היום רות לא הייתה מתגיירת
עינוי הדין, הפגיעה בעולים והעמדה האידאולוגית הטמונה במדיניות הגיור מצדיקים אמירה ברורה של הרוב הישראלי: עד כאן! או שתפעלו איתנו למהפכה אמיתית וגורפת בתחום הגיור או שבלעדיכם תיווצר בישראל מציאות חדשה של גיור חילוני-ליברלי
הד ברור לקשר בין שני הטעמים ובין מצוותיה החברתיות של התורה לבין מעשה הגיור מופיע באופן די מפתיע בדיון התלמודי סביב סוגיית הגיור: "תנו רבנן: גר שבא להתגייר
בזמן הזה ... מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעין אותו עוון לקט, שכחה ופאה ומעשר עני". (בבלי, מסכת יבמות דף מ"ז עמוד א').
מבין כל מצוותיה של התורה, מבקש התלמוד להדגיש בפני המתגייר דווקא את אלו הנוגעות לאחריותם של היחיד והקהל לזולת המוחלש, שידו אינה משגת כדי מחייתו. בית הדין המקבל את הגרים נדרש לבחור מקצת ממצוותיה הקלות של התורה ואלו החמורות ולהציג אותן למתגייר. לעומת זאת, הצגתן של מצוות הסעד והצדקה אינן בגדר בחירה. בכל תרחיש עליהן להתייצב בראש רשימת ההתנהגויות המצופות מן הגר לאחר כניסתו לקהל, ובאותה הנשימה יש בהצגתן כדי להבטיח לגר שלא ינטוש עת יתמודד עם קשיי הקליטה בעמו החדש.
אלף שנים לאחר קביעת החכמים פסק הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה" שיש להודיע לגר ראשית את חובת האמונה באל אחד ואת איסור עבודת הכוכבים. רק לאחר מכן יש לידע אותו על מצוות הצדקה והערבות ההדדית. לא חלפו 400 שנים, והרב יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", ספרה המרכזי של ההלכה בדורות האחרונים, הותיר את אמונת הייחוד ואיסור עבודת הכוכבים אך ויתר לחלוטין על אזכורן של המצוות החברתיות-קהילתיות-לאומיות.
להותיר מאחור העמדה הגלותית
את המעבר הדרמטי מהדגשת המצוות בין אדם לחברו בהליך הגיור לדגש הבלעדי על המצוות בין אדם למקום ניתן לתרץ מן הבחינה ההיסטורית וההלכתית. יחד עם זאת יש בו גם משל מדויק ועגום על מצבו של הגיור בימינו ועל הדרך שבה הפקירה החברה הישראלית את המשימה הלאומית בידי ממסד אטום וקיצוני מבחינה דתית, שאינו מעונין באמת ובתמים לסייע למאות אלפי העולים מזרע ישראל, מתוך ידיעה שרובם ימשיכו באורח חיים יהודי חילוני. ממסד זה התמכר לחלוטין להיבטיו האמוניים וההלכתיים של הליך הגיור והקריב בעבורם את המימד הקהילתי והלאומי המכונן של הגיור. אם יכלו היו משכתבים והופכים על פניה את הצהרת הגיור של רות המואבייה שהקדימה את "עמך-עמי" ל"אלוהיך-אלוהי".כל מי שמכיר את סוגיית הגיור לעומקה יודע שהשאלה האם על ראש הממסד ישנה כיפה סרוגה או מגבעת שחורה חסרת כל חשיבות. בכל הנוגע לעניין הגיור, הוויכוח בין הרבנות החרדית והרבנות הציונית-דתית הוא ריב בין יושביה של אותה סירה מקרטעת. אלו גם אלו, מסרבים להכיר בעקרון שגם אורח חיים חילוני או מסורתי בישראל ראוי ויאפשר גיור, אם למתגייר כוונה אמיתית להיות חלק מן העם היהודי. אלו גם אלו מסרבים לצעוד בעקבות מורשתה של מגילת רות וההלכה התלמודית ולהכיר בעובדה שבעידן קיבוץ הגלויות ושיבת ציון יש להותיר מאחור את העמדה הגלותית ולכונן מדיניות גיור חדשה. הצמרת הרבנית בישראל מהרב שטיינמן ועד לרב דוד סתיו מרבני צהר מסרבת להעניק למציאות החיים הישראלית, בה המתגייר חי בחברת רוב יהודית ודוברת עברית, משקל משמעותי בהליך הגיור.
על הרבנים החרדים - אין מה להתפלא. במקרה הטוב - הצלחתה של הציונות אינה נושאת בעבורם כל משמעות דתית. במקרה הרע - משמעותה שלילית והרסנית. אולם על רבני הציונות הדתית יש להתפלא, לרגוז ולמחות. מדיניותם בתחום הגיור ב-20 השנים האחרונות היא לא פחות מבגידה בחזון הציוני והפניית עורף לשותפות החילונית-דתית במפעל התחייה של העם היהודי בארצו. בעידן הזה של אחוות אחים מחודשת, צריך לומר את הדברים באומץ וחדות - העמדה ההלכתית של רבני הציונות הדתית בעניין הגיור היא סטירת לחי לרוב החילוני והליברלי במדינת ישראל ובעולם היהודי, ושלילה מהותית ויסודית של אורח חייו היהודי והישראלי.
מציאות יהודית-ישראלית חדשה
בהקשר הזה חשוב להזכיר - משבר הגיור לא נעלם לשום מקום, גם אם הכותרות בעניינו דהו. דו"ח מבקר המדינה שפורסם כמה ימים לפני חג השבועות מלמד על הירידה המתמדת במספרי המתגיירים. למרות ההשקעה המאסיבית של רשויות המדינה, הצבא, הסוכנות היהודית וגופים נוספים, פחות מ-1,500 עולים מחבר המדינות מצליחים להתגייר מדי שנה. קרוב למיליארד שקלים הוציאה מדינת ישראל על מפעל הגיור ב-20 השנים האחרונות, ופחות מ-30 אלף עולי חבר המדינות התגיירו עד כה.
בסך הכול מדובר על פחות מ-10 אחוזים מציבור העולים חסרי הסיווג הדתי החיים בקרבנו כיהודים חילוניים לכל דבר. כדרכו, הצביע מבקר המדינה על כשלים מנהליים ומשפטיים רבים במערך הגיור; אבל העניין המרכזי - חוסר נכונותו של הממסד הרבני לאמץ מדיניות גיור ציונית ועדכנית - נותר מוזנח ויתום.
תוצאות עגומות אלו של המאמץ הממשלתי מביאות את ציבור העולים לאבד אט אט את רצונו להתגייר. במקביל, חלקים הולכים וגדלים בציבור הישראלי החילוני והמסורתי (52% מהציבור היהודי על פי סקר קרן אביחי והמכון הישראלי לדמוקרטיה) רואים בישראלי שרק אביו יהודי, כיהודי לכל דבר. כישלונו המהדהד של הממסד הרבני בתחום הגיור וסירובו לאמץ מדיניות מהפכנית מביא את הציבור הישראלי הלא אורתודוכסי ליצור אט אט מציאות יהודית-ישראלית חדשה.
הציונות הדתית, העסוקה כמרקחה בשאלה מי יהיה הרב הראשי הבא תוך התעלמות טוטאלית משתיקת המועמדים סביב עניין הגיור, צריכה לקבל מהציבור החילוני ומציבור העולים מסר ברור: המשך ההססנות והפחדנות ההלכתית של רבניכם (ולראיה - חוסר הגיבוי למפעלו ההלכתי של הרחב חיים אמסלם בנושא הגיור) יוביל חלקים גדולים בציבור הישראלי לראות בציבור העולים חסרי הסיווג הדתית כיהודים לכל דבר וענין.
בחלק גדול מהקהילות היהודיות הלא אורתודוכסיות בתפוצות מוכרים ילדי אבות יהודים כיהודים לכל דבר אם התחנכו בחינוך יהודי. אם לא יחול מפנה אמיתי ביחסה של הרבנות הציונית לעניין הגיור המציאות הזו תעלה לישראל ותשתקע כאן, ולא ירחק לכך היום.
מסלול אחר
במקביל, מן הראוי לחזור לרעיון שהועלה פעמים אחדות בעבר ולייסד מסלול גיור ישראלי פלורליסטי, מחוץ לכותלי הממסד הרבני. מסלול זה יכול להישען על הישגי התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית במאבק להכרה בגיוריהם ולחבר יחד את ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, התנועות הליברליות, התנועה הקיבוצית, ארגוני עולים, תנועות נוער, חוגים רעיוניים ועוד. בוגרי מסלול זה ירשמו כיהודים במרשם האוכלוסין מכוח פסיקת בג"ץ.
הם אמנם לא יוכלו להינשא כאן ברבנות, אולם בכך יצטרפו למחנה של עשרות ומאות אלפים שנישאים בחו"ל והעתידים בסופו של דבר להפיל את חומת המונופול האורתודוכסי בתחום הנישואין והגירושין. בסופו של יום יצטרפו למסלול זה גם הכוחות המתונים של הציונות הדתית.
שנים טענו מנהיגי הממסד הרבני כי ההכרה בגיורים רפורמים וקונסרבטיביים תביא לפילוג העם ולניהול ספרי יוחסין. עתה מתברר כי דווקא מדיניותו של ממסד זה, תהא זו כיפה סרוגה על ראשו או מגבעת שחורה, היא אשר יוצרת את הפילוג ומובילה לניהול פנקסנות יוחסין בחסות המדינה. עינוי הדין, הפגיעה בעולים והעמדה האידאולוגית הטמונה במדיניות זו מצדיקים אמירה ברורה של הרוב הישראלי: עד כאן ! או שתפעלו איתנו למהפכה אמיתית וגורפת בתחום הגיור, או שבלעדיכם תיווצר בישראל מציאות חדשה של גיור חילוני-ליברלי או של קבלת העולים כיהודים לכל דבר.
במגילתה של אם כל המתגיירים מסופר כי נעמי ראתה שרות "מתאמצת" ללכת עמה אל הארץ המובטחת. לא מעט מאמץ, אבל גם לא מעט אומץ נדרשים מהמבקשים להתגייר. הגיע העת שאומץ דומה, במנות גדושות, יתגלה גם בקרב רבניה ואישיה של הציונות הדתית ובקרב הציבור הכללי בישראל, שחייב כמו בֹעז, לפרוש לאלתר חסותו על המבקשים להתגייר ולהפסיק להפקירם.
עו"ד הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל
לפנייה לכתב/ת 
