יניב ד'אור: בבוקר בבית קברות, בערב באופרה
החיים של יניב ד'אור נעים תמיד בין שני קצוות: בין לונדון לתל אביב, בין נשים לגברים, ובין פריד אל-אטרש למוזיקה קלאסית. בראיון ל-ynet מספר הקונטרה טנור על האנטישמיות אליה נחשף, על נטייתו המינית, ועל החיים בצל ההצלחה של אחיו, דוד ד'אור
רגע לפני שהוא נוחת בארץ לקונצרט ראשון עם ההרכב הבינלאומי למוזיקה עתיקה שהקים באנגליה, מספר יניב ד'אור בראיון מיוחד ל-ynet על הדרך שעבר מהילדות בבת ים ועד לאולמות קונצרטים ובתי אופרה נודעים בעולם. אחרי שנים תחת צילו של אחיו, הזמר דוד ד'אור, הוא פורש כנפיים ומקבע את מעמדו כאחד מזמרי הקונטרה-טנור הבולטים שיצאו מישראל.
"אני יודע שְלַנצח ישאלו אותי על דוד. הוא אחי, משפחה, אדם מוכשר מאוד. אין ספק שכילד הוא היה לי מודל לחיקוי. ככה זה עם אחים גדולים אבל בחרנו ללכת כל אחד בדרכיו", הוא מניח את השאלה המתבקשת מאחוריו כבר בתחילת הראיון.
מוזיקה ליוותה אותו מילדות. בבית בבת ים החליטו ההורים להתעקש על חינוך מוזיקאלי לארבעת ילדיהם. "הם חשבו שזה חשוב להתפתחות שלנו", הוא אומר. בבית הספר היסודי התייחסו אליו כאל חריג. "הייתי ילד מנודה מבחינה חברתית. התנהגו אליי בבריונות כי הייתי אחר. אהבתי מכתביות ושנאתי כדורגל. ניגנתי בפסנתר ולא עניין אותי להיות אחד מהחבר'ה".
את המוזיקה הקלאסית גילה בנעוריו במקרה. תוך שיטוט סתמי על סקלת הרדיו, היד נעצרה על קול המוזיקה שהשמיע מדריגלים. "אני בא ממשפחה לובית, אבא נגר ואמא עקרת בית. בבית שמענו פריד אל-אטרש, אום כולתום ופולקלור ישראלי. לא היה לי מושג מה זה מוזיקה קלאסית אבל נשאבתי פנימה. זה היה רגע מכונן בחיי".
כשאחיו הבכור החל להתפרסם, שינתה המשפחה את שמה. נחייסי - נחושת בלובית, הפך לד'אור - זהב. בן הזקונים הלך גם הוא בנתיבי המוזיקה שפתח בפניו בית הספר התיכון. "זה היה תהליך חיקוי. הייתי האח הקטן והערצתי אותו. בשלב מאוחר הבנתי שאני צריך לחפש את הקול שלי אבל כל מה שעשיתי הפך להיות בצל של דוד וזה שיתק אותי". במשך שנים בנה את עצמו עקב בצד אגודל: רסיטל ראשון, תזמורת חיל האוויר, תואר ראשון באקדמיה למוזיקה בירושלים ומשם ל"גילדהול", מבתי הספר המובילים בעולם למוזיקה.
הוא התאהב בלונדון ומאז מדלג בין שתי הערים שהוא מגדיר כבית. "השנים הראשונות בלונדון היו קשות. היה לי סדק באישיות - לא ידעתי מי אני, מה אני עושה, מה אני רוצה. נשאתי על הכתפיים את אחי ואת כל ישראל. הייתי הישראלי היחיד. שוב ושוב נדרשתי לצאת להגנתה של ישראל. נורא רציתי להיטמע, להתחבר, אבל זו חברה עם קסנופוביה מובנית. קשה לה לקבל זרים. שם חוויתי לראשונה בחיי אנטישמיות. הכל היה מאד אינטנסיבי".
16 שנה בלונדון העצימו את הקצוות בינהן נעים חייו. "חייתי בלונדון והתגעגעתי לתל אביב. הגעתי לביקורים בתל אביב והתגעגעתי ללונדון. הכל אצלי מפוצל: הקול שנע בין גבוהים לנמוכים, דו מיניות, אהבה ושנאה, התעסקות במוזיקה עתיקה ובה בעת במוזיקה ישראלית. שם, בלונדון, פתאום הכל הסתדר לי בראש. הבנתי שאני חי בפוליפוניה של ניגודים, כל הכאוס הפנימי הפך להגיוני וכל צבע מצא את המקום שלו בקשת".
שלוש שנים אחרי שהשתקע בלונדון נפטר אביו ממחלת הסוכרת. "חזרתי לישראל כדי לראות אותו וזה היה קשה. לא היינו קרובים. לאורך שנים פחדתי לדבר איתו. גם את נושא המיניות שלי פתחנו מאוד מאוחר. זה היה טאבו. אני חושב שהמחלה העצימה בשלב ההוא את הריחוק בינינו. אז, הוא ייצג בעיני חולשה. היום, אני מבין שטעיתי. אני מבין עד כמה אנחנו דומים".
ביום בו נפטר אביו הוא הופיע על במת האופרה הישראלית. "בבוקר קברתי את אבא ובערב הופעתי באופרה 'מסע אל תוך האלף' של יוסף ברדנשווילי. גילמתי תפקיד של גבר חצוי במסע אל המוות. עמדתי על הבמה והמקהלה שרה 'אלוהינו ואלוהי אבותינו'. הכל התערבב - החיים והמוות. המציאות והבמה. לא יכולתי לעצור את הבכי".
האופרה של ברדנשווילי עוררה סקרנות לחזור למקורות, למוזיקה היהודית, לשורש. שנתיים עברו עד שהחל לפעול למימושו של החלום. "הוזמנתי להפקה של 'יוליוס קיסר' באופרה של גוטנבורג בשבדיה", הוא מספר. "אחרי המופע ישבתי עם שני נגנים בבר ודיברנו על מוזיקה קלאסית מתרבויות שונות. כמה בירות הובילו למסקנה שאנחנו חייבים להיכנס לאולפן. ברגע הזה נולד NAYA, הרכב בינלאומי של מוזיקה עתיקה שמחבר את כל החלקים שבי: מוזיקה קלאסית, מוזיקה יהודית, מוזיקה שמושפעת מהמקורות הלוביים והבית".
מונטוורדי עם קדנצות צפון אפריקאיות, "אבינו מלכנו" עם מוזיקת בארוק, "אדיו קרידה" עם לה טרוויאטה, ההרכב החדש מצא קשר הדוק בין שלל העולמות. "רציתי שעטנז שייחבר בין כל הצבעים. זה מה שעשינו. ברדנשווילי כתב עבורו את "ילדי אלוהים", יצירה הנשענת על פסוקים מהקוראן, הברית החדשה והתנ"ך. עוד ועוד מוזיקאים הצטרפו לפרויקט - נגני ויולה דה גמבה, תיאורבה, צ'מבלו, סיטאר ומנדולינה. כולם שמות גדולים שמתמחים במוזיקה תקופתית ואתנית כמו המנצח לורנס קמינגס.
בעקבות היכרות אישית עם מנהל "ויגמור הול", מהאולמות היוקרתיים בלונדון, הוזמן ההרכב לרסיטל. בהמשך העמיד ג'ון גילהולי לרשותם את האולם לטובת הקלטת האלבום. "לא היה לי גרוש, אבל איכשהו הצלחתי להביא את כל הנגנים להקלטה בחג המולד, היום היחיד בשנה בו האולם סגור. זה היה מדהים".
בחודש שעבר נסגר חוזה הפצה בינלאומי עם Naxos, לייבל מוביל בתחום המוזיקה הקלאסית. במקביל יצא לאור ב-NMC, אלבום שירים ראשון של ד'אור בעברית. בלייבל הישראלי החליטו לאמץ במקביל גם את ההרכב שהקים, ובימים אלה מופץ האלבום גם בארץ. "זו היתה שנה נהדרת: תפקיד מרכזי באופרה הישראלית, רסיטל בויגמור הול, פרס ראשון בתחרות הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה בקרואטיה, קונצרט עם הפסנתרן האגדי, גרהם ג'ונסון ושני האלבומים שיצאו בישראל".
את רצף האירועים יחתום ד'אור בסוף השבוע הקרוב (25 במאי) בפסטיבל ישראל, עם ההרכב המלא של NAYA שיופיע כאן לראשונה. "חשוב לי להשמיע את הקול שלי בארץ הולדתי. חשובים לי ההכרה והחיבוק של אמא. אני רוצה לשמח אותה, לראות בעיניים שלה גאווה. אמא שלי היא עוגן, חלק בלתי נפרד ממני אני יודע שקשה לה המרחק והיא אחת הסיבות המרכזיות שמחזיקות אותי בארץ על אף הקושי".
כמו אמנים ישראלים רבים, שעשו לעצמם קריירות מפוארות בחו"ל, גם ד'אור מדבר על תקרת זכוכית שמגבילה את יכולת הנסיקה של יוצרים מבצעים בתחום המוזיקה הקלאסית בישראל. "אני נאחז בישראל כי עדיין יש בי אמונה שאפשר לעשות פה שינוי תרבותי, לגרום לאנשים לא להסתפק במועט ולהיפתח לאמנות משמעותית.
קשה כל כך לזהור פה כי אנחנו שוחים בים של בינוניות וזו הסיבה שכל כך הרבה אמנים ישראלים מחפשים ומוצאים את מקומם בחוץ. תזמורות באירופה מפוצצות באמנים ישראלים וזה כואב. אני מבין שזו ארץ קטנה עם סדר עדיפויות שונה ממדינות אירופה ותקציבים שלא מספיקים לכמות האמנים שבה, אבל מצער שדווקא בבית אנחנו לא זוכים לחיבוק".
בשנים האחרונות הפך מכורח המציאות שגריר של ישראל. לפני כחודשיים הותקף על ידי מפגינה פרו פלסטינית במהלך מופע בדרום אפריקה. "זו היתה חוויה מערערת אבל אני עדיין מאמין שאמנות היא גשר. כששואלים אותי מאיפה המוזיקה הנפלאה שאנחנו מנגנים אני אומר בגאווה שזה הבית, ההיסטוריה המוזיקלית המפוארת שלנו. אני רוצה שידעו עליה יותר ולא כדי לחנך את הקהל אלא על מנת לפתוח ולהרחיב את הספקטרום. יש פה יופי וכשרון אינסופי, יש יוצרים ואמנות שצריך לתת להם לפרוח".
לחיות בין העולמות לא קל לו. "זה דיסוננס שמלווה אותי בכל בוקר כשאני קם ובכל לילה כשאני שוכב לישון. מתי שהוא, אני מניח, אצטרך לבחור. אולי אני אדם שבורח. אולי אני לא יודע להתמודד עם דברים ומחפש מפלט ממציאות מכוערת. זה אני - תמיד בתנועה".
לפנייה לכתב/ת 
