פסטיבל קאן: מוזיקה נעימה, וסקס רועש

האחים כהן עושים זאת שוב. הטריילר של "Inside Llewyn Davis"

אם לפני 22 שנים גרם "ברטון פינק" של השניים לשנות את תקנון הפרסים בסחפו את שלושת הפרסים החשובים (מאז הוחלט שמי שמקבל את "דקל הזהב" אינו יכול לקבל עוד פרס גדול כמו תסריט או בימוי או משחק), הרי הפעם הם חוזרים באחד הסרטים המובילים שלהם - המשך טבעי ל"יהודי טוב"ול"אחי, איפה אתה". הסרט כולו נישא על המוזיקה שלו כעל מגש הכסף. זהו מבט מחוייך ומרטיט לעבר גורלו של זמר פולק מטרום תקופת ג'ון באז, ג'וני מיצ'ל ובוב דילן. אפילו "הבה נגילה" נכנס לחבילה.

האחים כהן והצוות שלהם בקאן(צילום: MCT)

גיבור העלילה, לווין דיוויס (בגילומו המשכנע של אוסקר אייזק), הוא מוזיקאי נואש שאינו מצליח להתאושש מגדר האלמוניות. אפילו שאין ויכוח כלל על כישוריו המוסיקליים, הוא מצליח לעלות על העצבים של כל חבריו,

 המתנערים ממנו. חברתו לשעבר (קארי מאליגן), נשואה למישהו אחר, אך היא מודיעה לו שהיא בהריון ממנו כנראה. דיוויס נודד במשך שבוע מספה לספה, ומנסה להתברג מחדש בתעשיה. ברקע הפסקול המקסים והנוגה בפיקוחו של טי.בון ברנט, גדוש בשירים משנות ה-60, שכולם על אהבה , פרידה, נדודים וחוסר פרוטה. בעצם, הבלוז של האדם הלבן.

מוזיקה עומדת בבסיס יצירתו החדשה של ג'ים ג'רמוש, שחזר אחרי שבע שנות בישול עם "Only Lovers Left Alive" - סיפור אהבה הנמשך מאות שנים בין שני ערפדים מתוחכמים, סנובים ובקיאים במוזיקה. טילדה סווינטון מגיעה מדטרויט כדי להציל את טום הידלסטון מהזומביז בני זמננו, ההורסים את העולם. השניים הם בני אלמוות, היוצאים בחסות החשכה לינוק את הדם המעניק להם חיי נצח ואהבת נצח. הסרט משובץ באינסוף מחוות לספרות, לשירה, לאמנות ובעיקר למוזיקה. זוהי הפנטזיה הקולנועית המשעשעת ביותר והפוטוגנית ביותר שהוצגה כאן. 

טילדה סווינטון וטום הידלסטון בטריילר של "Only Lovers Left Alive"

מול הפוטוגניות האפלולית של ג'רמוש, אלכסנדר פיין מציג ב"נברסקה" שחור-לבן מהמם ביופיו. הסיפור (מזכיר את "סיפור פשוט" של דייוויד לינץ') ספוג בהומור מלנכולי על התוודעות מחודשת בין בן לאביו הזקן (ברוס דרן בתפקיד חייו שזיכה אותו בפרס השחקן). האב, בשלבי דימנציה ראשונים, מאמין שזכה במיליון דולר והוא מתעקש להגיע לעיר לינקולן כדי לממש את זכייתו, שאינה אלא בדיית פירסום. המסע המשותף של הבן והאב, עם גלריית הדמויות שבדרך מגלה שוב את פיין ("דרכים צדדיות", "היורשים") כאחד הבמאים האמריקאים הבודדים המסוגלים להתמודד עם אנטי-גיבורים.

שחור-לבן יפהפה בקטע מתוך "נברסקה"

אסגר פרהאדי האיראני מציג גם הוא סרט מסע "Le Passe" ("העבר"), שכמו ב"פרידה" שלו עוסק בגירושין, אלא שהפעם פיתולי העלילה והסיבוכים האינסופיים, מתרחשים על הציר שבין טהרן לפריז. ברניס בז'ו הצרפתייה זכתה בפרס השחקנית על הופעתה בסרט. מול פרהאדי הגיע בן ארצו הגולה מוחמד ראסולוף, עליו נאסרה היצירה במולדתו (בניגוד לג'פאר פנאהי שנאסר, ראסולוף ממשיך ליצור בהמבורג). סרטו החדש "Manuscripts Don’t Burn", שהתחרה במסגרת "מבט מסוים" המשנית, הוא חומר נפץ קולנועי ששרותי הביטחון האיראנים יבקשו להעלימו. 

בין טהרן לפריז. הטריילר של "Le Passe"

בבסיס העלילה, סיפור שהיה כנראה באמת: אוטובוס ובו 21 אינטלקטואלים איראנים, אשר נחשבים למתנגדי המשטר, הוסט ממסלולו. הנהג קיבל הוראה לדרדרו במכוון לתהום, ולמרות שהמזימה לא הושלמה בסופו של דבר, היא תועדה בכתב על ידי אחד הנוסעים, שנרדף על ידי השלטונות.

אם אכן כך מתנהלים הדברים באיראן, וקרוב לודאי שכן, לא ברור כיצד יחזור יוכל ראסולוף לחזור לאיראן אי פעם. הפסטיבל אמנם הבטיח לו חשאיות מוחלטת, אך כשל וגם ההבטחה לשלבו בתחרות הראשית הופרה. בשלב זה ראסולוף יחזור אולי לחוף המבטחים בגרמניה, אולם עתה יש לתהות על גורלם של שותפיו לעשיית הסרט באיראן.

ומאיראן, קרוב יותר אלינו מהצד המזרחי של חומת ההפרדה. קשה להתייחס בהומור או לשמור על איזון עדין על רקע הסכסוך הישראלי פלסטיני, אך אני אבו אסד עומד יפה באתגר זה בסרטו החדש "עומאר", שהוצג במסגרת תחרות "מבט מסוים" ואף זכה בפרס השופטים (בפרס הראשון במסגרת משנית זו זכה הסרט הקמבודי "The Missing Picture" של ריתי פאן.

אבו אסעד, פלסטיני יליד נצרת מטפל הפעם במיומנות ובהמנעות מכל המוקשים הקלישאים הצפויים, במצב הבלתי אפשרי של משתף הפעולה. במרכז העלילה עומאר (בגילומו של אדם בכרי, בנו הצעיר של מוחמד בכרי) אופה פיתות רגיש ותמים, שרגיל לטפס על חומת ההפרדה, ולהסתכן מדי יום ביומו כדי לראות לכמה דקות גנובות את נדיה אהובתו, המתגוררת בעבר השני של הכפר שנחצה. לאחר שחבריו מילדות, טארק ואמג'ד, הורגים חייל ישראלי, הוא נלכד על ידי צה"ל ונגרר למשחק של חתול ועכבר עם השב"כ, שדורש ממנו להסגיר את מי שלחץ על ההדק תמורת שחרורו.

חקירה בשב"כ על פי האני אבו אסעד בקטע מ"עומאר"

טארק, שהוא גם אחיה של נדיה, ואמג'ד, שבינתיים נישא לה, מאשימים אותו שבגד בעניין הפלסטיני ובהם אישית והפך למלשין משתף פעולה. גם יחסיו עם נדיה מטורפדים בתוך מערכת חוסר האמון הכללי, כשחופש הבחירה נחנק בין רע לרע יותר, ואינו משאיר כל ברירה של כבוד, עומאר מוצא את עצמו קרוע וחסר אונים כמו המציאות שנכפתה עליו.

אחד המעמדים החזקים בסרט, מגיע לקראת סופו המדמם, ובו עומאר - שכבר איננו תמים ונעים כבעבר - מנסה לטפס על החומה, כדרכו בעבר. הפעם, הוא מטפס ונופל בחזרה, מנסה שוב, ונכשל שוב. אין צורך להסביר את המסר. לצד הופעתו הכריזמטית של בכרי הצעיר, השבחים לשחקן הפלסטיני-אמריקאי, וואליד זואטר, שמגלם את חוקר שב"כ הישראלי, ואף מצליח להכניס מידה של סימפטיה ואנושיות לדמותו.

נערים פוחזים וציידי סלבריטאים ב"The Bling Ring"

אך מעבר לכל זאת, פסטיבל קאן 2013 ייזכר בעיקר בגלל נתח הסקס הגדול ביותר שהוגש בתחרות הרשמית מאז "אימפריית החושים" מ-1976. הפעם מדובר בסרט "Blue Is the Warmest Color" ("כחול הוא הצבע החם ביותר") של עבדלטיף קשיש התוניסאי ("הגרגר והדג") על אהבה עזה בין שתי נערות ממעמד חברתי שונה ובעלות עולם פנימי שונה. סרט אירוטי נועז זה הביא ליוצרו את פרס דקל הזהב היוקרתי. 

קטע מתוך "Blue Is the Warmest Color"

למרות הפערים החברתיים והפסיכולוגיים, נראה כי השתיים חולקות נטיות מיניות דומות, ואלו פורצות אל המסך כמערכת יחסים לסביים,

המובילה מאושר עילאי לעצב עילאי כשהיא גוועת ונגמרת. לאה סיידו ואדל אקסארחופולוס מצליחות לבצע מול עיני המצלמה אקטים אקרובטיים כמעט, בזמן אמת. והשם החלופי של הסרט "חיי אדל – פרק 1 ו-2", מבטיח המשכים שיבואו. 

ומה עם הנקודה הישראלית? "כנס העתידנים" של ארי פולמן לא הוצג בתחרות הרשמית, אך פתח בקול תרועה רמה את מסגרת "שבועיים של במאים", וגבה מהקהל והמבקרים מחשבה והתפעלות גם יחד. בהשראה חופשית מרומן המדע הבדיוני של סטנניסלב לם הפולני הפך הסרט למשל מוסרי מעוצב במיומנות ובדמיון מופלגים על אמנות ומסחור, תרבות וקולנוע, נצחיות וזמניות. היתה זו חוויה של צפייה.