צבי פדלמן: "אני מייצר עולם בראש - ומצייר אותו"

בגיל 50, כשמאחוריו תערוכות, איורים לספרים וניהול המחלקה לתקשורת חזותית במכון אבני, החליט האמן צבי פדלמן שנמאס לו ליצור עבור הקהל הרחב. "אפשר לקרוא לזה אוטיזם מסוים - הצורך להתנתק ממה שאנשים אחרים חושבים", הוא אומר.

התערוכה "Land of Exile" (ארץ הגלות), שעתידה להיפתח מחר (ו') ב"צוותא" בתל אביב, מגלמת את הבריחה של פדלמן אל עולמות דמיוניים, המהווים את תמצית הפחד מסיוטים. "זה כמו אדם שמתעורר מחלום ומיד ניגש לכתוב אותו עם עט על נייר, רק שאני מצייר אותו", הוא מסביר.

התערוכה מציגה דמויות של נוודים, רדופים ואומללים, על רקע עולמות קפואים או מתלהטים. ממבט ראשון נדמה לנו כי הן רחוקות מאיתנו שנות-אור, אולם מבט מעמיק מגלה קרבה מוזרה, מעין אמפתיה כלפי האיורים המציאותיים כל כך. התערוכה נעשתה כולה בטכניקה היפר-ריאליסטית שהומצאה על ידי פדלמן עצמו.

איך ממציאים טכניקה באיור?

"הרעיון נולד לפני כשנה. תמיד התחלתי לצייר עם קו שחור שתוחם, ויום אחד אשתי אמרה 'נמאס כבר מהקו שלך', אז חיפשתי דרך להתחיל לצייר בלי אותו הקו. באמצעות הטכניקה הזו אני מגיע לממד היפר-ריאליסטי, כמו צילום - אבל מעבר לו. אני מאפשר לעצמי ליצור עולמות שונים ודמויות שמורכבות מחומרים לא מציאותיים. כל העבודות נעשות בעיפרון דיגיטלי, וכיוון שהן גדולות במיוחד אני עובד עליהן ברזולוציה גבוהה מאוד".

פדלמן מספר כי אחד הקשיים המרכזיים שליוו אותו בעת היצירה, הוא הדיוק בהבעת הרגשות של דמויות שמצויות בעולם אפוקליפטי. "אני מדמיין את התמונה בראש, מייצר את העולם כולו בתוך הראש - ומצייר אותו. חשוב לי לעבור את התהליך הזה, שמכניס אותי לעולמות דימיוניים. אין פה פילוסופיה מורכבת, אלא ניסיון לייצר עולם שלם מאפס ולהיות כמה שפחות מושפע מסרטי קולנוע או מממקורות תרבותיים אחרים, כי זה חוסם את הגישה לדמיון. ביום שיעלמו כל מצלמות הווידאו והסרטים - אנחנו נשאר רק עם הדמיון, וזה כר המרעה הכי רחב שיש לרעיונות מהסוג הזה".

גם התערוכה הקודמת שלך, "סכמת טיפול", עוסקת בפחדים שהם אוניברסליים - מוות, פגיעות מיניות, התבגרות. נדמה שיש חוט דק וקודר שמקשר בין השתיים.

"'סכמת טיפול' היתה אישית יותר. חשפתי בתוכה רבדים של פחדים שליוו אותי באופן אישי. פה הלכתי למקום אחר לגמרי - מקום הרבה יותר דמיוני. התערוכה הזו היא למעשה רק אבן דרך ראשונה בעולם הזה של הגלות, אני ממשיך ליצור עוד עבודות בתוכו".

אוצרות התערוכה, אורה בן-יורם וחנה קניגסברגר, משתפות פעולה בשלוש השנים האחרונות, מאז שנפגשו בקורס אוצרות. "הגעתי מתחום בכלל לא קשור (מיקרוביולוגיה – ה.ב.), אבל תמיד אהבתי אמנות", מספרת קניגסברגר. "כשאני ובעלי הגענו לרווחה כלכלית, התחלנו גם לקנות אמנות, ואחרי שפרשתי מעיסוקי העיקרי, החלטתי לקחת קורס באוצרות, בתור תחביב. כל כך נשביתי בתחום שהחלטתי לעסוק בזה".

בקורס פגשה את בן-יורם שהגיעה מרקע של ספרות ואמנות, והשתיים חברו יחד לפרויקט גמר שהוליד שיתופי פעולה מתמשכים. "אנחנו אוצרות תערוכות להרבה אנשים ששוק האמנות לא מקבל אותם. כי הם מבוגרים מדי, כי הם שונים מדי, כיהם לא הולכים עם הזרם. זה הרבה יותר מעניין", מסבירה בן-יורם. "לא באנו לפה בשביל הכסף, אלא באמת מאהבה לאמנות ומרצון לקדם אמנים שאולי אין להם במה אחרת. אמנם שתינו מגיעות מרקע שונה, אבל המטרה שלנו היא משותפת, ולכן נשארנו יחד", מוסיפה קניגסברגר.

"יש איור מסוים של אדם זקן שמנגן במפוחית, ונמצא בערבות המושלגות. האיור הזה מדבר אלי במיוחד, כי הוא מביא את תמצית הבדידות. את חושבת לעצמך -

'זה סוף החיים', ומנסה להבין איך פותרים את הבדידות של אנשים מבוגרים. זה מדבר אלי מפני שגם אני מבוגרת", מסבירה קניגסברגר את החיבור הפרטי שלה לאיור.

כאוצרות, יש איזשהו חשש מהנגשת תערוכה קודרת כל כך לקהל?

"לא קיים חשש כזה. אני לא חושבת שאמנות צריכה להתחנף, והיא לא תמיד צריכה להיות יפה, אסתטית ונעימה. אמנות צריכה להגיד משהו, להעלות שאלות קשות שמאלצות את הצופה לשיב עליהן", עונה בן-יורם. קניגסברגר מוסיפה כי "יש בתערוכה משהו מסוים וקודר, שמעלה דברים שיש בהרבה אנשים בפנים. האכזריות של העולם והפחד שיש בנו ממנו - זה צד של החיים שצריך לראות. לא הכל ורוד ויפה. אי אפשר להישאר אדיש לסוג אמנות כזה. אולי אלה לא תמונות שהיית תולה אצלך בסלון, אבל כל תמונה מעבירה אותך חוויה".