מדיניות שטחים
לקחנו אופנוע שטח חלש וזול ולידו העמדנו אחד חזק ויקר, כדי לבדוק אחת ולתמיד מה עדיף ברכיבת שטח: שיא הפשטות או שיא הקידמה. אבל אל תפתחו ציפיות, בסוף חזרנו עם תשובה
AJP PR4 200 ו-HM CRE F300R. נראה אתכם אומרים את זה חמש פעמים רצוף. סתם, נראה אתכם מבינים מה הם עושים באותה נשימה. כלומר, למה שני האופנועים האלה מופיעים כאן ביחד, אם הדבר היחיד שיש להם במשותף הוא שייכות לקטגוריית האינדורו. שניהם צרים, קלים, עם מרווח גחון ענק ומתלים שיכולים להתמודד עם, ובכן, הכל. אבל מעבר להגדרת התפקיד המשותפת, הכל בהם אחר.
ה-AJP הוא אופנוע שטח שבנתה משפחה אחת בפורטוגל, יש לו מנוע 200 סמ"ק מקורר אוויר עם 18 כ"ס והוא עולה 42 אלף שקל. ה-HM לעומתו הוא מוטוקרוס טהור (CRF 250R של הונדה) שהוסב לאינדורו, עם מנוע 290 מקורר נוזל ומוזרק דלק שמוציא כמעט 50 כ"ס, ובשבילו מקבלים קצת עודף מ-84 אלף.
את שני האופנועים האלה לקחנו לא כדי להשוות ביניהם אלא כדי לבדוק משהו. ה-HM300 נמצא כאן בתור סמן ימני אך די אופייני לתהליך ההקצנה וההתייקרות שעבר על תעשיית אופנועי השטח ב-20 השנים האחרונות: המחיר שלו בשמיים, המכלולים שלו מיועדים לתמוך ברכיבה של אלופי עולם, אין לו סטארטר כדי לחסוך במשקל, והמנוע שלו מוציא כל-כך הרבה הספק ביחס לנפח, שבמקום לספור אלפי קילומטרים בין טיפול לטיפול, הוא סופר שעות.
וה-AJP200? הוא כאן כדי לשאול אם כל זה לא קצת מוגזם.
מוכנים היכון מת
כדי לרדת לעומקה של שאלה צירפתי אלי את ש', חזיר חולות שגדל על מוטוקרוס בדיונות של פלמחים. איש גמיש, חזק, כישרוני, עם אינסטינקטים של טורף, והכי חשוב: ערס חורני בדיוק איפה שצריך להיות ערס חורני. ש' כבר לא רוכב בשטח על בסיס קבוע, ולכן הוא לא מושחז ובכושר כמו שהוא יכול להיות, אבל לראות אותו על אופנוע שטח זה עדיין חוויה. הוא נמצא במקום הנכון על הסקאלה, בדיוק בין המשמעת לשגעת, בשביל להתמודד עם החרגולים האלה כשהם עולים על פול גז. והוא בא חרמן, אז נתתי לו את ה-300.
עוד הצטרף אלינו ר'. הוא צעיר מאיתנו ורוכב באופן קבוע על ה-KTM 125 שתי פעימות שלו. הוא כאן בתור נציג קלאסי של אסכולת רוכבי השטח המודרניים, שיצאו לדרך הלא סלולה על מה שהשוק הכתיב להם: אופנוע אינדורו תחרותי בעל נפח קטן ומחיר גדול. בהמשך היום ינחת עלינו גם נ', המבוגר האחראי, אבל אליו עוד נגיע.
הסתערנו על השטח, שלושה חברים על שלושה אופנועים, ביום אביבי נדיר באיכויות שלו. שילוב האנשים, האופנועים ופארק המשחקים הכמעט אינסופי שעמד לרשותנו העמיד אותנו אופוריים אל מול האידיליה. יצאנו ישר מהבית אל השבילים של קק"ל, בלי מכוניות ועגלות וקשירות ומנהלה. מהקפה ישר למאפה.
כשהשער הצהוב של הישוב נפתח, ה-300R המוזרק כבה. שתי בעיטות על רגלית הקיק-סטארטר והיא נשברה. רגע של פאניקה, אבל הגברת קארמה השאירה לנו חצי רגלית, המינימום שמאפשר התנעה. ובמינימום אני מתכוון שאף אחד לא הצליח עם הגדם הזה למעט ש' החיה, אז הוא מונה להיות הסטארטר שלנו להמשך היום.
בזמן שהוא בעט, אני שיחקתי מסביבו עם ה-AJP. הוא קטנטן והקלאץ' שלו גוסס, ככה שאין לו את הנשיכה הראשונית, אבל הוא עדיין מרים גלגל בשני. שאלתי את עצמי בעניין רב אם הוא יסיים את היום הזה. בינתיים הצליח ש' לשכנע את ה-HM להתעורר לחיים בנביחות אגזוז קצרות, ויצא לדרך על גלגל אחד. אחרי כמה עשרות מטרים הוא ירד, הסתובב אלי לאחור, הניף ארבע אצבעות ואז עלה שוב לווילי. הבנתי את המסר: ה-HM מרים ברביעי. בלי קלאץ'.
ה-AJP שרכבתי עליו בשלב הזה כבר צרח בהילוך חמישי, וש' עם ה-HM המשיך להתרחק על גלגל אחד. לא בדיוק התחלה טובה להוכחת תזת ה"בשטח פחות זה יותר", אבל לפני שקופצים למסקנות, בואו נבין רגע איך הפורטוגלים ניסו לעשות את זה.
בשטח הטכני שאליו מכוונים אופנועי אינדורו, לפחות כשרוכבים עליהם בני תמותה, המנוע הוא האלמנט הכי פחות חשוב. בטח כשיש לך שלדת אלומיניום עם עריסת פלדה, מכל דלק מתחת למושב, מזלג הפוך בקוטר 48 אינץ' של זאקס, בולם זאקס עם 300 מ"מ מהלך מאחור, והכל שוקל בקושי 105 קילו. בפועל, כל דבר שעברו בשטח ה-HM וה-KTM, גם ה-AJP דילג בסבבה.
רכב על הנחש
לעבור מה-AJP ל-HM זה אכן כמו לעבור לכלי כפול במחיר שלו, ועזבו רגע את המספר האבסולוטי; גם אם ה-AJP היה עולה חצי מיליון שקלים, ה-HM עדיין היה עולה מיליון. וזה פרט חשוב, אז אתן דוגמה מעולם המכוניות: סובארו STI וניסאן GTR הן שתי מכוניות כביש ספורטיביות כפולות הנעה ומוגדשות טורבו. השאלה היא עד כמה, והתשובה היא כמה שיש לך בארנק.
מנקודת ההשקפה הזאת, וגם מהרוב המוחץ של האחרות, ה-300R של HM הוא סוכרייה על גלגלים. אופנוע שטח מפוקס ומושחז שהחיבור אליו היה מיידי ומדליק באופן ממכר. יש לו מתלי מוטוקרוס של Showa שעברו התאמה לרכיבת אינדורו והם עובדים באיכות מבלבלת. מקומות שאנחנו רגילים להנדס כדי להחליק את עבודת המתלים נוסרו בגז חזק של קו ישר, והחיבור לקרקע היה מוחלט. הבלבול נבע מכך שהם התגלו כנעימים לכל אורך המהלך; כל מה שהשטח זרק עליהם - ההקפצות הקטנות של השביל, הבלימות וההחלקות, ההתנגשויות המטומטמות בסלעים עם גז סגור - הכל נבלע. וואו.
ול-HM יש מנוע. בריא, ישיר, מיידי, נובח, צורח בצליל מטורף. כל אחד מאיתנו גילה שזה בדיוק המנוע שהוא רוצה בשטח: סביר בהחלט בסל"ד הנמוך ונותן בלמעלה. נותן במידה. כשהוא מתפוצץ זה פסיכי, אבל בול בעוצמה שכיף לך לנסות להשתלט עליה, ואז יש לו עוד טיפה. מוכיח לך שאתה מסוגל ליותר.
היום הזה עם הכלים האלה בשטח יצר חוד גבוה על גרף החיים של כל אחד מאיתנו. הרגשנו כמו חבורה של ילדים על אופניים בשכונה, רק שלאופניים היה מנוע והשכונה הייתה יערות קק"ל. עולם ומלואו של רכיבה. שבילי כורכר, שבילי אדמה, סינגלים מיוערים, משטחי עשב, קטעי עבירות, גן עדן. תיזזנו בלונה פארק שתי וערב, עוברים ממתקן למתקן, חושבים מה ואיפה החוויה הבאה. הרייד הבא.
בקצה שביל מתפתל וגלי אחד עצרנו וחזרנו בחזרה כי רצינו עוד פעם. באמצע קרחת יער מצאנו קפיצה טובה. טיפסנו בעלייה שלא העזנו עד היום לגשת אליה, גילינו מקום חדש שצופה לנוף אחר, הטינו את האופנוע בחדות ופתחנו פול גז כדי לראות כמה מהר הוא פונה הצידה ואם אפשר להישאר עליו. אחר כך פגשנו חבר לקפה על גזייה ליד שטיח של מדרגות סלע,
ואז שטפנו סינגלים שרצו בתוך יער מוצל. משם יצאנו לשבילים ודפקנו גז עד העץ של הסלטה. העץ נקרא ככה על שם התהפכות שעשה בצילו אחד מאיתנו, בלי שמות הפעם, עם רכב 4X4. הוא עומד על סף מסלול פטוצ'אטו גדול, שזה אומר משטח עשב רחב ידיים שבתוכו חורץ תוואי מפותל של אדמה משובחת עם קירות נמוכים שמלווים את הפניות הארוכות.
שם פגשנו את נ'. הוא זקן השבט בחבורה הקטנה שהתקבצה שם באותו היום, רוכב כביש בנפשו והבעלים של סוזוקי DR650 שאין לתאר אותו אלא כאופנוע דו שימושי רך. נ' הוא בעל משפחה, מחושב מאוד מבחינה כלכלית, ומכיוון שכך שומר את עצמו קרוב מאוד לצד השפוי על סקאלת המשמעת-שגעת. נ' הוא גם הוגה הביטוי "לפונצץ"; על-פי משנתו, מעטים הרוכבים שנותנים גז על אופנוע, נדירים יותר אלה שיודעים לפוצץ גז, ועל סף הכחדה תמידי נמצאים אלה שמסוגלים לפונצץ גז. זה לא למשוך שני הילוכים ולשמוע את המנוע צורח: לפונצץ זה לחיות רוב הזמן בסל"ד אסטרונומי עם המצערת נעולה על העצר, מחכה שהמנוע ייתן לך את כל מה שיש לו.
יש בעולם מעט מאוד דברים מרגשים יותר מלפונצץ. אולי לפונצנץ. אבל לאדם מן היישוב, פינצוץ גז אמיתי זה עניין נדיר מאוד. צריך כסף וכושר וזמן ומקום. צריך גם את הכלי המתאים, כזה שאתה מסוגל להישאר עליו בזמן שאתה מפונצץ אותו. והנה אנחנו מגיעים לנקודה.
דברים שלומדים מגמדים
בתשובה לשאלה שהוציאה אותנו לדרך, ה-HM - ולצורך העניין כל אופנוע אינדורו מקצועי שנמכר כאן - הוא לא הגזמה. אם יש לך כסף לקנות אותו ולתחזק אותו ולשנע אותו, אז אינדורו בנפח פחות או יותר רבע ליטר זה פשוט תענוג. לא צריך יותר מזה. ה-AJP לעומתו הוא קטן וחלש, אבל אם בכל כתבה על אופנועים שהופיעה כאן אי-פעם זה היה נאמר לגנותו, אז לא הפעם.
לא כשרוכבים בשטח מגוון שכולל קטעים טכניים ומקטעי עבירות קשים, ולא כשהרוכבים הם חובבים. בתנאים האלה, ה-AJP הוא תרופת מרשם לחולי שטח עממיים. הוא אמנם שוקל רק קילו אחד פחות מה-HM, אבל ברכיבה מרגיש קל ב-20 קילו. הוא נמוך וצר יותר, קל להתמקם עליו באופן ששם את הגלגל הקדמי בין הברכיים, הוא מגיב מעולה לעבודת גוף, ואין שום בעיה לתת עליו פול גז רוב הזמן.
במקומות שבהם הגודל וההספק של ה-HM איימו עלינו מספיק בשביל להשתין על המדורה ולצנן עניינים, על ה-AJP הרגשנו בוסים. זה קרה דווקא בגלל שהאופנוע הזה הוא הרבה יותר מהיר מהמנוע שדוחף אותו: יש לו יותר אחיזה ממה שההספק מסוגל לשבור, ויש לו מתלים שמסוגלים לספוג הרבה יותר מהירות ודרמה ממה שהמנוע מסוגל לייצר. אולי אין לו מנוע כמו שהיית רוצה, אבל יש לו בדיוק את המנוע שאתה צריך. ככה מקבלים חוויית רכיבה שמאפשרת לכולם, גם ל-נ' המחושב, להסתער על הקצה של השגעת ולפונצץ בלי חשבון. להתחיל להבין ולהרגיש איך מתנהלים החיים בפינצוצייה מתמדת בשטח.
ככה יצא שה-AJP הגמדי והזול הזה לימד אותנו ביום אחד את כל מה שכולנו חולמים ללמוד כבר שנים: כמה נמוך אפשר להשכיב בפנייה שטוחה, כמה מהר אפשר להיכנס לקיר של פנייה בפטוצ'אטו, איפה באמת פותחים את הגז כדי לרכוב במאוזן על הקיר הזה ואיך פונים בלי לעזוב גז ומשתלטים על כל החרעת שנוצרת אחר כך.
רק אחרי שחווית את זה, אתה מבין איזו טעות זה להתחיל לרכוב בשטח תוך ויתור ודילוג על שלב האופנוע החלש, זה שאתה סוחט, שוחט, משפיט, מדרבן ולומד איך מתנהלת מכונה בפול גז. זאת תחושה כל כך ממכרת שלמרות הנוכחות האצילית של ה-HM, ה-AJP הקטן לא נח לרגע. לא יכולנו לרדת ממנו ולא יכולנו להוריד את החיוך.
בסופו של דבר לא היה ספק והחלטנו פה אחד. ה-HM מעולה, והוא אפילו לא הגזמה, אבל כולנו היינו הולכים על בילוי של שנה עם ה-PR4 200, ולו רק כדי לתת ל-HM את הכבוד הראוי, ובתום השנה הזאת להגיע אל ה-300R ברמת רכיבה שתאפשר לנו לפונצץ גם אותו.
לפנייה לכתב/ת 
