"הילדה המסוגרת והביישנית שהייתי - איננה יותר"

אני שירן חוגי, בת 19, תושבת ראשון לציון. אדם נורמלי לחלוטין, ממש כמו כולם, חוץ מפרט אחד קטנטן, אני כבדת שמיעה. כילדה ולאורך כל תקופת ההתבגרות, חוויתי קשיים רבים בגלל הלקות הזאת. הקושי השמיעתי ליווה אותי בכל מקום ולא ידעתי להתמודד איתו.

בגן חוויתי את התקופה הקשה ביותר. הייתי חוזרת הביתה מדי יום עם תחושת בדידות. אחר כך, בבית הספר היסודי, כבר הייתי פחות ביישנית והצלחתי להיפתח יותר במהלך שעות הלימודים. אולם למרות שנהניתי להיות בחברת ילדים אחרים, הקושי השמיעתי ניצח, וכשהייתי חוזרת הביתה עדיין הרגשתי בודדה.

"פחדתי להיפגע, אז נעלתי את עצמי לסביבה"

גם בלימודי החטיבה נתקלתי בקשיים חברתיים רבים שהפכו אותי לילדה סגורה וביישנית.

למרות שעמוק בתוכי רציתי, לא הצלחתי להיפתח. הבעיה העיקרית הייתה שלא הכרתי אף אחד בבית הספר, אני וחברי התפצלנו לכיתות שונות ושוב הייתי הילדה השונה שצריכה להתחיל לבנות הכל מחדש. לא ידעתי אם יאהבו אותי ואם ירצו להכיר אותי. פחדתי להיפגע אז נעלתי את עצמי לסביבה.

נוסף לקשיים החברתיים התפתחו עם השנים גם קשיים לימודיים. ככבדת שמיעה לא היה לי פשוט לקלוט את כל החומר הנלמד בכיתה, פערים רבים נוצרו כשהמורים היו מכתיבים את החומר ולא כותבים אותו על הלוח, או במהלך דיונים בכיתה שבהם לא הצלחתי לעקוב, מי מדבר ומה הוא אומר.

"הבידוד החברתי פיתח השגיות בלימודים"

ההורים שלי ניסו לעזור, היו לי שיחות רבות עם המחנכת ועם יועצת בית הספר אבל הרגשתי שאף אחד לא מצליח להבין אותי. הייתי נערה מתבגרת ועקשנית שרצתה למרוד אך בו זמנית הייתי גם ביישנית ומסוגרת. היה קשה לקרוא אותי ועוד יותר היה קשה להיות בחברתי.

בגלל הקושי החברתי, בסוף כל יום לימודים הייתי חוזרת הביתה ומשתעממת. לא היו לי חברים, לא יצאתי למסיבות, לרקוד לא ידעתי כי לא שמעתי את הקצב, ולא צחקתי מהבדיחות כי לא הבנתי אותן. ופתאום, מתוך השעמום הגדול התחלתי ללמוד... לאט לאט, גיליתי שאם אני לומדת אני מצליחה בלימודים ונהניתי לקבל ציונים טובים.

ההצלחה הפכה אותי לשאפתנית. קראתי הרבה ספרים והעברית שלי השתפרה, התחלתי אפילו לכתוב שירים והחלטתי להשקיע בלימודים מתוך הבנה שזה ישפיע על העתיד שלי.

למרות שאני גרה בראשון לציון, עם סיום החטיבה עברתי ללמוד בתיכון מקיף יהוד,

שמקבל תלמידים כבדי שמיעה, משלב אותם במסגרת שומעת, ודואג לצרכיהם המיוחדים; בין אם מדובר בהסדרי נגישות שמיעתית (תרגום לשפת הסימנים ותמלול) כיתות אקוסטיות, ליווי אישי ותמיכה, למידה בכיתות קטנות, מסלולים אישיים לכל תלמיד, ומורים שמורגלים לעבוד עם תלמידים כבדי שמיעה.

למרות שלמדתי בכיתת חינוך שומעת, הצלחתי יותר ויותר בלימודים. הלמידה בכיתה קטנה עם תוכנית לימודים מותאמת סייעו לי להשקיע בלימודים מתוך הבנה שבעתיד ההשכלה תוביל אותי לדרך חדשה. התחלתי להאמין בעצמי ואף סיימתי את התיכון בהצטיינות.

שירות לאומי במסגרת של כבדי שמיעה?

כנערה מתבגרת היה לי ברור שאני הולכת לשרת בצבא והתגייס, בדיוק כמו כולם, אולם בכיתה י"א, כשחברותי קיבלו את המנילה, אני קיבלתי פטור מגיוס והייתי צריכה להתמודד עם בחירה לא צפויה, להתנדב לצבא או לעשות שירות לאומי.

אני מודה שההחלטה לא היתה קלה. לשרת בצבא היה החלום שלי, אולם אחרי התלבטות ממושכת החלטתי לוותר על התנדבות לצבא ובמסגרת עמותת שלומית, התנדבתי לארגון "בקול" - גוף שמסייע לכבדי שמיעה ומתחרשים בהכרת הזכויות שלהם, ופועל למען חקיקת חוקים שיספקו נגישות לציבור כבדי השמיעה, בנוסף להגברת המודעות בחברה השומעת.

אנשים מסביבי לא הבינו את הבחירה. חשבו שזו בריחה מהמציאות, שאולי אינני מסוגלת לעבוד עם אנשים שומעים. בפועל, רציתי ללמוד יותר על הזכויות שלי ולדעת מה מגיע לי כאדם כבד שמיעה ולסייע לאנשים כמוני.

היום אני יכולה להגיד בביטחון שהעבודה ב"בקול" שינתה אותי. הפכה אותי לאדם בוגר יותר, שיודע לעמוד על שלו ומכיר את הזכויות שלו. התחלתי לקחת על עצמי יותר אתגרים, דברים שחשבתי שאינני מסוגלת לעשות, והוכחתי לעצמי שאני כבר לא מי שהייתי.

אם בעבר הייתי תלויה באנשים אחרים, היום אני מסתדרת בכוחות עצמי. שליחת מיילים החליפה את הטלפון, הבנתי שהנגישות היא זכות בסיסית, לא מותרות ולמדתי להיאבק על הזכויות שלי.

אני אומנם רק בת 19.5, אבל מרגישה שהדרך שעברתי שינתה אותי. הילדה המסוגרת והביישנית שאנשים הכירו בעברי איננה יותר, היא נעלמה או שאולי היא עדיין שם ואני נלחמת בה מדי יום, מדי שעה, אינני יודעת.

• עמותת שלומית עוסקת מזה 20 שנה בהפעלת מתנדבות ומתנדבים בשירות הלאומי-אזרחי. השנה מפעילה העמותה כ-3,000 מתנדבים, בעלי פטור מצה"ל, בני 18-24 ובהם יהודים, ערבים, דתיים, חילוניים, בעלי מוגבלות, עולים חדשים ועוד. המתנדבים פועלים במסגרות חינוכיות, בריאותיות וביטחוניות שמסייעות להם להשתלב בחברה.
  

לרגל יום השמיעה הארצי שחל היום (ג') ה-28 במאי,  מעט נתונים על אוכלוסיית לקויי השמיעה בישראל, מתוך הסקר החברתי 2012:  

• כ-14% (כ-698 אלף נפש) מבני 20 ומעלה מתקשים בשמיעה במידה כלשהי, 15% מהגברים ו-13% מהנשים.
  

• 11% (כ-567 אלף נפש) מתקשים קושי מועט ו- 3% (כ-130 אלף נפש) מתקשים קושי רב, או אינם שומעים בכלל, גם בזמן שהם מרכיבים מכשירי שמיעה (בעלי לקות שמיעה חמורה).
  

• לקות השמיעה עולה עם הגיל: יותר ממחצית (55%) מבני 75 ומעלה מתקשים בשמיעה במידה כלשהי, 19% מבני 75 ומעלה מתקשים קושי רב בשמיעה או אינם שומעים בכלל.
  

• בגיל 65 ומעלה, אנשים עם לקות שמיעה חמורה חשים בדידות לעיתים קרובות בשיעור גבוה פי שניים מהשיעור בקרב אנשים ללא לקות שמיעה (26% לעומת 13% בהתאמה).
  

• כ- 14% (שהם כ- 698 אלף נפש) מהאוכלוסייה בגיל 20 ומעלה מתקשים בשמיעה במידה כלשהי, כולל אלה המתקשים בזמן שהם מרכיבים מכשיר שמיעה. כ- 11% (כ-567 אלף נפש) מתקשים קושי מועט וכ- 3% (כ- 130 אלף נפש) מתקשים קושי רב, או אינם שומעים בכלל (לקות שמיעה חמורה).
  

• 15% מהגברים ו- 13% מהנשים מתקשים בשמיעה במידה כלשהי. 12% מהגברים ו-11% מהנשים מתקשים במידה מועטה, 3% מהגברים ו- 2.5% מהנשים מתקשים קושי רב או לא שומעים בכלל.
  

• לקות השמיעה עולה עם הגיל: 5% מבני 20- 44, כשישית (16%) מבני 45- 64, כשליש (31%) מבני 65- 74 ויותר ממחצית (55%) מבני 75 ומעלה מתקשים בשמיעה במידה כלשהי. 19% מבני 75 ומעלה מתקשים קושי רב בשמיעה או אינם שומעים בכלל.
  

• לפרטים נוספים מהסקר החברתי של הלמ"ס לחצו כאן .