מצב האומה: עוד רגע קומי מושלם נוצר
עם בדיחות שחורות, מקאבריות, ברנז'איות או עצמיות, "מצב האומה" בעונתה החדשה נשארת התוכנית הכי מצחיקה ונשכנית שיש לנו על המסך - והיא יודעת שתשארו נאמנים לה בגלל הכותבים שלה
אגדה אורבנית חדשה מספרת, כי אפשר לשכור את הצדף הענק האוריגינלי מתוכו קופצת קשת ליבליך היישר אל חגיגות הבתמצווש שלה - על מנת שישמש כאביזר מרכזי בבת-מצווה הפרטית, במשפחות שמוכנות לשלם 3000 ₪ עבור התענוג. צדף בלבד, כן?
מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:
מורן מזור: "באתי נטו בשביל לייצג את ישראל"
עוד ביקורות, כתבות ועדכונים לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet
האגדה הזאת - שלא אתפלא אם היא נכונה - ממחישה את ההבדל התהומי שבין "ארץ נהדרת" לבין "מצב האומה". בראשונה, שלעולם תהיה פצצת רייטינג עד שתצא לגמלאות, אפשר בהחלט להתבלבל בין סאטירה לבידור, בין ביקורת לפרגון, או שימוש בדמות ציבורית כי להלעיג עליה - והפיכתה לאייקון חברתי מוביל. בשנייה, לעולם לא יהיו צדפים להשכרה, בלבול או שיאי צפיה מדהימים, שומטי לסת.
אני גאה להימנות עם הצופים שלא זקוקים לצדפים, טונות של איפור ופאות, מחסנים של אביזרים ויכולות הפקה מדהימות כדי לייצר אמירה משמעותית ואפילו משובחת: "מצב האומה" לעולם תתהדר בדלות החומר ובהימנעות כמעט מוחלטת מגימיקים הקשורים בחפצים.
גם כשיש בתוכנית הפתיחה של העונה שלוש דלתות, ואיש המזוהה כמצביע "הבית היהודי" חייב לבחור בזהותו של פוסק הלכה שתמונתו מודבקת על הדלת - ברור לגמרי שהדלת אינה חיקוי ריאליסטי של כלום, אלא רק סוג של הלעגה על חידונים נושנים.
נו, ומה הוא צריך לבחור, המצביע הנכבד? תשובה לשאלה מי כתב את פסק ההלכה לפיו אסור למחוץ כינים בשבת, האם הרב עובדיה או שמא הרב שמואל אליהו, או אולי בכלל אחד מכותביה של "מצב האומה", שנחשף כאן מחייך ומקועקע וסתור שיער. למי שלא צפה ומוכרח לדעת: זה הרב אליהו. את ההסבר לפסק ההלכה קורא ליאור שליין בטון מדוד, כי לא צריך להוסיף כלום למקור המעיד על בורות תהומית של כבוד הרב באשר לשאלה, כיצד באות כינים לעולם. עוד רגע קומי מושלם נוצר.
וכמו תמיד, גם הפעם שוגרו לחלל האויר המון רגעים שכאלה. "רוצים שסטיבן הוקינג יבוא?", מהגג גורי אלפי: "כל מה שצריך זה שלט". חצי שניה של אי נוחות, אלפי עובר לגג פיזי שבו הוא מצליח לתאר גם שלט רחוק וגם את סטיבן הוקינג הנכה נגרר בעקבותיו, ועוצמתה של הבדיחה המקאברית, המלוכלכת, הכי-לא-פיירית-שבעולם מחלחלת גם לעצביהם של חובבי צדפים. מרושע בלי גבול, אבל האמת? בנסיבות הנכונות, עם הכעס על החרם - נורא מצחיק.
וכשאורנה בנאי אומרת, "טוב שזו לא באמת עונת הזוגות באח הגדול, כי את האתיופית היו רוצחים", כשצוחקים - גם נלפתים בחרדה, וכשהיא אומרת "המצב הכלכלי כל כך טוב שעמנואל רוזן משלם מזונות לכל הרולר, (שמותיהם של כל יוצרי התוכנית המוקרנים בסופה) לייתר בטחון", כבר ברור שלא רק אנשי תקשורת צוחקים: "מצב האומה" לא תיתן לבדיחות ברנז'איות להשתלט לה על סדר היום. היא לא יכולה להרשות לעצמה להישאר אזוטרית. היא שבויה בדימוי עצמי של אנדרדוג: "אני מאד שמח שבחרתם לצפות בנו", כך ליאור שליין, צעיר המשתתפים והמבוגר האחראי, "כי זה מה שנשאר לנו, אחד את השני".
האמת היא שנשאר הרבה יותר: כל המציאות הדכאונית של עמודי החדשות, בפרשנות הכי נשכנית שיש על המסך, תוך כדי שימוש בכל הפטנטים שירעידו את שריר הפנים והסרעפת כמבוקש: אירוניה וציניות, מקבריות ונעבעכיות, פרודיה על חשיבות-עצמית ופרודיות על עלבונות, שורות מחץ מתחת לחגורה ושתיקות מוחצות עוד יותר כדי שהשיהוי - חצי שניה - יאפשר למלים לשקוע ולצחוק - לצוף.
תוך כדי צחוק, רק לעתים רחוקות הצופים חשים בכך שדלות החומר של התוכנית היא אמירה אמנותית מכוונת: כאן נשענים על מלים, על כושר כתיבה מוכח, ועל היכולת להפיח חיים בטקסט מוכן מראש באמצעות פרסונות קומיות מובחנות עם מאפייני אישיות בולטים ומופרעים במיוחד.
מובן שזה מחייב גם לא מעט חבטות הדדיות בין המשתתפים: חייה של בנאי כלסבית היו מקור לא אכזב לויצים בעונה הקודמת, הטירלול החינני של אלפי תמיד יאפשר הערות על גבול הנבזיות, והפעם שליין ועינב גלילי פתחו בדו קרב שעניינו הפרעות האישיות של שניהם: היא והאובססיות המיוחסות לה סביב אוכל, הוא וחוסר יכולתו ליצור תקשורת עם סביבתו. כן, זה עוד יתפתח במהלך העונה, וכן, התוכנית בונה על נאמנות מתמשכת של צופיה - וכנראה שיש לבטחון הזה סיבה מוצדקת.
הסיבה העיקרית היתה ועודנה, לטעמי, חבורת הכותבים המשובחת של "מצב האומה". אמת, כל אחד מחברי הצוות תורם מתובנותיו לדפים בהם כולם נעזרים כשהמצלמות מכריחות אותם להתיישב ולבצע פרק שלם, אבל מוכשרים ככל
שיהיו, הם לא היו מצליחים להרים את זה לבד.
כתיבה קומית טובה היא מחוז קטן, נדיר ויקר ברפובליקת המילים. כדי שתוכנית כמו זו תתרומם כל פעם מחדש ותמציא את עצמה מדי פרק, נחוצים אנשים טרופי דעת ומוכשרים לעילא שיסתובבו בחדריהם המבולגנים ימים ולילות וינסו על עצמם ועל סביבתם שברירי-משפטים, חלקי סיפורים ושורות קצרות, לראות אם זה "עובד", ולנחש איך זה יישמע בפי אורנה או ליאור, ומה גורי עלול לעשות כדי לחרב את המאמץ.
לרוב איננו מודעים לקיומם של האנשים הללו שנשארים עלומים מן המסך ומן התהילה המוענקת רק לדמויות המובילות. גם אם נתאמץ מאד, לא נצליח לזכור את שמותיהם המופיעים במהירות ונעלמים במהירות מהרולר. מתוך הערכה גדולה והכרת תודה על כל הצחוקים שהיו ואלה שעוד יבואו, הנה שמותיהם לפי סדר ה – א"ב: -לילך לשם-ברנע, דרור וידמן, ברק כהן, ניר ממון, אייל נאור, דניאל נקסטרנד, שחר סגל (בת), ליאור סלע, אוריה קניג, עופר קניספל. מי שיודע כמוהם להפיק פנינים, לא צריך שום צדף.
