רגע אחד מול המוות, כשהסיוט של ארגנטינה החל
עם מותו של ראש החונטה הצבאית בארגנטינה, נזכר עיתונאי אחד ברגע האימה הפרטי שלו בחיפושיו אחר המנהיגה המודחת, ובמתקן הכליאה והעינויים הענק בבואנוס איירס, שעל פניו חלף ללא חשד, בדרך למשחקי המונדיאל
היה זה בערך יום לאחר שחורחה רפאל וידלה תפס את השלטון בארגנטינה, במרס 1976, אך הדם כבר הותר. יצאתי ברגל לחפש את מריה אסטלה מרטינז דה פרון, המנהיגה הנבחרת על פי החוקה, שווידלה וחבריו לנשק הדיחו. עבדתי עבור סוכנות הידיעות AP ורציתי לדבר איתה, עם האנשים שהחזיקו בה, או עם כל אדם אחר שייתן לי את הסיפור.
חדשות נוספות בעמוד הפייסבוק של ynet
עוד משלטון האימים:
גילתה ש"אביה" הוא רוצח הוריה
שני נשיאים הורשעו בחטיפת תינוקות
באותו אחר הצהריים שטוף שמש, הייתי עלול להיות אחד הקורבנות הראשונים של החונטה.
הלכתי על שפת אגם נאוול ואפי הענק לכיוון טירת אל מסידור. שם, על פי השמועות, הוחזקה פרון. המים סערו ואני הייתי על גג העולם. מסביב, אור השמש חזר מפסגות האנדים המושלגות.
אז נשמע קול צבאי ומחוספס שהחזיר אותי לקרקע המציאות: "מי אתה? מה אתה עושה כאן?"
קצין גדול ממדים ניצב בראש סיור של כתריסר חיילים כעוסים למראה, לבושים מדי זית, שהתקדמו אליי מכיוון הטירה.
"אני עיתונאי", השבתי בחוסר נחת.
תגובתו של הקצין הייתה מהירה ומאיימת: "אנחנו לא רוצים עיתונאים או פרוניסטים. תן לי את המסמכים שלך".
כמה שעות לאחר ההפיכה, אפפה שתיקה יצוקה כברזל את עקבותיה ומצבה של פרון. ידעתי שמסוכן יהיה לנסות למצוא אותה. אפילו לפני ההפיכה, אנשים נהרגו או נעלמו בזמן חילופי השלטון בין הצבא למיליציות השמאל.
כ-9,000 בני אדם נהרגו או נעלמו בזמן שלטון החונטה הצבאית בין 1976 ל-1983, על פי התיעוד הרשמי. פעילי זכויות אדם מאמינים שהמניין האמיתי מגיע ל-30 אלף. בין המתים היו לא רק מי שהחזיקו נשק, אלא גם עיתונאים, מתנגדי שלטון, אנשי איגודים מקצועיים ואזרחים שנתפסו בחילופי הירי.
חיי תחת הדיקטטורה הפכו לחיפוש סוריאליסטי ומסוכן אחר האמת במדינה שטולטלה באלימות.
בשלב מסוים הייתי צריך לסרוק את כל השירותים הציבוריים במרכז בואנוס איירס כי ארגוני הגרילה השאירו את ההודעות לעיתונות שלהם מאחורי אסלות, מראות, או בתוך משתנות וצינורות. הם היו מתקשרים למערכת ואנחנו היינו פושטים על השירותים לפי הוראותיהם.
במרכז הכול היה אז וידלה המשופם והצנום, שרבים כינו "פנתר" על שום הילוכו, שדמה לזה של "הפנתר הוורוד" מהסרטים המצוירים. עם מותו של וידלה ביום שישי, בגיל 87, ארגנטינאים רבים נזכרו בימים הקודרים ההם.
צפינו ב"פנתר", מוקף בחבריו לחונטה, קופץ בשמחה וצועק "גול!" כשנבחרת ארגנטינה הביסה את הולנד במונדיאל 1978. כדי לשפר את תדמיתו, וידלה הוצג כמי שסייע לנבחרת לנצח.
פחות מקילומטר מהאצטדיון היה בית הספר למכונאים של הצי, מתקן המאסר והעינויים הסודי הגדול ביותר ששימש בזמן "המלחמה המלוכלכת" של ארגנטינה. אלפי אנשים נלקחו לשם, ולא נראו שוב. חלפתי על פני בית הספר כל פעם שהלכתי לאצטדיון. הוא נראה כל כך שלו ומטופח, לפחות מבחוץ. מעולם לא חשדתי שבפנים מתחוללת זוועה.
אני הפכתי למטרה מפני שדבקתי בניסוח של סוכנות AP שהשתמש בביטוי "טרוריסטים לכאורה", או "לוחמי גרילה לכאורה" כשכתבתי על עימותים חמושים עם חיילים. וידלה לא אהב את הניסוח "לכאורה" או "על פי החשד". עבורו הם היו טרוריסטים וזהו.
קיבלתי איומים עלומי שם. אחר כך גיליתי ששמי הופיע ברשימת עיתונאים לא רצויים שהמשטר הכין.
אך באותו יום שמש ליד האגם, ארגנטינה טרם חוותה את האימה הזו.
האתגר המיידי שלי היה לעבור את החיילים, שרק התחילו במרדף אחר אויביהם הפוליטיים. הקצין התחיל להיות חסר סבלנות לנוכח תשובותיי על כך שאני עיתונאי שמחפש את איזבל פרון, אלמנתו של חואן דומינגו פרון.
"ובכככן, ובכככן", אמר הקצין, מותח את מילותיו בכוונה. אז, בטון מעט ידידותי יותר, הוא פסק: "אני מחזיר לך את הניירות ואתה יכול ללכת". אבל לפני שעזבתי הוא צעק: "לך עם ידיים למעלה ואל תסתכל אחורה, אתה מבין אותי?"
הוא כיוון אליי את הרובה, שנראה לי גדול כמו תותח.
לא הלכתי. לא הרמתי את ידיי, לא ביקשתי רחמים. לא יכולתי לזוז בגלל הפחד. קיללתי את מזלי הרע ונעליי שקעו בבוץ שיצרו מי האגם.
"אני יכול להרוג אותך, לזרוק אותך לאגם ואיש לא ימצא אותך", אמר הקצין.
אבל אז הופיע משהו על פניו שנראה כמו חיוך. הוא הוריד את הרובה. הוא הורה לי לקחת את הטיסה הבאה הביתה והלך משם עם חיילי הסיור לו. נשארתי עוד שני לילות אבל התרחקתי מאזור הסכנה. אספתי מידע ועדויות וכך יכולתי לקבוע שפרון אכן מוחזקת בטירה. הסיפור התפרסם בהרחבה.
שרדתי את ימיי הראשונים תחת שלטונו האכזרי של וידלה, אבל עבור ארגנטינה, הסיוט רק החל.
לפנייה לכתב/ת 
