אביבית משמרי: קינה על עתיד המדינה

מה קורה כשערב אחד בשלהי החורף, נושא פוליטיקאי ותיק שהתעורר מתרדמה ממושכת המכונה "הזקן", נאום היסטורי בפריים-טיים ובו הוא מדרבן את אזרחי ישראל החילוניים למרוד בקהילה הדתית בארץ - שהשתלטה על חייהם. כך נפתח רומן הביכורים של הסופרת אביבית משמרי, שגורם לדמויותיה, אזרחי ישראל, לצאת ולהפגין ברחובות.

• לכל העדכונים החמים: היכנסו לפייסבוק של ynet
• רוצים לקרוא את פתיחת הספר "הזקן השתגע"? הקליקו כאן
  

לאחר הנאום המשלהב, זורמים חילוניים ליישובים דתיים משני עברי הקו הירוק ולשכונות דתיות בערים הגדולות. תוך כדי המהומה חנויות נבזזות, שבויים נלקחים, בתים עולים באש וחבורות של מתקוממים עולות לירושלים כדי לכבוש את השלטון. החברה הישראלית על שלל גווניה, היא זו שעולה כאן לסדר היום הפרוע, בספרה של משמרי, שנקרא בדיוק כפי שנכתב: בנשימה אחת.

"הזקן השתגע". אז איך ניצת הגפרור?

"הסיפור הזה עומד הזה עומד על נקודת החיתוך הכואבת בין כמה קונפליקטים", מספרת משמרי, ילידת 1968, אם לשנייים, ועורכת תוכן במקצועה. "הפערים הקוטביים בחברה שלנו הם שעניינו אותי: חילוניות מול דתיות או אמונה מול חוסר האמונה. תוך כדי הכתיבה של הספר, איבדתי את שרידי האמונה שנשארה בי. גדלתי בבית מסורתי אך במשך שנים אני מתנהלת כחילונית - והספר הזה סגר את העניין הזה".

למה איבדת אמונה?

"נצמדתי למסורת ולרעיון של תפילה במשך שנים, גם בחיי החילוניים, אך זה נגמר. דברים שהבנתי אותם קודם פתאום

התיישבו אצלי במקום. הספר אולי אילץ אותי לקחת צעד אחד אחורנית ולהביט שוב בבחירות שלי, בתום תהליך ארוך מאוד. לפניו היתה לי חיבה לרעיון של תפילה, שיש למי להתפלל כשרע, אבל הכתיבה אילצה אותי ליישר קו ועמדה עם ההבנה הרציונלית שאין באמת אלוהים".

על מה הספר שכתבת?

"הספר הזה עוסק בעיקרו, בהתפרצויות אלימות, באיך שהן פורצות ומתנהלות, וגם בלקחת עמדה מוסרית כשיש סיטואציה קיצונית סביבך. יום אחד היתה לי שיחה עם חברים על המתח הקבוע בין דתיים לחילונים. חזרתי הביתה ועלתה בי מחשבה, מה מנהיג ותיק היה אומר על המתח הזה. מאותו הרגע התחלתי לכתוב ללא הפסקה. הייתי עושה את הדברים הרגילים, שוטפת כלים או חותכת סלט, וחושבת בכל רגע ורגע על נושאי הספר: על הדמויות בו, על האלימות".

יצאת לתחקיר בעקבות הכתיבה? 

"עשיתי תחקיר מפורט תוך כדי שכתבתי. קראתי על ההיסטוריה של מלחמות אזרחים שונות בעולם, ועל אופן ההתנהלות שלה - מה קורה אחרי שיש התפרצות ראשונית ויוצאים לרחובות. איך זה משפיע ברובד הפוליטי? מה קורה אחרי שהעם יוצא לרחובות? איך זה משפיע על האיש הפשוט? קראתי גם על טרור אידיאולוגי שהיה בארץ ישראל הוותיקה, בזמן מלכות ישראל ויהודה. ביקרתי גם בהר חוצבים וקראתי הרבה במקורות. חלק מהדברים הקשורים בדת ובמסורת, אני מכירה מהבית". 

"התחלתי את הספר לפני המחאה, והוא לא עסק בה בכלל, אלא דמיין עתיד אלטרנטיבי שבו לא פרצו בכלל מחאות - ולכן אצל הציבור הצטבר המון זעם. עניינה אותי הדינמיקה של איך נדלק הגפרור הזה, שמביא אנשים לרחוב. אין שם עיסוק בפערים כלכליים, כמו במחאה החברתית. העיסוק הוא אידיאולוגי ותרבותי, אבל עדיין, מעניין לראות מה קורה כשיש מחאה שלא נעצרת, אלא להיפך. הולכת עם עצמה עוד ועוד קדימה".

אלימות או נמות 

סגנון הכתיבה שלך שוטף מאוד, ולא עוצר "לקחת נשימה" בין האירועים.

"בכתיבה הבלוגית שלי אני כותבת דברים שונים לגמרי. זה עלול להפתיע אולי, אבל כאן זה התאים כמו כפפה. אני לא אכחיש שחשבתי על סראמאגו מדי פעם כהשראה, בעיקר על זה שהוא לוקח סיטואציות ומנסה לבחון אותן בכלים שלו. את האמת, אני לא חושבת שאפשר לתאר מאורעות כאלו בנימה אחרת, אלא בקינה אחת מתמשכת שאולי ברוחה, קרובה לשפת המקורות. לכתוב על מאורעות כאלו בצורה מדודה או זהירה או רזה, זה חוטא להם - כי אין דרך להתייחס אליהן בלי לקונן".

בכתיבתה של משמרי יש הרבה ביקורת המובאת כלפי החברה שאנו חיים בה, או שהיינו יכולים לחיות בה - תלוי איך רוצים לפרש את העלילה. אך יחד עם זאת, היא חשה כלפיהן ככותבת, גם הרבה חמלה. "כל הדמויות עושות הכי טוב שהן יודעות, ואני בפירוש לא שופטת את הבחירות שלהן. גם כשמתוארים דברים קשים - יש את הזיכרון הראשון שכולנו בני אדם. אלימות יכולה להימצא בכל אחד, ולכן חייבים למצוא גם את החמלה באותן נסיבות.

"הספר לא מוקיע דבר בחברה הישראלית, שהרבה מאיתנו רואים את המצב שלה,

ומצקצקים לעצמנו תוך כדי ריחוק, בהבנה שאין מה לעשות וככה עובד העולם. הדמויות שהכי התחברתי אליהן היו הזוג המסורתי העירקי מרמת גן, שמוצא את עצמו מעורב במצב הרבה יותר ממה שהוא תכנן, כמי שנמצאים בתווך של החברה הדתית אל מול החילונית. בספר הם מאמצים עמדה מוסרית אקטיבית, שמתחברת למזרחיות הפלורליסטית שהכרתי מהבית - שהיא מאוד מאוד זרה לרעיון של מלחמת אחים".

אלו ספרי פרוזה השפיעו עלייך?