פרימוורה 2013: רוצה קצת פופ עם האינדי שלך?
לירון סיני נסעה לפסטיבל פרימוורה בספרד ופגשה שם את שלמה ארצי, ניק קייב, ושפע להקות שפורצות את גבולות האינדי. כן, היו שם גם אנשים בתחפושת והיפסטרים עם שפם. קבלו תמונות
אחרי ביטולים של שני פסטיבלים בארץ בזמן קצר, המוני ישראלים הגיעו לברצלונה. בתזמון מושלם, פסטיבל פרימוורה סאונד האורבני מהווה חוויה מנחמת ומתקנת. עיקר ההופעות והפעילות התרחשה מיום ה' האחרון ועד היום (א') בפארק דל פורום, על הים, ליד יאכטות, מרחק 20 דקות נסיעה במטרו ממרכז העיר, כשאירועים כמו מסיבת הפתיחה, מסיבת הסגירה והופעות קטנות יותר, גולשים אל תוך העיר וממשיכים לספק תעסוקה לצעירים חובבי המוזיקה ששוטפים אותה.
פרימוורה סאונד, המתקיים מ-2001, נתפס קודם כל כפסטיבל להיפסטרים ולכל מי שפסטיבלים מחוץ לעיר מלחיצים אותו. שמות כמו פניקס, אנימל קולקטיב, גריזלי בר, "דה פוסטל סרוויס" שהתאחדו עם שירים חדשים - וגם ולהקות צעירות יותר ומוכרות פחות כמו וויילד נאט'ינג בעלי סאונד האייטיז - ועוד עשרות שמות שקצרה היריעה מלהכיל, אכן מושכים קהל באורכי שפם משתנים ותלבושות ססגוניות. גולת הכותרת היתה נזירה בלבוש מלא עם משקפי כוכבים ובובת כלב מדבר על הצוואר.
עם זאת, שלמה ארצי שנצפה מסתובב בקהל (עם צעיף, בלי מגבת), מעיד על כך שכבר מזמן לא מדובר בפסטיבל אינדי (מונח שההגדרה שלו בעייתית בפני עצמה), כששמות כמו בלר מדברים גם למיינסטרים. בין השמות העדכניים אפשר היה לשמוע את ג'סי וור, ג'יימס בלייק וטיים אימפלה - שהופיעו ביום הראשון עם וידאו פסיכדלי ברקע וקצת יותר מדי אילתורים על הבמה. לעומתם בלטו לטובה גריזלי בר, שנתנו הופעה מרגשת אשר לוותה בספק מדוזות ספק מנורות סיניות, שעלו וירדו מאחורי חברי הלהקה על הבמה. בשירה הרמונית הם סיפקו ביצועים יפהפיים במיוחד ל"Ready, Able” ו"Two Weeks“.
אחד מרגעי השיא ביום השני של הפסטיבל הגיע במופע של סולנג'. אחותה של ביונסה עלתה לאחת הבמות הקטנות מתוך שבע הבמות העיקריות בפסטיבל, מלווה בשתי זמרות ליווי ונגנים, עטויה ז'קט ומכנסיים רחבים, ואפרו שנראה טבעי. בהופעה שעירבבה בקלות גוספל, פופ וסול, היא הדגימה איך אפשר להיות מוכשרת וסקסית בטירוף, ועדיין להפגין כישורי הנעת אגן וירכיים בבגדים נוחים. הקהל הריע לה על כל תנועה, ורובו אף שיתף איתה פעולה כשהזמרת בת ה-26 ביקשה שבלהיט שלה "Loosing You”, כולם יניחו לכמה דקות לסמארטפונים ופשוט יאבדו את עצמם בתוך השיר.
בגזרות הוותיקים והמתקמבקים מכל הז'אנרים הופיעו בין היתר ג'יזס אנד דה מארי צ'יין, וו טאנג קלאן, דד קאן דאנס שהפליאו לבצע חומרים גם מהאלבום שיצא בשנה האחרונה, בוב מולד, מיי בלאדי ולנטיין, דניאל ג'ונסטון שהערב (א') יופיע בישראל, דה פוסטל סרוויס ודינזאור ג'וניור שהפתיעו לטובה עם מופע בועט. עוד נתנו בראש: אום, הטריו מקליפורניה עם סט אינסטורמנטלי ברובו, עשיר בבסים ובסיטאר חשמלי. אני חייבת לציין שהשילוב של דיסטורשן כבד ומקצבים (שבאמת מזכירים מנטרות), עבד למרבה הפלא - ומשך את כל מי שאוהב קצת מטאל עם האינדי שלו.
עוד רעש מופלא אפשר היה לשמוע מדירהאנטר. הלהקה מאטלנטה נתנה הופעת פאנק מצמררת ומהפנטת. הסולן ברדפורד קוקס צרח את השירים כשהוא עוטה שמלה מנומרת, שפתון אדום, איפור לבן ושיער שחור שהסתיר את העיניים שלו לחלוטין. כשהגיטריסט לוקט פנדט, ההפוך ממנו לחלוטין ברמה האסתטית והווקאלית, שר חלק מהשירים - נוצר ניגוד מרתק. הרזון הקיצוני של קוקס עורר קצת דאגה, וגרם לו להיראות כמו מריונטה שבירה. למרות המראה החולני, ניכר שדירהנטר בכושר הופעה מעולה ובמצב רוח טוב - כשלמחרת הופיעו שוב בהפתעה, כמחליפים לביטול ברגע האחרון של להקת בנד אוף הורסס.
בכלל, מכת הביטולים רדפה גם אחרי פרימוורה, כשפיונה אפל, רודריגז, קריים אין דה סיטי סולושן ודיב ביטלו גם הם, ימים ספורים לפני פתיחת הפסטיבל. כל זה לא העיב עם זאת על האווירה, בטח לא במהלך ההופעה של בלר, אחת מגולות הכותרת שזו להם ההופעה הראשונה באירופה השנה.
חבורת הבריט-פופ הוותיקה סחפה את הקהל, כשבראשה דיימון אלברן (רוב הזמן זה הרגיש כמו מופע סולו שלו). הם פתחו עם "Girls and Boys" - מפארק לייף, אלבום שכיכב בהופעה עם ביצוע קורע לב ל”This Is a Low”. כששיר הנושא שלו הגיע, הקהל הגיב בריקוד פוגו נלהב יותר מאשר ב"song 2” שסגר את המופע. כשהגיע הזמן ל"Country House” אלברן ירד אל הקהל, מוחזק על ידי המעריצים כשמאחוריו ידי מאבטח שהגשים חלום של של המון מעריצות, וחפן את אחוריו. החריץ המוכר של אלברן הציץ בכל מקרה, אבל הוא כן הצליח לסיים את השיר בשלום בלי שיקרעו ממנו את הבגדים.
לא חסרו גם רגעים ניסיוניים בפסטיבל על הבמה המרכזית שאיפשרה מבני תפאורה מרשימים עד מופרכים. כשדה נייף עשו בה שימוש הם הסוו את עצמם, בנוהל אצל האחות והאח משבדיה. הפעם הם מילאו את הבמה בצינורות וכלי נגינה משונים, וברקדנים בבגדים נוצצים וסניקרס, שזזו לצלילי טראקים מהאלבום החדש בעיקר. הסאונד הקבוקי תרם להרגשה שמדובר בעצם במופע מחול שבטי ונרקוטי, בקור חודר עצמות באמצע הלילה.
מלבד האקלים, שהיה קשה למי שלא רגיל ל-15-10 מעלות בלילה, נקודה בעייתית אחרת היתה החלוקה של האמנים לבמות, שלא היה די מרחק בינהן. נוצר מצב שכאשר אמנית שקטה ואינטימית כמו דוטר שרה, שמעו את התופים והשירה של דולדרם שהשתוללו בשמחה בבמה הצמודה אליה. זה קרה גם במהלך ההופעה של ניק קייב לרגע, אבל כל זה באמת מתגמד לעומת מה שהלך שם על ומחוץ לבמה.
קייב נתן הופעה יחד עם הבד סידס, שהמינוס היחיד שלה היה שהיא נמשכה שעה אחת בדיוק, בלי תוספת זמן שניתנת בדרך כלל להדליינרים. הוא ביצע שירים מהאלבום האחרון, “Push The Sky Away” וגם שירי עבר אלמותיים כמו "From Her To Eternity” ו“The Mercy Seat“, בזמן שוורן אליס השתמש בכינור בווירטואוזיות כאילו היה גיטרה חשמלית.
קייב, בחליפת גנגסטרים שחורה ומבריקה, לא הפסיק לנענע ולהשתולל ונתן מופע נוטף סקס אפיל, בלי שום קשר לקו נסיגת השיער או לגיל. הוא ירד לקהל, פעמיים, גם ב"רד רייט הנד" המוכר (שמופיע בפס הקול של כמעט כל סרט אימה מהניינטיז שמכבד את עצמו) ולאחר מכן ירד לגיחה ארוכה נוספת לכל "סטגר לי", שיר קצת פחות מוכר מאלבום בלדות הרצח שלו. קייב לא נזקק לתמיכה אחורית על ידי איש אבטחה - הוא פשוט נתן לזרועות של הקהל, גברים ונשים כאחד, לאחוז בו גבוה בזמן שהוא שר, ומחבק מעריצה מאושרת אחת.
את ההופעה הוא סגר עם שיר הנושא, שהוא גם השיר האחרון באלבום החדש, המנון על אמונה עצמית והחשיבות שבכוח להמשיך הלאה לא משנה כמה הנסיבות קשות, והוכיח (אם היה למישהו ספק לרגע) שזו לא רק ההופעה הכריזמתית שלו שעדיין רלוונטית, אלא גם שהחומרים המוזיקליים החדשים עובדים ונוגעים.
הטראקים שבאלבומים עשויים לצרום לפעמים לאוזן הבלתי מזוינת, הפכו למקצב מרקיד באופן בלתי נשלט בהופעה שכללה פעלולי תאורה צבעוניים. המוזיקה, האורות הצבעוניים שהאירו את הרוקדים בכל צבעי הקשת, ושילוב אפקטים של חתונה משנות ה-80 על המסך שכללו צילום מתוך לבבות ענק, כוכבים ומסך מפוצל, וכמה חוגגים בקהל שהחליטו להרעיף על כולם בועות סבון מרצונם הטוב - גרמו גם לאחרוני היושבים בקצה המרוחק מהבמה לקום ולרקוד.
ואם כבר בקפיצות עסקינן, גם הוט צ'יפ לא איכזבו. באחת ההופעות האחרונות, שהתחילה קצת לפני 4:00, הם עלו בהרכב של שבעה איש לבמה והזכירו שגיקים באמת יכולים להיות הדבר הכי מגניב שיש. הקהל שהלך לישון בבוקר וקם בצהריים בשלושת הימים, לא הראה סימני עייפות גם בדקות האחרונות של ההופעה,
שהסתיימה בטעם של עוד עם ביצוע מעולה ל”I Feel Better”. הוט צ'יפ שהתחבקו בסוף ההופעה רקדו בעצמם כמעט כל הזמן ושפעו חיוכים. עם הסיום חלק מהרוקדים לא רק שהמשיכו עם בועות הסבון, אלא גם השליכו קונפטי, ככה סתם.
מיטבי הלכת עלו על אחת הבמות בעצמם לרקוד לצלילי סט ליסט אינדי-פופ רנדומלי שהמשיך להתנגן כשברקע הזריחה, שבברצלונה עולה מהים. האחרים, התפזרו בתחבורה הציבורית, בדרך לשינה מרוצה בתוך העיר המתעוררת. ברכבת התחתית ניתן לראות לחיים בוערות מהתלהבות ומקור - ולשמוע צחוק של שביעות רצון - ועברית, כשכל שנותר לאחל הוא שבקרוב, אולי בכל זאת, גם אצלנו.
