לפתור את התעלומה עם דרור משעני

הרומן השני שלי, "אפשרות של אלימות", נולד משיחה שהיתה לי עם בני לפני כמה חודשים. אכלנו ארוחת ערב במטבח, כשהוא שאל אותי לפתע, "אתה יודע שהיה לי אבא קודם, לפניך?" הבטתי בו, מופתע ואפילו המום ממה שאמר, והוא הוסיף: "אבל הוא כבר מת". ניסיתי לשמור על ארשת פנים שלווה ולחקור למה התכוון אבל בני לא הצליח להוסיף הסברים. ובימים הבאים חזר פעמים אחדות על דבריו בעניין האב הקודם שהלך לעולמו. האם הוא חלם חלום? ואולי חזר על סיפור ששמע מחבר בגן הילדים? לא היו לי פתרונות.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
• יותם שווימר על "אפשרות של אלימות "
  

השיחה הזאת, שרדפה אותי זמן רב, נכנסה כמעט כפי שהתרחשה ל"אפשרות של אלימות". ברומן, המשתתפים בשיחה אינם אני ובני, אלא דמות בשם חיים שרה, אב מבוגר מאוד (מבוגר ממני בעשרים שנה) ובנו עזר, שבניגוד לבני כבר הולך לבית ספר. היא גם לא מתרחשת במטבח בזמן ארוחת הערב אלא בחדר ילדים, בלילה, כאשר חיים שרה משכיב את בנו לישון. וברומן היא לא רק שיחה בין אב לבנו שתישאר בלי פשר, אלא ארוגה בחקירה משטרתית סבוכה שעליה מופקד אברהם אברהם, גיבור הרומן הראשון שלי, "תיק נעדר".

דרור משעני. כותב גם על עצמו(צילום: אריק סולטן)

חקירה משולשת

"תיק נעדר" נכתב הרחק מכאן, בכפר קטן באנגליה, ואילו הרומן השני בסדרת החקירות של אברהם אברהם נכתב בחדר בדרום תל אביב, במרחק דקות נסיעה מחולון, העיר שבה גדלתי ושבה מתרחשים חלקים גדולים מן הרומן. פעמים רבות, בשעות הבוקר המוקדמות, לפני הכתיבה, מצאתי את עצמי נוסע בדרך המוכרת לחולון, חולף על פני בית המעצר באבו כביר ותחנת המשטרה שבה עובד אברהם ברחוב פיכמן, ומשוטט ברחובות שעליהם כתבתי, כדי לחוש שוב את המקום שעליו אני כותב. בעצם הייתה זאת חקירה כפולה, אולי אפילו משולשת: חזרתי לעיר שבה גדלתי כדי לחקור אותה, הפעם כסופר.

לקחתי איתי לטיול הזה את אברהם, גיבור הסדרה הבלשית שלי, שמשוטט בה כחוקר משטרה כדי לפענח תעלומה שמתחילה במטען שמונח בתוך מזוודה ליד גן ילדים ואז הולכת ומסתבכת. ושנינו, גם אני וגם הוא, לקחנו איתנו לשם את הילדים שהיינו כשגדלנו בחולון, וחקרנו משהו נוסף, עמום יותר, אולי תעלומה רחוקה ששנינו עדיין לא הצלחנו להגדיר.

וזו אולי סיבה נוספת לכך שבחרתי לכתוב סדרה בלשית ולשוב ב"אפשרות של אלימות" אל הגיבור שכתבתי ב"תיק נעדר", אל פקד אברהם. אחד הדברים שאני אוהב בבלש, כקורא ועכשיו גם ככותב, זאת האפשרות לחזור אל דמות שוב ושוב, ללוות אותה בהתפתחותה, בצמיחתה, בהזדקנותה, לשהות איתה חיים שלמים - חייה כדמות וחיי כקורא. אני אוהב את האפשרות לקרוא על המפקח ז'ול מגרה - שכתב הסופר הבלגי ז'ורז' סימנון - כשהוא שוטר פריזאי צעיר וזוטר, ושנים רבות אחר כך כשהוא מפקח המשטרה המפורסם ביותר בצרפת.

אני אוהב לקרוא על קורט וואלאנדר - שכתב הסופר השבדי הנינג מנקל - כשהוא

פרח-שוטרים חסר ניסיון ומהוסס, וכאשר הוא נישא והופך לאב ואז כשהוא נמצא רגע לפני פרישה לגמלאות, ברומן האחרון שבו הוא מופיע, THE TROUBLED MAN, שמסתיים במילים הנפלאות כל כך שמורידות את המסך על חייו כדמות ספרותית: "השנים שנותרו לו לחיות - עשר שנים, ואולי יותר - הן שלו בלבד. שלו ושל לינדה בתו ושל קלרה נכדתו ולא של אף אחד אחר".