"שרלוטה והזאבים": לשבור את הכבשה

גובהו של ספר הילדים הגדול ביותר שמאכלס את מדפי הספרייה הביתית שלי הוא 33.5 סנטימטרים, ורוחבו 24.5 סנטימטרים. מדובר בספר עצום לכל הדעות, שמציג את גיבורי המיתולוגיה היוונית - ורק לכן ראוי אולי לענקיות שכזאת. בכל זאת, אכילס, פרסאוס ומפלצות נוראות כמו מדוזה, אינם יכולים להידחס לפורמט סטנדרטי. את הספר הזה אני יכולה לדחוק רק בקושי אל המדף, בנטייה אלכסונית, כדי שיעמוד לצד האחרים, הראויים לא פחות.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

והנה הגיע "שרלוטה והזאבים" הגרמני שעליו חתומים הסופר אנו שטונר והמאייר הנריקה וילסון (מחברי "לילה טוב, כוכב!"), ומנצח גם את זה. גובהו 36 סנטימטרים ורוחבו 26.5 סנטימטרים, לא פחות. כעת אין שום אפשרות להעמידו בספרייה אלא להשכיבו מעל האחרים, וכדאי לשאול: למה? מדוע זקוק ספר ילדים למידות מופרכות כאלה? על איזה חסר הוא מנסה לפצות?

"שרלוטה והזאבים". מה מעוללים הזאבים?(איור: הנריקה וילסון)

הכבשה אמיצה

הסיפור ב"שרלוטה והזאבים" חביב אך מסורבל. שרלוטה היא כבשה אמיצה במיוחד, "תמיד שונה מכל הכבשים האחרים", כזו שמצליחה גם לטפס על עצים ואפילו לתפוס טרמפ על משאית כדי להזעיק עזרה עבור כבש זקן. בעוד שזקני העדר מתפעלים מפראיותה ואינם מעיזים להביט בה כשהיא מטפסת גבוה כל כך, הטלאים הצעירים, חלק מחבורה המכנה את עצמה "הזאבים", מזלזלים בה ומאמינים שבעת צרה יתפקדו טוב ממנה. בינתיים הם עסוקים בלהטיל מורא על השיים הקטנים, ולצחוק על אחרים כמעין בריוני הכיתה הנטפלים לתלמידים הכיתות הנמוכות בהפסקה.

שעת המבחן מגיעה במהרה, כשבלילה נשמעות יללות זאב אמיתיות: הטלאים שהתפארו בגבורתם מתחבאים היטב בשיחים כמו לא היו אמיצים מעולם, ורק שרלוטה יוצאת לבדוק מה מעוללים הזאבים ("כבשה שהולכת לבדוק מה זאבים מתכננים?", מתחלחלים זקני העדר).

בשלב מסוים, סיפור העלילה מתחיל להתבלבל

כאן הסיפור מתחיל להתבלבל. במקום זאב מגלה שרלוטה כלבונת מדובללת בעלת קול זאב, שאבדה לבעליה. שרלוטה מציעה להחזיר אותה לחניון שממנה יצאה, אם רק תעזור לה ללמד את חבורת ה"זאבים" המדומים לקח אחת ולתמיד. הכלבה והכבשה חוברות יחד למימוש התוכנית, שבסופה מכיר כל אחד במקומו הראוי בעדר ואינו מתגאה ביכולות לא לו. שרלוטה מלמדת את הטלאים לקח חשוב על אומץ לב אמיתי מול התחזות, על שמירת הייחודית מול היטמעות בעדר - אבל כל אלה צפויים למדי ואין בהם כל תובנה מרגשת.

למרות המפנים העלילתיים כביכול ושינוי הפנים שחוות חלק מהדמויות בספר,

אנו נותרים בעיקר עם טעם הכתיבה הארכנית של שטונר וחוסר המיקוד שבה. את מה שאפשר היה לומר בצורה בהירה הרבה יותר "מסבך" המחבר בפסקאות ארוכות, כביכול נטלו לעצמם הן המחבר והן המאייר יותר חומר גלם מן הדרוש להם, בטקסט ובמרחב האיור, ולא השכילו לצמצם אותו למינימום הדרוש כדי להפוך את הסיפור לקולע.

"שרלוטה האמיצה", הספר הקודם בסדרה זו שכתב שטונר, זכה ב-2005 בפרס ה"ניו יורק טיימס" לאיור ספר ילדים, מה שאמור להצדיק את הפורמט העצום הזה בפעם השנייה. כל חובב קדישמן ייהנה אמנם מהציורים של וילסון ומעומק המבט שהוא מצליח להעניק לכבשים, אך הסנטימטרים הרבים שעל פניהם הם נמתחים לא מקנים להם איזו שהיא איכות מיוחדת. רבים מהאיורים כהים עד כדי כך שדקויות האיור אובדות, והמתבונן נותר עם מרחבי ענק של חושך וטקסט דחוס בצד האיור.

לא משחקי פרספקטיבה יוצאי דופן, לא התעמקות בפרטים קטנים - הקו הנקי של וילסון מעניין אולי, אך היה נותר כך בדיוק גם בחצי המרחב וללא היומרה שבתפיסת מקום בכוח על המדף.

"שרלוטה והזאבים", אנו שטונר והנריקה וילסון, תרגום: טלי קונס, הוצאת כנרת זמורה-ביתן.