פרק מספר: הדם של קורמאק מקארתי
"קו-אורך דם או אדום של ערב במערב" ספרו החמישי של קורמק מקארתי, מתרחש במערב הפרוע של ארצות הברית, וגיבורו הוא ילד שרוכב לבדו בטקסס ונעשה לצייד קרקפות - עד שהוא מצליח להימלט מהסכנות אל מסע נוסף ואחר. פרק מספר
נער בן ארבע־עשרה בעל נטייה לאלימות, המכונה רק “הילד", בורח ממקום הולדתו בטנסי. הוא מתגלגל בדרכים, מסתבך בקטטות, דוקר ונורה, רוכב לבדו על פרד במישורים של מזרח טקסס, נעשה לרוצח במסבאה בבֶּקְסַר, מתגייס למיליציית שכירי חרב של צבא ארצות־הברית, נחלץ ממתקפה קטלנית של קומאנצ'ים, יושב בכלא מכסיקני בצ'יוואווה - ומשוחרר ממאסר כדי להצטרף לכנופיית גלנטון הנודעת לשמצה.
- לכל העדכונים החמים: היכנסו לפייסבוק של ynet
הכנופייה מורכבת מערב־רב של ציידי קרקפות בשירות ממשלת מכסיקו - אינדיאנים אמריקאים, שחורים, מכסיקנים ולבנים - הנהפכים אט־אט לאספסוף של רוצחים, היוצאים למסע של ביזה וטבח ברחבי מדבר סוֹנוֹרָה שבין טקסס למכסיקו, וסופם שהם נהרגים בנקמה על ידי אינדיאנים במעבר יוּמה שבאריזונה. הילד מצליח להימלט, וכמוהו לפחות עוד אחד מאנשי הכנופיה.
"קו־אורך דם" הוא רומן אֶפּי על התבגרות, על גבריות ועל האלימות המחרידה שליוותה את ההתפשטות של אמריקה מערבה. הרומן בוחן מחדש את המיתולוגיה של “המערב הפרוע" האמריקני, תוך התבססות על מאורעות היסטוריים מתועדים, שהתרחשו בגבול טקסס-מכסיקו בשנות ה-50 של המאה ה-19.
"קו־אורך דם או אדום של ערב במערב", הוא הרומן החמישי של קורמאק מקארתי, הנחשב לאחד מענקי הספרות האמריקנית. הספר נבחר על ידי מגזין "טיימס" לאחד מ-100 הספרים הטובים ביותר שנכתבו בין השנים 2005-1923.
פרק ראשון
ילדוּת בטנסי - בורח - ניו־אורלינס - נלחם - נוֹרה - אל גַלְווסטון - נָקָדוֹצ'ס - הכומר גרין - השופט הולדן - קטטה - טוֹדְוַויין - שריפת המלון - מנוסה.
רְאו את הילד. הוא חיוור ודק, הוא לבוש חולצת פשתן דקה ומרופטת. הוא מזין את האש בקיטון לשטיפת הכלים. בחוץ משתרעים שדות תחוחים חשוכים ועליהם טלאים של שלג ומעבר לזה יערות חשוכים מהם הנותנים מחסה לזאבים המעטים שנותרו. קרוביו נמנים על חוטבי עצים ושואבי מים, אבל האמת היא שאביו היה מורה. הוא מתבוסס במשקה, הוא מצטט משוררים ששמותיהם כבר אבדו. הנער הקטן כורע ליד המדורה ומסתכל עליו.
ליל הולדתך. שלושים ושלוש. לַיאוֹנידים, כך קראו להם. אלוהים איכה נפלו הכוכבים. עינַי חיפשו שְׁחוֹר, חורים ברקיע. הדובה נִכתתה.
כל ארבע־עשרה השנים האלה טיפחה האֵם המֵתה, בחיקה ממש, את הברייה שנשאה אותה מבין החיים. האב לעולם לא הוגה את שמה, הילד לא יודע מה הוא. יש לו אחות בעולם הזה והוא לא יראה אותה שוב. הוא מסתכל, חיוור ולא רחוץ. הוא לא יודע קרוא או כתוב ובתוכו כבר מקננת חיבה לאלימות ללא טעם. ההיסטוריה כולה נוכחת בקלסתר הזה, הילד אביו של הגבר.
בן ארבע־עשרה הוא בורח. שוב לא יראה את צריף המטבח הקפוא בחושך שבטרם שחר. עצי הסקה, קערות שטיפה. הוא תועה מערבה הרחק עד מֶמְפיס, נודד לבדו בנוף הכפרי השטוח. שחורים בשדות, ארוכים וכפופים, אצבעותיהם כעכבישים בין הֶלְקֵטֵי הכותנה. ענוּת מוּצלת בגן. כנגד שמש היורדת בדמדומים איטיים נעות דמויות על רקע קו רקיע מנייר. לקראת לילה עובד אדמה כהה יחידי דולק אחרי פרד ומשדדה בקרקע הנמוכה ומוכת הגשמים.
שנה אחר כך הוא בסנט לואיס. משם לניו־אורלינס על סיפון סירה שטוחה. ארבעים ושניים יום בנהר. בלילה צופרות ספינות הקיטור ומשתרכות במים השחורים מוארות כמו ערים צפות. הם מפרקים את הסירה ומוכרים את העץ והוא הולך ברחובות ושומע שפות שלא שמע עד כה. הוא גר בחדר מעל לחצר מאחורי בית מרזח ובלילה הוא יורד להילחם במלחים כמו חיה רעה מסֵפר אגדות. הוא לא גדול אבל יש לו אמות גדולות, כפות גדולות. כתפיו קרובות. פני הילד משום מה לא השתנו מאחורי הצלקות, העיניים תמימות להפתיע. הם נלחמים באגרופים, ברגליים, בבקבוקים או בסכינים. כל הגזעים, כל הזנים. גברים אשר קולם המדבר נשמע כמו נהמת קופים. גברים מארצות רחוקות ותמוהות כל כך, שבעומדו מעליהם המוטלים ומדממים בבוץ הוא מרגיש שהמנצח הוא המין האנושי עצמו.
באחד הלילות רב־מלחים מַלְטֶזי יורה בו בגב באקדח קטן. כשהוא פונה לטפל באיש הוא נורה שוב קצת מתחת ללב. האיש נמלט, והוא נשען על הבר והדם קולח מחולצתו. כולם מסיטים מבטים. לאחר זמן מה הוא מתיישב על הרצפה.
שבועיים הוא שוכב במיטת שדה בחדר למעלה ואשתו של בעל בית המרזח מטפלת בו. מביאה את ארוחותיו, מפנה את צרכיו. אישה נוקשה למראה עם גוף דק ושרירי כמו של גבר. כשהוא מחלים כבר אין לו כסף לשלם לה והוא מסתלק בלילה וישן על גדת הנהר עד שהוא מוצא סירה שתיקח אותו הלאה. הסירה עושה את הדרך לטקסס.
רק עכשיו הופשט לבסוף הילד מכל מה שהיה. מוצאו לוט בערפל כמו גורלו וייסוב העולם ככל שייסוב שוב לא תהיה כברת ארץ פראית וברברית כל כך לבדוק בה אם ניתן לצוּר את הבריאה כאוות ליבו של האדם או אם ליבו שלו אינו רק סוג נוסף של חומר. הנוסעים מרובים וחסרי ביטחון. כולאים את עיניהם ואיש לא שואל שום איש אחר
מהו שמביאוֹ הנה. הוא ישן על הסיפון, צליין בין צליינים. הוא רואה את שפת הנהר המעומעמת עולה ויורדת. עופות ים אפורים לוטשים עיניים. סיעות שקנאים בדרך החוף מעל לגלים אפורים.
הם יורדים אל החוף על דוברה, מתיישבים ומיטלטליהם, כולם בוחנים את קו החוף הנמוך, את המפרץ החולי והצר, את האורנים המדובללים הצפים באובך.
הוא הולך ברחובות הצרים של הנמל. באוויר ריחות מלח ועץ מנוסר. בלילה קוראות לו זונות מן החושך כמו נשמות במצוקה. שבוע ושוב הוא בתנועה, בארנק כמה דולרים שהרוויח, הולך לבדו בדרכים חוליות של לילה דרומי, ידיו מכודרות בכיסי הכותנה של מעילו הזול. שבילי עפר מוגבהים באדמות הבִּיצה. אנפות במושבותיהן לבנות כנֵרות בין שלוליות טובעניות. הרוח דוקרת ועלים דוהרים בצידי דרכים ומדלגים בשדות הלילה. הוא נע צפונה בין יישובים קטנים וחוות, עובד בשכר יום ותמורת מזון ומגורים. הוא רואה רוצח־אב נתלה בכפר קטן בהצטלבות דרכים וחבריו רצים קדימה ומושכים את רגליו והוא תלוי מת על החבל ושתן מכהה את מכנסיו.
הוא עובד במנסרה, הוא עובד בבֵית אִשפוז לחולים בדיפתריה. הוא עובד בחווה והוא לוקח בשכרו פרד זקן ועל גב הבהמה הזאת הוא רוכב באביב של שנת אלף שמונה מאות ארבעים ושמונה דרך הרפובליקה בת ימינו של פְרֶדוֹניה אל תוך העיירה נָקָדוֹצ'ס.
"קו אורך דם - או אדום של ערב במערב", מאת קורמאק מקארתי. תרגום: אמיר צוקרמן. הוצאת מודן. 319 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
