הכי רחוק מבורגס

אין דבר קשה יותר מהשגרה. דברים שחוזרים על עצמם תמיד קשים, בטח כשמדובר בכאבים ובטיפולים. עשרה חודשים עברו מאז הפיגוע בבורגס, וכל יום הוא מלחמה. אני עדיין סובל מכאבים ויודע שזה לא יעבור בקלות, אבל לפחות למשך עשרה ימים התנתקתי מהטיפולים, מהזיכרונות ומהשגרה.

נסענו לניו יורק במסגרת פרויקט של צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור. עשרה פצועים, שמחזקים אחד את השני. היו איתי סרן זיו שילון, שנפצע אנושות לפני פחות משנה ממטען צד על גבול רצועת עזה; נתי חצ'קור, שנפגע מטיל לפני מבצע עופרת יצוקה; זיו יצחקי שנפצע במלחמת לבנון השנייה; נועם נקש שנפגע מרקטת קסאם לפני ארבע וחצי שנים; אנדריי פק, שנפצע בפיגוע לפני יותר מעשר שנים; יחיאל צנעני שנפצע לפני שנה מפגיעת רקטה על גבול רצועת עזה; לוחם מג"ב אלברט סבח שנפצע בפיגוע דריסה ליד מועדון האומן 17 בתל אביב; ודרור זיכרמן שנפצע אנושות בשנת 2005 בפיגוע סמוך לטול כרם.

הזדהות והבנה

בעשרת הימים בניו יורק התרגשתי בעיקר מההבנה של הקהילה. כשאתה מספר להם את המקרה, אתה רואה על הפנים שלהם את ההבנה והכאב ואת ההזדהות, את הנתינה וכמה הם מעריכים אותנו. "מצויני מדינת ישראל", הם קוראים לנו. אנשים עם לב גדול מאוד, שלא החסירו מאיתנו דבר. לקחו אותנו למקומות הכי יוקרתיים.

הם ערכו לנו קבלת פנים, ועל האש, וארוחות רבות. בכל בוקר אכלנו במסעדה או אצל מישהו מהקהילה. לקחו אותנו לטיסה מעל ניו-יורק ולכל מיני מקומות מיוחדים. באחד הימים נסענו לפגוש את כת האיימיש, אנשים שחיים בלי טכנולוגיות בכלל. למרות שזה אולי נראה קסום, אי אפשר לקנא בהם. הם חיים בעבר.

בשאר הימים הספקנו ללכת למשחק של היאנקיז בבייסבול. אמנם הספורט משעמם, אבל רק להיות נוכח ביאנקי סטדיום - סוג של מקדש עבור האמריקאים - זו חוויה מרגשת. היינו גם בטיול אופנועים - לא אנחנו נהגנו - ובמוצאי שבת עשינו הבדלה בטיים סקוור, במרכז העולם. אירוע מרגש עבורי כאדם מסורתי. תמיד האמנתי שיש אלוהים, אבל בזכות העובדה שניצלתי ההבנה הזאת התחזקה. זאת הייתה החותמת, אבל אני לא חושב שאתחזק יותר או אחזור בתשובה. זה לא האופי שלי.

באחת מארוחת הערב המשותפות, יחד עם עוד 500 משתתפים מהקהילה היהודית ואחרים, כל אחד מחברי מהקבוצה סיפר את המקרה שלו. איך הוא נפצע, מה קרה לו ומה עובר עליו מאז. מבחינתי היה משהו מאוד מחזק בהקשבה לסיפורים של הפצועים האחרים. זה נתן לי תחושה שאני לא לבד, שאנשים אחרים עברו דברים דומים לשלי, למרות שכל מקרה הוא שונה ומיוחד. כמובן שנוצרו קשרים אמיצים עם פצועים אחרים. אמנם אי אפשר למדוד חברות בזמן טיול, אבל כבר אפשר לראות את החיבור לאנשים. אלה אנשים שישנתי איתם בלילה, קמתי איתם בבוקר, ביליתי איתם 24 שעות ביממה. כל הסיפורים ריגשו אותי, בכל אחד מהם ראיתי את החיים של לפני הפציעה ואחריה.

באותו אירוע סיפרתי גם אני מה עבר עליי. אני עדיין זוכר הכל, כל רגע. ביולי לפני שנה טסתי עם שני חברי הילדות שלי, אליאור פרייס ומאור הרוש ז"ל, לחופשה חלומית בבורגס שבבולגריה. אליאור, מאור ושלושה ישראלים נוספים נהרגו. אני נפצעתי קשה מאוד. איבדתי את עיני ונלחמתי על חיי. במשך כחודשיים הייתי מורדם, ורק לאחרונה חזרה הביתה, לעכו.

זוכר כל רגע

יש הרבה אנשים שנפצעו ולא זוכרים דבר, רק את מה שסיפרו להם. אני באופן אישי זוכר הכל, והמראות עדיין חוזרים אליי לפעמים. זה לא משהו שיכול להיעלם בתקופה קצרה כל כך. אני זוכר הכל שחבר אחד היה סגור מראש לנסיעה לבורגס ואחר הצטרף בדקה ה־90. היה גם חבר נוסף שלא הצטרף, למזלו.

אחרי שנחתנו אספנו את המזוודות, יצאנו וחיפשנו דרכים אחרות להגיע למלון ,ואז התקרבנו לכיוון האוטובוס. המשפט האחרון שאני זוכר שאחד החברים אמר לי הוא: "תחזיק את השקית, אנחנו כבר חוזרים". ואחר כך אני זוכר את האש והעשן, את הצפצופים באוזניים, ואיך גררו אותי מהאוטובוס הבוער. עפתי אחורה, עצמתי את העיניים והתפללתי שזה ייגמר. לאחר מכן איכשהו קיבלתי כוחות וחשבתי על המשפחה והחברים שמחכים לי. התחלתי לצרוח. כמה דקות לאחר מכן ניסיתי ללכת - ואז אירע הפיצוץ השני.

ובמוצאי שבת עשינו הבדלה בטיים סקוור, במרכז העולם

השאלה הראשונה ששאלתי כשקמתי הייתה 'איפה הם? איפה שני החברים שלי שהיינו כל היום ביחד? איפה חברי הילדות שלי? אין רגע שאני לא חושב עליהם, גם בניו יורק. למה אני בחיים והם לא. הייתי מוכן להיות במקומם ואני לא יכול לעכל את העובדה שהחברים שלי לא כאן איתי.

היום אני עדיין בשיקום. עושה פיזיותרפיות, עובר את כל הטיפולים. מדי פעם יש מחשבות

ונפילות. אני מנסה להתחזק כמה שיותר ושומר על קשר חזק עם המשפחות של החברים שנהרגו. אני מרגיש שאני מחזק אותם והם מחזקים אותי. כרגע אני מרוכז בשיקום. זו השאיפה היחידה שלי, והיעד הסופי הוא לחזור למה שהייתי לפני כן. להיות מסוגל לעשות את כל מה שהייתי מסוגל לעשות לפני הפציעה. הדברים שמחזקים אותי ומסייעים לי להמשיך הלאה אלה כל העיסוקים שהיו לי גם לפני הפיגוע - המשפחה התומכת, החברה, החברים והמוזיקה - חזרתי לא מזמן לעמדת הדיג'יי. כולם עוזרים ותורמים ומחזקים אותי.

חשוב לי לומר תודה לכל מי שקיבל אותנו, לקהילה היהודית, לצעירי חב"ד, לכל מי שעזר להם שם. כל מי ששם יד וגרם קצת אושר לאנשים שעברו חוויות קשות.