כשהאדם אמר בפעם הראשונה "אמן"

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשות נשא
  

אני מצפה להופעה חגיגית של המילה הטקסית הזו. אני מצפה להופעה מלבבת. אבל התרבות יודעת להפתיע, וההופעה הראשונה של המילה "אמן" הולמת בפני, וכמו מכריזה על עצמה שהיא אינה רק מילת פולחן חגיגית הנשלפת מהמדורים הקדמיים של הפה. "אמן" היא מילה קונפליקטואלית ותובענית, ואמירתה עשויה להיות כרוכה באי נעימות גדולה. ההבנה הזו נלמדת דווקא מרגע ההולדתה.

ה"אמן" נולד מתוך ניצול

 ה"אמן" הראשון בעולם מושם בפיה של אישה, כחלק מטקס עצוב וקשה לעיכול, טקס השקיית האישה הסוטה:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: ... וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה: וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ ... וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה'.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה ... וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים: וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה: וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ.

וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה: וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן" (במדבר ה, יב-כב).

מתוך הפסוקים נלמד כי אישה סוטה היא אישה שבעלה חושד בה ששכבה עם גבר אחר, אבל אין לו דרך לבסס את חשדו. הטקס המתואר מציע תהליך בדיקה שיאשר או יכחיש את החשדות. במהלך הטקסט מביא הבעל החשדן את אשתו עם הקרבן המיוחד אל הכהן.

הכהן מקבל את הקרבן ומכין תערובת המורכבת ממים קדושים, עפר מקרקע המשכן ואותיות שמו של אלוהים (ומילים נוספות מפרשת השקיית הסוטה), שנכתבו על קלף והומסו בתוך מי העפר. הכהן משקה את האישה החשודה בתערובת, ואם גופה מתעוות כתוצאה מהשתייה, נתפסת הדבר כההוכחה לכך שהיא נאפה. לעומת זאת, אם גופה נשאר יציב, הדבר נתפס כהוכחה לכך שלא בגדה וכי היא ראויה לבעלה.

אין משיחים בטקס השקיית הסוטה

אחד הדברים המדהימים והמצערים בתיאור המקראי של השקיית הסוטה הוא שלכל אורך הטקס לא מתקיימות בו שיחות, לא קצרות ולא ארוכות, לא אינפורמטיביות ולא אינטימיות. הבעל חושד באשתו והכהן מנהל את טקס התרת הספקות, וכל זה מתרחש מבלי שאיש דיבר עם האישה.

הגבר החושד לא מקיים שיחות בירור עם אשתו, הכהן לא מסביר לבעל את משמעות מעשיו, וכמובן שאיש לא שואל את האישה אם היה או לא היה או אם היא מזדהה עם תהליך הבדיקה.

במקום אחריות אנושית

למרבה הצער, נדמה שטקס השקיית הסוטה מציע חלופה לשתי משימות אנושיות ראשונות במעלה, האחת היא השיחה האינטימית הישירה והכנה, והמשימה השניה היא היכולת להכיל חוסר ודאות.

מערכות יחסים בין בני אדם מכילות רגעים לא מבוטלים של ספק – בגד או לא בגד? החמיא לי באמת ובתמים או העמיד פנים? דיבר דברי אמת? דיברה שקר? אבל לא רק מערכת יחסים בין אישית דורשת יכולת להכיל ספק, גם יחסיו של האדם עם עצמו רצופי ספקות; האם סיפרתי לעצמי את הסיפור האמיתי או שבחרתי בסיפור הנוח והמרגיע? האם אני מודעת לכוונותי ולמעשי והאם אני מודה בהם בפני עצמי?

יש קשר מהותי בין כנות ליכולת לשאת ספקות. היכרות אינטימית עם עצמי ועם הזולת מגלה כמה אנחנו, בני האדם, הפכפכים ולא עקביים. הבחירה להכיר את עצמי ואת הזולת כרוכה בהסכמה לחיות עם ספקות, ועם חוסר עקביות ועל כן גם עם חוסר ודאות.

לא מפתיע לגלות שטקס שנולד מחוסר הנכונות לחיות עם אי ודאות, מייתר את הדיאלוג האנושי. למה לדבר אם אפשר למצוא טכניקה שתברר את האמת? למה להכיר אם אפשר לבחון? למה לבחור בתהליך אם אפשר להשיג תוצאה ודאית?

הפעם היחידה שבה האישה מדברת

בכל מהלך הטקס יש רק רגע אחד בו האישה מתבקשת לדבר, זה הרגע בו היא נדרשת לענות "אמן" כפול להשבעתו של הכהן: "והִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה... יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה: וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן".

כיוון שזו ההופעה הראשונה של המילה "אמן", אנחנו מוזמנים ללמוד מתוך ההקשר הייחודי מהי משמעות המילה "אמן". בהקשר זה, המילה "אמן" אינה מקבילה ל"הלוואי" או ל"מי ייתן" (כפי שלעיתים מפרשים מילה זו). ברור שהאישה לא מייחלת לקללה הנשלחת לעברה, ואפשר להניח שלא דורשים זאת ממנה. מובן גם שבאמירת ה"אמן" האישה אינה מאשרת את חשדות הבעל, שהרי לו הייתה מאשרת את חשדותיו היה הטקס בא אל סיומו.

כשאת אומרת "אמן" למה את מתכוונת?

נדמה שה"אמן" שאותו נדרשת האישה לומר הוא אכן סוג של אישור. "אמן" כמו "כן", כמו "אני מקבלת על עצמי ומסכימה". במענה ה"אמן" האישה לא מאשרת את חשדות הבעל, אבל היא כן מאשרת את צדקת התהליך. באמירת ה"אמן", האישה אומרת שהיא מקבלת על עצמה את השיטה, ואת האמונה שתוצאת המבחן תספק עדות אמת על מעשיה.

גבולות החופש לכפור

הטקסט והטקס שלפנינו מלמדים כי לאישה מותר לכפור בחשדות של בעלה ומותר לה לטעון שהיא לא בגדה. האישה לא נדרשת להשיב "אמן" עיוור לכל גחמה וחשד של בעלה. עם זאת, היא כן מחוייבת להרכין ראש ולהביע ציות מלא ועיוור כלפי המערכת הפטריארכלית.

מותר לה לכפור בטענות של הבעל, אבל אסור לה לכפור בזכותה של המערכת לבדוק אותה, אסור לה גם לכפור בטכניקה שבה היא נבדקת, או בצדקת העונש שאותו תקבל אם אכן בגדה בבעלה.

בעוד ידה האחת של הפטריארכיה מגנה על האישה מפני הגחמנות של בעלה, היד השנייה מכופפת את ראשה בפני הגחמנות של המערכת. כאילו רצונם לומר – נשמור עליך מפני רודן אחד, כל עוד תסכימי לקבל על עצמך עולו של רודן אחר. ובאין ברירה: "אָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן".

"אמן" היא פצצת הזמן היהודית

רגע ההולדת של ה"אמן" מצער אותי עד מאוד. בהתחלה רציתי לשמוח על כך שה"אמן" הראשון בעולם נאמר על ידי אשה, אבל מיד ראיתי שהוא לא הומצא על ידי אישה כי אפ נכפה עליה. ה"אמן" הראשון בעולם לא קשור לשבח והלל, ואף לא לקבלת הדין מאהבה, ה"אמן" הראשון בעולם הוא "אמן" של אונס, "אמן" של אין ברירה. "אמן" שכולו הרכנת ראש בפני מערכת רומסת. רגע ההולדת של ה"אמן" הוא רגע עצוב.

בשירו "פצצת הזמן היהודית" (מתוך "פתוח, סגור, פתוח") מתייחס יהודה עמיחי למורכבותה של המילה העתיקה "אמן". הוא עושה זאת בעזרת תיאור שבר של אבן מצבה, שעליו חרוטה רק מילה אחת – "אמן" (שתמונתו מופיעה על כריכת הספר).

השבר היה פעם שלם, אך גם השלם כיסה על מוות. מובן כי גם ה"אמן" של עמיחי לא מבטא קבלת דין מתוך שלמות והכנעה, אלא קונפליקט גדול ושבר. עמיחי כותב על שבר אבן ה"אמן" שלו: "ואני יודע שכל השברים האלה/ ממלאים עכשיו את פצצת הזמן היהודית הגדולה/ עם שאר שברים ורסיסים... ואף על פי שאני יודע על כל אלה ועל אחרית הימים/ האבן הזאת על שלחני נותנת לי שלוה".

"אמן" משמע "ואף על פי כן"

ואני חושבת שאולי יפה ונכון שבטקס השקיית סוטה נולד ה"אמן" הראשון בעולם. לא פעם דימו הנביאים את העם היהודי מדומה לאישה נואפת, ואכן דין ה"אמן" של האשה מזכיר את דין ה"אמן" של העם היהודי כולו.

אני חושבת על כך שכל עניית "אמן" של יהודי מבטאת שבר גדול. היהודים, בדיוק כמו הנשים,

חוו על בשרם כל כך הרבה פגיעות, השפלות וחוסר צדק, ובכל פעם שיהודי עונה "אמן", הוא לא אומר: "אמת ונכון", אלא הוא אומר: "ואף על פי כן".

בכל פעם שיהודי אומר "אמן" הוא יודע שהוא היה יכול כבר מזמן, ובצדק, לרסק לרסיסים את הקשר בינו לבין אלוהים, ולמרות שזכות השבירה עומדת לו, הוא בוחר לומר "אמן".

ה"אמן" נולד מתוך חוסר צדק איום ונורא, מתוך התעללות. כשאנו אומרים "אמן" אנו מתגברים על הפחד ועל הסלידה, ובוחרים לקפוץ לנהר די-נור, מתוך הכרה מלאה בכך שאיש לא הבטיח לנו שלא נשוב להיכוות מהאש.

ניתן לראות באמירת "אמן" לא רק קבלה שקטה של עול. אמירת "אמן" יכולה להתפרש גם כהתרסה. באמרנו "אמן" אנחנו גם אומרים לאלוהים שאנו יודעים מי הוא ולמה הוא מסוגל, ואף על פי כן, אנו בוחרים לא לחרב את הכל, אלא לומר "אמן". משום כך ה"אמן" הוא "פצצת הזמן היהודית".

שבת שלום.