"המסע שאפשר לי לעשות הפסקה מהמחלה"

שמי נועה, בת 36, נשואה לירון ואמא לשתי פיות: מאיה בת 7 וחצי וגלי בת 4 וחצי. אני עובדת סוציאלית ומדריכה להתפתחות תינוקות במקצועי. כל חיי הבוגרים עבדתי בשתי עבודות לפחות, ניהלתי בית וגידלתי את בנותיי. חיי היו שגרתיים לטוב ולרע. בספטמבר 2010 הם השתנו בשבריר שנייה.

תארו לעצמכם שביום אחד עולמכם מתהפך. אתם מאבדים שליטה ברגע, ומפסיקים להיות אדון לגורלכם. במקום זה, אתם נתונים לחסדם של אחרים, שיקבעו אם תחיו או תמותו. עכשיו עצמו עיניים, ודמיינו חיים בצל הסרטן: מלאי כאבים, מתח וחרדה. כעת פיקחו. עצמו שוב, ודמיינו קבוצת נשים מדהימות רוקדות על חוף הים האדום בלילה. עכשיו נסו לשלב בין השניים: לחיות עם הרע והטוב. לבחור בחיים תחת הפחד מהמוות. לבכות רגע אחד ולחזק חברה סובלת רגע אחרי.

"לבחור בחיים תחת הפחד מהמוות". חברות הקבוצה בתמונה משותפת

יצאנו לדרך 50 נשים. עזבנו את חיי השגרה בדרך לאילת. מחובקות בידיים הכי בטוחות של עמותת 'עזר מציון', שהיא בית עבורנו, הבית הכי מכיל. עזבנו מאחור את המשפחות, את בתי החולים, ויצאנו לשלושה ימים של ביחד. לא הייתה זרות במסע הזה, כי שותפות הגורל גדולה יותר מכל דבר. והגורל שלנו, הרי הוא משותף.

חברויות וקשרים נרקמו בין רגע. בלי מילים. במבט אחד. לעיתים רחוקות בלבד מוצא את עצמו אדם, במצב בו הוא יכול להיות עצמו במאת האחוזים. להיות לבד או ביחד, לצחוק או לבכות, להיות במרכז העניינים או משקיף מן הצד. לזרוק הצידה את כל תפקידי היום-יום ולחוות את הרגע.

"להרשות לעצמי להרפות"

המסע תוכנן כל כך בקפידה עד כדי כך שאני, "גברת שליטה", פשוט יכולתי להרשות לעצמי להרפות. בין חוויה לחוויה, בין התנסות למנוחה, בין ארוחה לארוחה - הכל תוכנן והותאם למטרת העל- להתנתק מהקושי ולהתחבר לחיים. אנחת הרווחה נמצאת בכך, שהמסע הזה היה נטול ציפיות. הציפייה היחידה היא, שכל אחת, כל לוחמת, כל גיבורת על, תהייה קשובה לעצמה ותפיק את המירב. כל אחת מאיתנו הייתה צריכה למלא מצברים להמשך המאבק.

"כל אחת מאיתנו הייתה צריכה למלא מצברים להמשך המאבק".

באחד הערבים לקחנו חלק במסיבת קריוקי שאורגנה עבורנו. קמתי אני, מול החבורה המופלאה הזו, לקחתי את המיקרופון ושרתי. שרנו ושרנו, וכל שיר מקבל משמעות שונה פתאום. מילים הן כבר לא סתם. שירי אהבה, שירי תקווה, שירי עתיד, והקול- הקול יוצא ממעמקים. יוצא ומשחרר מועקות, מתיר קשרים וגומע מרחקים. אני שרה כל חיי, אבל מאז שחליתי, חשתי כאילו קולי אבד לי. התחושה הייתה נפלאה ולאחר מכן הרגשתי מלאה.

המסע הזה לווה תמיד ביד מלטפת

פגשתי אנשים שופעי אהבה שאין לה גבולות. כאלה שלא מתביישים להזיל איתי דמעה או לצחוק איתי באמצע הרחוב, בלי להתייחס לעוברים ושבים.

שותפים למסע בכל צורה. היו שם מהיום הראשון, ומאז מלווים לצידי, מאחורי ולעיתים מלפניי - מובילי דרך, ואני אחריהם בעיניים עצומות.