העונה שהייתה - הצלחה או כישלון? / טור
ליגת העל מודל 2012/13 הציבה לנו מראה מול הפרצוף, ניפצה קלישאות ושברה סטיגמות. מנגד, אפשר לזייף תחושה של התרגשות, אבל זו הייתה עונה בלי זוהר ותשוקה. שרון דוידוביץ' וצביקה נעים מסכמים קמפיין
עונת ההתפכחות / שרון דוידוביץ'
לכתוב דברים חיוביים זה פאסה, מזמן יצא מהאופנה. זה לא היפי, לא מגניב, לא סבבה ולא עוד כל מיני מלים שגם הן יצאו מהאופנה. הרי לא הכל היה כאן פנטסטי, ובכל זאת, לכל הדברים שהתרחשו כאן בעונה האחרונה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, יש מכנה משותף חיובי - הם פתחו לנו את העיניים. 2012/13 זו עונת ההתפכחות שלנו.
עוד ב-ynet ספורט:
- אינדיאנה בגמר המזרח. הניקס הודחו
- מוריניו יפוטר מריאל עוד השבוע?
- הכדורגל הישראלי אומר שלום לדוידוביץ' ובאדיר
- נאדאל ופדרר מסדרים לנו גמר קלאסי ברומא
- ומכה לדורטמונד: הומלס בספק לגמר הצ'מפיונס
התפכחנו מיהירות ומזלזול בלתי נסבלים בזרים - הגויים שחשבנו שלא יעברו את תקופת החגים - וקיבלנו סטירה מצלצלת בפנים על צורת הניהול, האימון והנימוס הראוי שדגלנו בהם. בין אם זה עמידה בדרך שהתווית לעצמך, ריצות השחרור אחרי משחקים שנראו לרבים כפתטיות אבל הדגימו מקצוענות מהי, ההתנהלות התקשורתית הנורמטיבית או אפילו ההתייחסות לאוהדים כלקוחות לכל דבר.
בזכות כל הדברים הקטנים, אחרי שנים של אלופות לא מרשימות (קריית שמונה, מכבי חיפה) או שנויות במחלוקת (הפועל ת"א והקיזוז), קיבלנו אלופה ראויה בכל פרמטר. למדנו דבר או שניים מבני הניכר. עכשיו רק צריך להפנים.
זו העונה שבה מלך השערים שלנו התעורר והחליט להתעלם מכל מה שאומרים או חושבים עליו, רק כדי לממש את הפוטנציאל האמיתי הגלום בו.
זו העונה שבה התפכחנו מהסגידה העיוורת לסמלים. אלה שהקסימו
זו העונה שבה אחרי שנים של ניסיונות מטופשים, משעממים ולא ספורטיביים, התפכחנו לשיטת ליגה ראויה ומעניינת. 14 קבוצות, בלי פלייאוף אמצעי מיותר שהערך המוסף שלו לכדורגל שלנו שווה לתרומתו של ערוץ 24 למוזיקה הישראלית.
פלייאוף תחתון של סיבוב אחד, שהביא לנו את מחזור הסיום המרתק אי פעם, עם שש קבוצות שנלחמו נגד הירידה בשלושה מגרשים במקביל. פלייאוף עליון עם שני סיבובים ואופציה למנה כפולה של "משחקי עונה". יום אחד זה עוד יוכיח את עצמו. יום אחד, כשהאחרות ידביקו את מכבי ת"א.
זו העונה שבה חזרו לישראל שני שחקנים בכירים - ערן זהבי ואלמוג כהן - אחרי שלא הצליחו להתרומם באירופה, ואולי הביאו עימם את ראשית בשורת ההתפכחות של הכדורגלן הישראלי: עדיפות 90 דקות ביד בבלומפילד מ-90 דקות על ספסל העץ מעבר לים. בשורה שאולי עוד תחזיר הביתה כמה מטובי בנינו.
זו גם העונה שבה זכינו להתאהב מחדש, לפחות לחצי עונה, בבית"ר ירושלים.
אבל גם מתוך הכתם הענק הזה אפשר למצוא את הפן החיובי. פרשת הצ'צ'נים גרמה לבית"ר, ולנו, להתמודד פרונטלית עם הבעיה, גם אם זו לא ממש הייתה הכוונה. כבר אי אפשר לשקר ואי אפשר להתחבא. גם בבית"ר יש מי שמנסה לעמוד מול התופעה, לפעמים בשלומיאליות או בחוסר הצלחה, אבל לפחות הוא מרים את ראשו ואת קולו נגד החרפה. זה לא מספיק, אבל זו התחלה מבורכת שהוציאה אנשים מהתרדמת. ממש כמו בהנגאובר שמעיר אותך עם כאב ראש קשה, גם אותו אפשר לעבור. אפשר להתפכח.
לתגובות ומעקב בעמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ'
הוציאו לנו את החשק / צביקה נעים
בואו נודה, זו הייתה סתם עונה. אפשר לזייף אורגזמה עם דיבורי "האליפות הראשונה של מכבי ת"א אחרי עשור" או לנגב בהתרגשות את הדמעות של אוהדי מכבי נתניה והפועל ר"ג, אבל בשורה התחתונה זו הייתה סתם עונה נטולת מאבקי אליפות ונעדרת זוהר ותשוקה.
תסתכלו על האלופה ותראו אותנו מתאמצים לא להירדם. בינינו, הרי בשום שלב לא היה לחבורת האוסקר מאבק אמיתי על האליפות. רק להיזכר שבסיבוב הראשון היו מי שניתחו את המערך של אשדוד ככזה שייאבק על התואר כדי להבין שבנינו לעצמנו מציאות מדומיינת וסיפרנו לכל מי שעוד נשאר ער שמה־זה מגניב פה.
מכבי חיפה הייתה אמורה לספק את הסיפור הרומנטי על הגיבור שחזר הביתה, אבל מהר מאוד זה הפך לטרגדיה של רובן עטר, שעוד הספיק לרדת עם נתניה ליגה. בין אלו שהאמינו שהריצה של בנאדו באמת איימה על הכתר של מכבי ת"א יוגרלו 10 כרטיסים למשחקי שלב הבתים של גביע הטוטו (הם יאמינו שמדובר בשלב קריטי וחשוב).
והפועל ת"א? רגע השיא שלה נרשם אי שם בנובמבר 2012 בדרבי עם 0:1 קטן בפנדל, מול עשרה שחקנים. רגע השיא הבא – מתמודד מוביל בקטגוריית הרגע המביך־מופרך – הגיע בפברואר, כשחיים רמון הסביר איך ירדו לו דמעות כשנאלץ לפטר את יוסי אבוקסיס. כשכאלה תנינים מסתובבים בחודורוב, אין פלא שהמועדון הזה נראה העונה כמו טיול בחמת גדר: לח, צפוף ומריח רע.
דווקא היה שלב שבו העונה הזו עשתה קולות בסגנון שאנחנו אוהבים: מותחת, יצרית, עם אלפי אוהדים משולהבים שדוחפים מהטריבונה. רגע כזה קיבלנו במפגש הראשון בין בית"ר ירושלים להפועל ת"א
עם 17 אלף מוטרפים בטדי. בית"ר ניצחה 2:3, טביב, המועמד הנצחי להחליף את ארקדי, ישב קרוב כדי לראות את ההשפלה של האקסית ואפילו ערן לוי הצליח לא לעצבן את אלי כהן. הבעיה היא שבירושלים יש מי שמבלבלים בין יצריות בריאה לסתם גזענות נמוכת מצח, וכשבמועדון הוחתמו שני צ'צ'נים – שבמקרה גם נזקקים לשטיח כדי להתפלל לאללה – קיבלנו מופעי שנאה ואלימות שדרדרו את העונה הזו למחוזות שמורידים את החשק מכדורגל.
אז אולי אפשר לפרגן למקצוענות של מכבי ת"א? נו, טוב. יש לנו אלופה ראויה. וזה בדיוק העניין: מי לעזאזל רוצה להיות אלופה ראויה? איזו מילה נוראית זו. אלופה צריכה להיות מסעירה, מרגשת, מעצבנת, מפחידה. מכבי לא הייתה אף אחת מאלה. אפילו את הלוקסוס של לשנוא אותה (ספורטיבית, ספורטיבית) כמו שצריך כבר אי אפשר.
זו הייתה אליפות של חבורה מקצוענית ויעילה. אליפות כירורגית. באים, לוקחים, הולכים. אפילו האקצנט הספרדי לא הצליח להוסיף שיק סקסי. מסיבות העיתונאים של אוסקר גרסיה נהנו מאותו קסם חמקמק של
ביקור במרפאת שיניים – הולכים רק כשחייבים. אל תטעו, מכבי ת"א נתנה העונה כמה הצגות (ה־0:4 בדרבי בוודאי ייכנס למיתולוגיה הצהובה), אבל לצופה הנייטרלי עדיין היה חסר משהו.
אתה מסתכל על שרן ייני מניף צלחת אליפות ויודע שגם עם שפכטל לא תצליח להדביק לו כריזמה. אלירן עטר הוא מסוג הכדורגלנים המלהיבים, אבל גם הקעקועים הענקיים לא מצליחים להסתיר את המופנמות שלו. מהראן ראדי הוא גרזן שאתה בוחר ראשון לכל קבוצה שלך, אבל לא בטוח שילדים תולים פוסטרים שלו. וזו אליפות של אותו מועדון שפעם היה מזוהה עם שמות כמו גיורא שפיגל, אלי דריקס, איציק זוהר ואבי נימני. לא בטוח שזה כל כך נורא, אבל כשלוקחים את כל החבילה ומוסיפים את העובדה שאף יריבה לא באמת נתנה לה פייט, מקבלים בפה טעם של פלסטיק. ובשביל פלסטיק אין לי שום כוונה לזייף אורגזמה.
לפנייה לכתב/ת 
