שביל ישראל הפנימי: מסע בעקבות WILD
בספרה WILD, יצאה שריל סטרייד למסע שהתחיל באובדן ונגמר בגילוי. בעקבותיה יצאה מיה טבת דיין למסע משלה שראשיתו בקיבוץ כנרת. "בלשתי בעיניי נחשים בדרך והתייסרתי בשאלות. האם ניחשה אמי בבוקר, שבאותו הערב תמות?" חלק א'
השביל היורד מההר אל השער האחורי של קיבוץ כינרת תמיד עורר בי קוצר רוח. בילדותי, כשמכונית הדשוו החומה והבוגדנית שלנו הזדחלה לאיטה במורד השדה, דחפתי את רצפתה בכפות רגליים קטנות כדי שתאיץ כבר ונגיע. כשבגרתי, ירדתי בתחנת האוטובוס היחידה שעל ההר ושעטתי את דרכי מטה, מטלטלת את הדגנים המצהיבים בשולי הדרך. מעבר לשער חיכה לי ביתם הממוזג של סבא יעקב וסבתא רבקה, על שלוות העולמים הטמונה בקירותיו, צריף המתפרה שלהם, ריח התמרים המתוק-מריר העומד בקיבוץ, חוף הים והררי פרוסות של לחם מטוגן לארוחת הערב. כל אותם דברים שהפכו את ילדותי לאפשרית יותר, ושצירופם הפלאי במקום קטן אחד נותר עד היום ההגדרה שלי ל"אושר".
- רוצים לקרוא פרק מ-WILD? היכנסו לכאן רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
אלא שכעת לא חיכו לי כל אלה. למען האמת, מעבר לשער הקיבוץ לא חיכה לי דבר.
האוויר בער בחום הכבשן העיקש של עמק הירדן, אבל בתוך גופי החל להתרחב קרחון. צעדתי משעות הבוקר המוקדמות, אך עתה הבחנתי שכפות רגליי דוחפות את השביל הלאה מהן, כאילו ביקשו למתוח אותו ולהאריך את הדרך. צודקות, חשבתי בלבי, אחרי הכול, מה יש לנו למהר אל מתינו?
הזכרתי להן, לרגליי, שיצאנו אל המסע הזה מרצוננו. אל הבית המרוקן מיושביו, אל השבילים המיותמים, והגרוע מכול מבחינתי, אל בית העלמין של הקיבוץ, על חוף הכינרת, היכן ששלוש שמיכות אבן מכסות את מיטות-הנצח של אהובי-נפשי: סבא יעקב נטמן שם לפני עשר שנים, סבתא רבקה נטמנה לפני פחות משנה, ומעט לידם כלתם, אמא שלי, חברת-חיי, שמעולם לא גרה בקיבוץ אך בחרה בו כביתה האחרון. שלושה חודשים בלבד עברו מאז טמנו אותה שם, בדמי ימיה. במחשבתי היא זקופה ויפה כל כך, שהדבר ההגיוני היחיד להניח הוא שאמי נסעה לשהות ארוכה בחו"ל. אלמלא המצבה שלה, כמובן. האבן המתריסה הזאת, העיקשת, שמפריעה לי לדמיין שבאמת אמא שלי אינה שוכבת שם. המצבה שלה מעוררת בי בכל פעם טינה מחודשת.
עתה, על השביל, כעסתי מעצם המחשבה על המצבה הזאת. כעסתי על מותה של אמי, המשובש כל כך, הלא-נתפס. כעסתי על ההר ועל הקיבוץ ועל הים המשתפים פעולה עם המוות, בעצם שלוותם הנצחית. עד שהופיעו מולי גגות הקיבוץ הראשונים, ועשיתי את מה שמעולם בעבר לא היה עולה על דעתי דווקא במקום הזה. עצרתי והתיישבתי על האדמה.
אל פיסת הטבע
יצאתי למסע הזה בעקבות ספרה של שריל סטרייד, WILD, בדומה מאוד אליו ובשונה מאוד ממנו.
נתחיל מהשונה. אין מה להשוות את מסעי למסעה של סטרייד, שצעדה על שביל הרכס הפסיפי מקליפורניה וצפונה במשך 1,700 קילומטרים לגמרי לבדה. היא הייתה אז בת 26, יתומה ארבע שנים מאמה ונטושה על-ידי אביה, גרושה ועל סף התמכרות להירואין. אני בת 38. יש לי בבית בעל ושתי ילדות שאני מתקשה לעזוב אפילו לכמה שעות, ובכל הקשור לסמים תמצאו אצלי על שיש המטבח קנאביס רפואי, ולא מספיק ממנו.
למרות שנסעתי הרבה בעולם, מעולם לא חשקתי לחצות אזורי ערבה טרשיים, משופעים בדובים שחורים ובנחשי עכסן. מעולם לא ביליתי חודשים בטבע לבדי ולא נשאתי על גבי תרמיל מפלצתי ובו גרזן ומסור ושקיות מים אימתניות. למרות שמסעי הנוכחי, הקצר, התקיים בחיק הטבע, הרי שלא נדרשה בו התמודדות עם טבע קשה ולא מוכר. להפך. ביקשתי לשוב אל פיסת הטבע האהובה עליי, בין הים לבין ההר, זאת שכתשו רגליי עוד כשרק למדו ללכת, זאת שהבאתי אליה בחורים להתבודדויות רומנטיות, וששבתי אליה לבדי עם לבי השבור.
ביקשתי להעז ולשוב אליה כעת, משהפכה לטריטוריה זרה. מותה של סבתי הביא סוף לביקורינו בקיבוץ וביתה נלקח מאיתנו. חודשים ספורים לאחר מכן, מותה של אמי גזל ממני את עוגן ראשיתי בעולם הזה והפך אותי לטריטוריה זרה לעצמי. מזה זמן שאני מסתובבת בעולם כגולה, שייכת לעברי המפואר ומגששת עדיין אחר ההווה. האם אוכל להשיב לעצמי את הדרכים המוכרות?
אפילו למצוא בהן כמה מחלקיי שנשרו בהן במהלך השנים? יצאתי לפני עלות השמש וצעדתי מהר יבניאל אל הר פורייה, ירדתי מצומת אלומות אל קיבוץ כינרת והמשכתי לאורך מקטע אחד של הירדן עד לבית הקברות שעל חוף הים.
במה סטרייד ואני דומות? במסעותינו הפנימיים. שתינו נושאות את מות אימותינו בכל נשימה, ושתינו שבות ומנסות להרכיב את השתלשלות מותן לכדי סיפור שנוכל לאחוז בו, אך חלקי הפאזל שבזיכרוננו מתפזרים שוב ושוב. כמו סטרייד, בלשתי בעיניי אחר נחשים בדרך והתייסרתי בשאלות. האם ניחשה אמי בבוקר שבאותו הערב תמות? האם כאבה? פחדנו לשבור את רוחה ולספר לה שהסוף הגיע, העדפנו שתישן את דרכה מן העולם הזה, ולבסוף הפקענו
מידה את ההחלטה על מותה.
ואולי היינו צריכים לנהוג אחרת? בשובנו מבית החולים, ובידנו תיקה המיותם, מצאנו בו ספר. לאחר מכן רדף אותי הספר הזה במשך ימים ולילות. מי הולך למות בבית חולים ולוקח איתו ספר? רק מי שאינו הולך למות. אמי הייתה בת שישים וארבע, מלאת חיים ומלאת גרורות, וכולה תקוות-חיים שמעודי לא פגשתי כמותה. תקוותה סחררה אותנו עוד בימי מחלתה הראשונים, לפני שנים, והניעה אותנו להמשיך ולחפש מרפא.
תקוותה הוסיפה והעבירה אותנו על דעתנו בימיה האחרונים, כשעמדנו עיוורים למצבה האמיתי. זכורים לי במעומעם רופאים שתמהו, "אינכם רואים?" שעה שניסינו עוד ועוד שיטות טיפול כדי להבריאה. לאחר מותה התייסרתי במשך לילות ארוכים על שהרגתי אותה במו ידיי. רק כשהתבוננתי בתצלומי ימיה האחרונים, ראיתי את מה שתקוות-חייה ערפלה בעיניי כל העת: כמה רזתה, כמה דקות היו כתפיה, כמה קצרה נשימתה, כיצד הטביע המוות את חותמותיו העמוקות בלחייה השוקעות, כפסל המעבד בחומר את דמויותיו. המשך יבוא.
המשך המסע של מיה טבת דיין יתפרסם במדור הספרים של ynet ביום ב', ה-3 למאי 2013. ספרה של מיה טבת דיין "אלף שנים לחכות", ראה אור ב-2011 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.
לפנייה לכתב/ת 
