פרשת 'בהעלותך': בני ישראל פוחדים מחוסר שוויון

פרשת "בהעלותך" מתחילה בצורה אופטימית: עם ישראל על סף הכניסה לארץ המובטחת, מחנה ישראל מוסדר באופן מופתי, כל שבט על דגלו, לקראת המסע.

"ויאמר משה, לחובב בן-רעואל המדייני חותן משה, נוסעים אנחנו אל-המקום אשר אמר ה', אותו אתן לכם; לכה איתנו והיטבנו לך, כי ה' דיבר טוב על ישראל" (במדבר י כט). אין סיבה לחשוש שמשהו הולך להשתבש בדרך.

• מאמרים נוספים במדור פרשת שבוע כלכלית
• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו , ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם 
  

אלא שמיד עם תחילת המסע לכיוון ארץ הקודש, הדברים דווקא מסתבכים. תחילה נשמעים דברי תלונה ואי שביעות רצון כללי: "ויהי העם כמתאוננים, רע באוזני ה'" (במדבר יא א).

סיני. נכנסים לישראל ומתפצלים(צילום: צבי גילת)

אחר כך נשמעות תלונות קונקרטיות יותר: "והאספסוף אשר בקרבו, התאוו תאווה; וישובו ויבכו, גם בני ישראל, ויאמרו, מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים" (במדבר יא ד-ה). והשיא עוד לפנינו בפרשת שלח כאשר משה רבינו נתקל בסירוב מוחלט של עם ישראל להיכנס לארץ.

המקל והגזר של פרעה 

מה גרם להתמרמרות הזו להתפרץ החוצה פתאום? לדעתי, הסבר אפשרי לכך נובע מהחשש העמוק שעם ישראל הרגיש תוך מעבר חד משוויון מוחלט ושיתוף גורל מלא, למצב בו אחרי הכניסה לארץ ישראל כל אחד ילך לדרכו ולנחלתו ויצטרך להתחיל לדאוג לענייניו הפרטיים ולפרנסתו.

הרי עד כה בני ישראל לא נאלצו להתמודד עם הבעיה המעיקה שהיא מנת חלקנו היום-יומית - איך אני דואג לפרנסה כדי לספק אוכל למשפחתי? במצרים היינו אמנם עבדים בתנאים קשים אבל תמורת העבדות המלך פרעה סיפק לנו את צרכינו הבסיסיים כגון אוכל ושתייה. אם תרצו, בתור עבדים נהנו מסוג של קביעות בעבודה בתנאים זהים לזולת ולא היה חשש מפיטורים.

גם במדבר, ה' דאג באופן שוויוני מוחלט לצרכים שלנו. על המן שירד במדבר כתוב: "זה הדבר, אשר ציווה ה', לקטו ממנו, איש לפי אוכלו: עומר לגולגולת, מספר נפשותיכם--איש לאשר באוהלו, תיקחו. ויעשו-כן, בני ישראל; וילקטו, המרבה והממעיט. וימודו בעומר--ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר: איש לפי-אוכלו, לקטו". (שמות טזטז-יט)

ברור שהכניסה לארץ הציבה אתגרים לא פשוטים המאיימים של שיתוף הגורל והערבות ההדדית שחש העם עד כה. הרי ברור שכאשר כל איש הולך לדרכו ולנחלתו יהיו אנשים שיצליחו יותר וכאלה שיצליחו פחות. הפערים בחברה ילכו ויגדלו ותחושת הערבות ההדדית ושיתוף הגורל ילך ויפחת.

טרוד בעול הפרנסה, העם גם ישכח את הערכים המוסריים של התורה. והרי זה גם קרה בפועל. מספיק לעיין בספר שופטים כדי להבין לאיזה מצב עגום הגענו אחרי כיבוש הארץ על ידי יהושע - עבודה זרה, מלחמת אחים, סירוב של חלק מהשבטים לעזור לאחיהם בעת מלחמה. נשמע לכם מוכר? אתם לא טועים.

אז מה החלופות? לחזור למצרים כפי שחלק מהעם הציעו אז? אולי להישאר במדבר בחסות תמידית של צל השכינה, פטור מעול הפרנסה וחופשי להתעסק רק בלימוד התורה? ברור שלא. הרי נענשנו קשות על ידי ה' בשל סירובנו להיכנס לארץ. ריבון העולמים רוצה שאנחנו ניקח אחריות אישית על גורלנו, ולא נמכור את עצמנו כעבדים רק לשם ביטחון תעסוקתי. התורה גם לא ניתנה למלאכים, אלא לבשר ודם שצריכים להתעסק גם בענייני העולם הזה.

לסיכום: שיתוף הגורל ושוויון מוחלט מהווה שלב חיוני וחשוב בהתפתחות העם. זה יוצר מיתוס ותודעה משותפת שבלעדיו אי אפשר לאחד את השורות. גם תקומת מדינת ישראל בזמננו מושטת במידה רבה על התנועה הקיבוצית והתודעה הסוציאליסטית.

אולם, מדובר בשלב של התפתחות ולא בתחנה האחרונה. אנשים רוצים להצליח ולעשות לביתם ולכן אי אפשר לכפות שוויון מוחלט על עם שלם לאורך זמן. האתגר שלנו, עכשיו כמו גם לפני אלפי שנים, הינו לשלב בין יזמות ואחריות אישית לגורלנו לבין דאגה לזולת, לאלו שלא התמזלו מזלם.

לכך נועדו כל המצוות בתורה הנוגעות בצדק חברתי ודאגה לחלשים. כפי שרואים היום, הוויכוח על האיזון הראוי תמיד כואב וקולני - אבל אין לנו ברירה אחרת. את הגעגועים לאוטופיה צריכים להשאיר לימות המשיח.