזמן שרצו על הגדות לאורך רצועת הנהר שבּו סונג היה אמור להימצא.

הם עברו בריצה את מוצאי הצינורות של מפעלי "האיחוד" לפלדה ועל פני ברכות הסינון הבוציות של "ריוֹנסוֹנג", אבל איש לא ראה את בּו סונג שוב. הילדים נעצרו בנמל שמימיו הכהים היו צמיגיים מרוב גופות, אלפי גופות בין הגלים המתנחשלים, שנראו כמו קרישי דוֹחן דביק שמתחיל להתערבל ולבעבע כשהסיר מתחמם. הם עדיין לא ידעו זאת, אבל זאת היתה תחילתו של הרעב — החשמל נפסק ראשון, ואחריו שירות הרכבות. כשצופרי העבודה־המוגברת חדלו לצפור, ג'ון דו ידע שזה רע. יום אחד יצא צי הדיג לים ולא חזר. החורף הביא איתו אצבע־שחורה והזקנים הלכו לישון. אלה היו רק החודשים הראשונים, הרבה לפני אוכלי קליפות־העץ. הרמקולים כינו את הרעב "מצעד מפרך", אבל הקול הזה שודר מפיונגיאנג.

ג'ון דו לא שמע אף אחד בצ'וֹנגג'ין מכנה אותו כך. מה שפקד אותם לא היה זקוק לשם — הוא היה הכול, כל ציפורן שלעסת ובלעת, כל פקיחת עפעף, כל ביקור במחראה בניסיון לחרבן כדורוני נסורת. כשאפסה כל תקווה, אדון היתומים שרף את דרגשי השינה, הילדים ישנו סביב תנור שהזדהר בלילם האחרון.

בבוקר הוא עצר טְסִיר סובייטי, המשאית הצבאית שמכונה "עוֹרֵב" בגלל חופת הקנווס השחורה מאחור. נותרו רק תריסר ילדים, שהתאימו בדיוק לארגז העורב. כל היתומים מיועדים לצבא בסופו של דבר.

אבל ככה נעשה ג'וּן דוֹ, בהיותו בן ארבע־עשרה, לחייל מנהרות, והוכשר באמנות הלחימה באפס אוֹר. ושם מצא אותו הקצין סוֹ, כעבור שמונה שנים. הזקֵן ממש ירד מתחת לאדמה כדי להעיף מבט בג'ון דו, שבילה את הלילה עם הצוות שלו בתוך מנהרה שנמתחה לאורך עשרה קילומטר מתחת לשטח המפורז, כמעט עד פרברי סיאול.

כשיצאו ממנהרה, הם תמיד הלכו אחורה, להניח לעיניים להסתגל, והוא כמעט נתקל בקצין סוֹ, שכתפיו ובית החזה הגדול שלו העידו על אדם שהגיע לבגרות בימים הטובים, לפני תעמולת הצ'וֹלימה. "אתה פּאק ג'וּן דוֹ?" הוא שאל. כשג'ון דו הסתובב, מעגל של אור הזדהר מאחורי שׂער השיבה הקצוץ של האיש. עור פניו היה כהה מקרקפתו ומן הלסת שלו, ושיווה לו מראה כאילו זה עתה גילח זקן ושיער עבות ופראי. "זה אני," אמר ג'ון דו. "זה שם של קדוש," אמר הקצין סוֹ. "זאת יחידה של יתומים?" ג'ון דו הינהן. "כן," הוא אמר. "אבל אני לא יתום."

"בנו של אדון היתומים", מאת אדם ג'ונסון. תרגום: שאול לוין. הוצאת מחברות לספרות. 527 עמ'.