וויליאם ס. בורוז: אייקון - זה כל הסיפור

יש רגע אחד בסרט על ויליאם בורוז שמספר אולי את הסיפור כולו. אגדת הרוקנ'רול הנשית, פטי סמית, המתוודה איך היתה מאוהבת בבורוז (והוא כצפוי לא החזיר לה אהבה, לא בגלל שהיא דומה פיזית לניל יאנג), מתארת איך הוא  חדר למחזור הדם של התרבות, והטביע כל כך הרבה מושגים ותמות במאה ה-20, כמו למשל "רוק כבד", "סופט מאשין", "סטילי דן", "בלייד ראנר" ואפילו "תנועת השחרור ההומוסקסואלית". הכל כנראה מתחיל בכתביו; בורוז היה המבשר של דור הביט ואחד האייקונים המשפיעים של תרבות הנגד האמריקנית של שנות השישים.

מה עד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:

אדוני השופט: כמה שווים ריטה ומשה פרץ?

מקס גרינפילד: "מצידי שיצלמו אותי בעירום"

עוד ביקורות, כתבות ועדכונים לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet

ואחרי שהשנים האלה התכווצו, הפרחים הפכו ליאפים והקפיטליזם התרבותי ביית את רוב האנרגיות החתרניות, אמנים רבים שנולדו מעט מאוחר יותר, או שהצליחו בכל זאת לחצות את הרוביקון, חזרו ושבו אל כתביו. אל הנועזות, אל הפואטיקה המקורית, אל הרוח האפלה הפראית והמקורית שלא הפסיקה לנשב מהם, והפכו את בורוז למעין סב רוחני – למנטור הגדול של החתרנים, המרדנים והבועטים באתוס האמריקני, ביניהם לורי אנדרסון, קורט קוביין (איתו בורוז אף הקליט אי אילו קטעי אולפן) וכמובן סופרים כמו ברט איסטון אליס, צ'אק פלאניוק ועוד.

עם פטי סמית. וויליאם בורוז

אבל הנוכחות של פטי סמית בסרט (ה', 23:05, ערוץ 8) על בורוז גם מספרת את הסיפור של הסרט עצמו; רגע קטן ומתנדף שמתעסק במהות, אבל מיד מכסה אותו מסך עשן של זוטות ורכילויות שמרכיבות את בורוז המותג, כי זה כנראה מה שיותר היה חשוב ליוצר הסרט. ואולי קשה לבוא אליו בטענות, המדיום יוצר את המסר כך אומרים, ובסופו של דבר אין בסרט על בורוז כמעט שום התעסקות רצינית בכתביו (מדי פעם הוא מצולם מקריא קטעי טקסטים, ותמיד אלו בחירות מצוינות - טקסטים שממחישים את העוצמה שלו, אבל מדובר בחומר רקע, כמו איזה פס-קול שמרחף מעל, שוב - לא הדבר עצמו).

אבל יש כצפוי המון קטעי ראיונות עם אי אילו מאהבים צעירים, יש אנקדוטות כמו ביקור של חובב הנחשים בביתו, כמו האיש שהיה משיג לו כלי נשק (אחד מתחביביו של בורוז היה כלי נשק, כך הוא גם הרג בשוגג את אשתו ג'ואן), כמה הבלים מצולמים שהחליף עם המשורר אלן גינזברג (איך לא חשקת בי ויליאם כשהייתי צעיר? הרי הייתי כל כך חמוד), ועוד איזה ביוגרפית שהחליפה איתו מתכונים.

איך הוא שרד את מגיפת האיידס?

כמובן, אי אפשר לעשות סרט על בורוז מבלי להתייחס לסמים. האיש היה "בית מרקחת מהלך", "אנציקלופדיה נרקוטית אנושית", והיה מכור כמעט לכל דבר אפשרי. העובדה כי שרד עד גיל 83 (מת ב-1997) היא כנראה סוג של נס רפואי. אחד המרואיינים אף חושף לדידו את העובדה כי בורוז שרד את השנים הקשות של מגפת האיידס. איך הוא עשה זאת? בגלל מעמדו החברתי-תרבותי תמיד נתנו לו להזריק ראשון, כך הוא לא חלה באיידס, אבל כל מי שהזריק אחריו מת הרבה לפניו.

יחד עם זאת, השחקן פיטר וולר (שגילם את בורוז עצמו בעיבוד הקולנועי של דיוויד קרוננברג ל"ארוחה עירומה") והבמאי ג'ון יוסטון מהווים ללא ספק את המשקל הנגדי. יוסטון מנסה בדקות המצולמות שלו בכל זאת לנסות לקלף מעט את הציפויים הממותגים של הסופר הכי קולי במאה ה-20, ולהבין מה באמת הוא תרם לתרבות האמריקנית, ומה באמת היה יחסו לתרבות ההומוסקסואלית, אותה יש רבים שטוענים שבורוז היה אחד מהוגיה.

מהוגי התרבות ההומסקסואלית? וויליאם בורוז

וולר עצמו, מלבד תובנותיו האינטיליגנטיות, גם מספק את הרגע הרגשי החזק ביותר בסרט; בזמן הצילומים של "ארוחה עירומה", תוך כדי שיחה אלמנטרית עם בורוז שהסתובב על הסט כמו אפיפיור, פתאום חש שעקב מילה שבורוז אמר לו

 (המילה היתה "ג'אנק", אבל הקונוטציה היא החשובה) מכה בו קרן לייזר, ומאותה נקודה כל חייו הוכנסו לפרספקטיבה אחרת, ובורוז בכלל לא התכוון לכך.

מצד שני, הסרט בהחלט יכול להפנות דור נוסף אל כתביו, ואולי זה בעצם תפקידו ומהותו, ואולי לא צריך לחפש בסרטים כאלה עד מה שמלכתחילה הם לא נועדו לתת; אולי הם נועדו להיות טעימות, מתאבנים עשויים לעילא ולא מעבר לכך. נכון, סך הכל מדובר בסרט מרתק ומהוקצע, אבל עדיין קשה שלא לחוש החמצה מסוימת נוכח מה שאין בו - למה הוא היה סופר כל כך גדול וחשוב? כי בורוז אחרי הכל היה קודם כל סופר, אחר כך אייקון.