החלום הסיני: להיות ארצות הברית של התרבות
אחרי דורות של מאמץ הרואי, שיקמה סין את חוסנה הכלכלי, הצבאי והדיפלומטי. אולם מה שחסר לה מאוד זו העוצמה התרבותית שסוחפת אחריה תושבים רבים ובני מדינות אחרות - כמו זו שיש לארה"ב והייתה לקיסרות הסינית העתיקה. האם ההנהגה החדשה בבייג'ינג תחזיר עטרה ליושנה?
בנובמבר 2012 בחרה המפלגה הקומוניסטית הסינית (המק"ס) במזכיר כללי חדש, סִי גִ'ין-פִינְג. בפעם השנייה הושלמה העברת שלטון מסודרת בין דור המנהיגים הוותיקים שיצאו לגמלאות בהגיעם לגיל 70 לבין הדור החדש, שאמור להנהיג את המדינה הגדולה בתבל בעשור הקרוב. בבחירות לא הייתה הפתעה כלשהי: המזכ"ל החדש (שהתמנה לנשיא במרס האחרון) ויתר חבריו להנהגה הוכשרו לתפקידם במשך שנים ארוכות שבהן כיהנו בממשל המקומי ובממשל המרכזי ועמדו במבחן הביצועים - בפרט בתחום הניהול הכלכלי.
רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו , ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:
או"ם שמום: כיבוד זכויות אדם - המלצה בלבד
/ ד"ר יובל שני
לכבוד יאיר לפיד: שוויון בנטל, גרסת דרום אמריקה
/ פרופ' אריה קצוביץ
תפילות במקום רובים. כמה חזק צבא האפיפיור?
/ פרופ' ריימונד כהן
ישראל מחכה לאובמה: ההרצאה עומדת להתחיל
/ ד"ר אהוד ערן
כמו חבריו וקודמיו, נמנע המזכ"ל החדש מלבלוט יתר על המידה והקפיד לשמור על כללי הקונצנזוס. השיטה החדשה של איוש המשרות הבכירות במק"ס נועדה למנוע זעזועים, אך גם להבטיח שאנשי צמרת יהיו בעלי כושר ביצוע מוכח. מעלותיה של השיטה ברורות (וההצלחה הכלכלית של סין תעיד על כך); אך כך גם חסרונותיה: היא חוסמת דמויות לא שגרתיות ומעודדת מידה של אפרוריות. האיכות הקבוצתית חשובה על פני האיכות האישית.
כמו קודמיו בתפקיד, סִי גִ'ין-פִינְג לא יהיה שליט יחיד אלא "ראשון בין שווים". בסין, החוששת משובה של הרודנות, קיימת הנהגה קולקטיבית: המזכ"ל לא יכול לכפות את רצונו על בכירי המפלגה ולא קל לו להטביע את חותמו האישי על המדיניות. הדבר היחיד שבו יש למזכ"ל יתרון מובהק הוא בולטותו התקשורתית. ביכולתו להצביע על כיוון ההתפתחות הרצוי של סין: להפריך סיסמה שתאומץ מיד בידי התקשורת, תועצם ותופץ ברחבי המדינה. כך, למשל, המנהיג הקודם חוּ גִ'ין-טָאוֹ (כיהן בשנים 2012-2002) הגדיר את יעדו כבניית "חברה הרמונית", קרי אימוץ דפוסי פיתוח מאוזנים וכוללניים יותר מאלה של ימי קודמיו.
אחרי הוּ: המתח החברתי עדיין קיים
לא הייתה זו סיסמה ריקה: ההנהגה בראשות חו אכן השקיעה רבות בשיפור מצבן של השכבות החלשות. אף כי לא עלה בידיה לצמצם את הפערים החברתיים הגדולים, היא האטה את הגידול בפערים הללו והביאה לשיפור משמעותי בחייהם של מרבית האיכרים והפועלים המהגרים. ההרמוניה לא הושגה, אך המתח החברתי שבלט בסין בראשית ימיו של חו הצטמצם קמעה.
נשיא סין: "נסיך" חובב סרטים אמריקניים
עם חצאית ופנינים: האישה החזקה בעולם - מסין
בנאום הכתרתו מיהר סִי גִ'ין-פִינְג לעצב סדר יום חדש. הוא הודיע ששאיפתו היא מימוש "החלום הסיני"; ומאז הפך המונח הזה לאחד ממוקדי השיח הפוליטי בסין ומחוצה לה.
הרעיון עצמו שאול מ"החלום האמריקני"; אולם, כפי שציינו בצדק פרשנים רבים, יש הבדל מהותי בין שני "החלומות". "החלום האמריקני" הוא ביסודו חלום אישי: להיות בן חורין ולהתעשר בארצות הברית. "החלום הסיני" גם מתייחס לשגשוג אישי, אך בעיקרו מכוון לתקומה הלאומית של סין ולשובה למעמדה ההיסטורי כמעצמה אזורית ועולמית.
יש פרשנים הרואים ב"חלום" של סי ביטוי לגישתו הלאומנית; אחרים מתווכחים האם הסיסמה החדשה מרמזת על דמוקרטיזציה של סין או לאו. לדעתי הדיון מחטיא את המטרה: "החלום הסיני" לא קשור בהתנהלות הפוליטית היומיומית אלא בסוגיית יסוד תרבותית. בפשטות השאלה היא: האם תוכל סין להפוך לארץ מושכת בזכות חוסנה הערכי, כפי שהייתה הקיסרות הסינית בזמנו וכפי שהינה ארה"ב ב-200 השנים האחרונות?
הקיסרות קרסה, התרבות אבדה
כדאי להזכיר כאן שעוצמתה הגלובלית של ארה"ב נעוצה לא רק בכלכלתה האיתנה ובצבאה החזק אלא גם ב"עוצמה הרכה" שלה: יכולתה לנכס ולשווק ערכים - כגון חירות אישית, דמוקרטיה, קידוש הקניין הפרטי ועוד - ההופכים אותה לאהודה גם בקרב רבים מאלה שמסתייגים ממדיניות החוץ שלה. מבחינה זו דומה ארה"ב לסין הקיסרית דווקא, שנהנתה במשך יותר מ-2,000 שנה מיוקרה תרבותית אדירה ברחבי מזרח אסיה. רק במאה ה-19, לאור התבוסות הצבאיות המשפילות וקריסת המערכת הכלכלית, החברתית והפוליטית, אבדה יוקרתה התרבותית של הקיסרות הסינית, והקיסרות עצמה קרסה במהרה. היום, אחרי דורות של מאמץ הרואי, סין שיקמה במידה גדולה את חוסנה הכלכלי, הצבאי והדיפלומטי; אולם מה שחסר לה מאוד זו העוצמה התרבותית.
סין של היום אינה מזוהה בבירור עם שום ערך, עם שום דפוס התנהלות פוליטי, חברתי או כלכלי. היא נשלטת בידי מפלגה קומוניסטית, אך מנהלת כלכלה קפיטליסטית; מאמצת לכאורה ערכים ליברליים, אך מקיימת משטר סמכותני; אין לה זהות פוליטית, תרבותית או דתית ברורה. היא לא סוחפת אחריה את השמאל הרדיקלי כפי שהיה בימי המנהיג המהפכן מָאוֹ דְזֶה-דוֹנְג (1976-1893), וגם לא את הימין; היא לא מסוגלת לייצא את תרבותה המסורתית (כפי שמיטיבות שכנותיה כמו יפן, הודו ודרום קוריאה), וגם לא מסוגלת להעמיד עצמה כמוקד התרבות המודרנית.
סין העכשווית אמנם עשירה יחסית ותושביה חיים טוב יותר מאשר אי פעם בעבר, אולם דווקא לאור זאת בולטת החולשה הערכית שלה, הן ברמת המדינה והן ברמת הפרט. סין חסרה ביטחון עצמי תרבותי, חסרה את "החלום" שיסחף אחריו את תושביה ואולי גם את בני הארצות האחרות.
מה יהיה תוכנו של "החלום הסיני" ומתי הוא יתגבש קשה לומר עתה. באקדמיה הסינית ומחוצה לה ניטש ויכוח בין אלה הרוצים שהמדינה תלך לכיוון המערבי-ליברלי לבין אלה הרוצים בתחיית הערכים המרקסיסטיים, ובין אלה - שקולם הולך ומתגבר - הרוצים בשיקום, גם אם חלקי, של מערכת הערכים הקונפוציאנית המסורתית.
ואולם, בכירי המק"ס ממאנים להשתתף בדיונים הללו. אמונים על פיתוח כלכלי, מנהיגים אלה מיטיבים להגדיל את התל"ג ולבנות תשתיות מתקדמות, אך מתקשים להבין את צרכיה הרוחניים של האוכלוסייה. האם נאומו של המזכ"ל החדש ישפיע עליהם? בטווח הקרוב, אני מסופק. את תפקיד עיצוב פניה התרבותיות של סין יקבלו על עצמם, כנראה, מנהיגי הדור הבא, שייבחרו בעוד עשור, ואשר בקרבם צפויים להיות בוגרי מדעי הרוח ולא רק מהנדסים וכלכלנים שמהם מורכבת ההנהגה בעשורים האחרונים.
פרופ' יורי פינס מלמד בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
