בחזרה לחורף הגרעיני: Metro Last Light

 

בואו להשפיע בפייסבוק של ynet

 

רק קבוצה אחת של אנשים, הריינג'רים של תחנת פוליס, מקדישים את מאבקם וחייהם למען טובתם של כל דרי המטרו. הם מפטרלים במנהרות החשוכות כדי לפקח על אוכלוסיית המוטציות, שומרים על נקודות הכניסה והיציאה ושולחים סיירים אל חורבות העיר בתקווה שיום אחד ישוב אחד מהם עם ענף זית ביד, וידווח שרמת הרעילות ירדה מספיק כדי לאפשר את תחילתו של ישוב מחדש.

 

ה-Dark Ones, אותו גזע מוטציות מפלצתי שעצם נוכחותו גרם לבני אדם להשתגע, נמחה מעל פני האדמה; הלוחם הצעיר שהיה אחראי במו ידיו לנצחון הזה, ארטיום, הצטרף לריינג'רים. אפשר היה לומר שהעניינים רגועים יותר, כמעט שלווים, עד כמה שהחיים במטרו יכולים להיות שלווים, מלבד העובדה שבמהלך המלחמה נגד ה-Dark Ones מצאו הריינג'רים בונקר תת-קרקעי סודי, D-6. על פי השמועות, הבונקר מלא חדרים שמורים היטב ובהם ערימות של אספקה: מזון, ציוד רפואי, נשק. הריינג'רים לא משתפים את שאר התחנות במה שגילו ב-D-6, ועוד ועוד אנשים מתחילים למחות שפוליס מתכננת לשמור את כל האספקה לעצמה ולא לחלוק אותה עם שאר השורדים. אומרים אפילו שהפאשיסטים והקומוניסטים כבר מתכוננים למלחמה שהמנצח בה ילכוד לא רק את הבונקר, אלא, בעזרת האספקה שיתפוס, יכבוש את כל המטרו. זמנים אפלים בדרך, והפעם אין Dark Ones להאשים; הפעם כל האחריות להרס נחה, שוב, על כתפי האדם.

 

עוד ב-games:

EA תציג משחקי מלחמת הכוכבים ב-E3

Batman Arkham Origins: טריילר סינמטי

הוכרז Need For Speed: Rivals

 

בסוף המשחק הקודם עזבנו את ארטיום על ראש מגדל הרדיו של מוסקבה, העומד כמו גזע עץ מת ביער של בניינים קורסים, שרידי האש האטומית של 2013. אנחנו מצטרפים אליו מחדש בתחילת Last Light בבסיס מסדר הריינג'רים, בו הוא חבר זוטר אך מוערך. בלי הרבה הקדמות אנחנו נשלחים למשימתנו הראשונה: למרות השמדת ה-Dark Ones, מתברר שאחד מהם שרד, ונצפה לאחרונה ליד שרידי הישוב שלהם, לשעבר הגנים הבוטניים של מוסקבה. מפקד המסדר, מילר, שולח את ארטיום לחסל את הנצר האחרון לגזע האפל; מילר מצרף למשלחת את בתו, אנה, "הצלפית המוכשרת ביותר של הריינג'רים", גם כדי שתסייע וגם כדי שתבטיח שהיצור יחוסל: הוא לא לגמרי סומך על ארטיום, הסובל מנקיפות מצפון על השמדת מין שלם.

 

 

השעה-שעתיים הראשונות של Last Light מעט מדאיגות. אמנם המשחק נראה מעולה, וכמו קודמו מקיף אותנו בעולם הרוס, קודר, ברמות פירוט ויזואלי שמשחקים כמו Fallout 3 או S.T.A.L.K.E.R לא חלמו עליהם. אבל הוא גם בנוי מסדרה של שלבים קצרים, ליניאריים, מתוסרטים להחריד, והשחקן המנוסה מתחיל לקלל בליבו את הצלחת קול אוף דיוטי, שלימדה את כולם את השיעור הלא נכון. למרבה המזל המצב משתפר משמעותית בהמשך הסיפור, הארוך למדי: המשחק עדיין מפגין חיבת יתר לקטעים מתוסרטים והקללה הידועה כ-Quick Time Events, אבל מפצה עליהם בשלבים פתוחים יותר, גדולים יותר, בהם ניתן לעסוק קצת בחקירה ולבחור בין גישה קרבית ישירה, לוחמת גרילה או חשאיות במטרה להתקדם.

 

במזרח אירופה רגילים להפסקות חשמל 

יכולת ההתגנבות הורחבה משמעותית מהמשחק המקורי, ועתה ניתן לכבות, מרחוק או מקרוב, את רוב מקורות האור, ולדעת מתי אתם נראים ומתי בלתי נראים לעיני אויב בעזרת מחוון יעודי. כך ניתן להשלים את רוב אתגרי Last Light - אלה שנגד בני אדם, מוטציות לא יתרשמו מהניסיון שלכם להזדחל בשקט - על ידי הורדת זקיפים אחד אחד בעזרת סכין או נשק מצוייד במשתיק קול. כמו המשחק כולו, ההתגנבות עכשיו קלה יותר, בעצם - קלה מדי. מצב הנראות שלנו הוא בינארי: אם לא רואים אותנו, לא רואים אותנו בכלל, גם ממרחק של מטר וחצי. החירשות של אויבים לכל דבר מלבד צליל ירי מאפשרת לשחקן לחסל חייל אויב במרחק כמה צעדים מחברו, ללא שהלה אפילו יחשוד במשהו. לסיום, האויבים לעיתים רחוקות ילכו לבדוק מה קרה לאור שנכבה פתאום, או אפילו סדרת אורות שנכבים בזה אחר זה, וכך הופכים את החשכת השלב ופתיחת עונת הציד שלהם לפשוטים.

 

 

המשחק כולו, כאמור, הפך רחמני יותר והתרחק מקונספט ההישרדות. ברמת קושי Hard אויבים אמנם יכולים להרוג אותך במהירות, כמו ב-2033, אבל לעיתים רחוקות תמצאו את עצמכם בצרות אספקה, על סף אזילת התחמושת. לכל אורך המשחק ב-Hard לא הייתי צריך אפילו פעם אחת לעבור להשתמש בקליעים באיכות צבאית, שיוצרו לפני המלחמה, היעילים יותר מקליעים שמיוצרים במטרו ומפאת נדירותם משמשים בעולם המשחק גם ככסף. מי שרוצה לשחזר את חוויית ההישרדות המלחיצה יותר של 2033 כנראה יצטרך לשחק ברמת הקושי הגבוהה ביותר, Ranger, בה האספקה נדירה יותר; הבעיה היא שרמת הקושי הזו ניתנה כבונוס בלעדי לרוכשי המשחק ב-Pre-Order. מי שרוכש אותו עכשיו צריך להוסיף 5 דולר בעבור הזכות לפתוח אותה.

 

מיסטיקה ומוטציות מגודלות

לגבי רכיב האימה - Last Light מתחיל בחסרון ברור ביחס לקודמו, בגלל שאנחנו כבר מכירים את העולם הזה. הוא אמנם ברוטאלי, אבל כבר הרבה פחות מסתורי, ולכן פחות מפחיד. אולפן 4A הלך בשני כיוונים בניסיון לשמר את הפחד והמתח: אחד, בהשראת סדרת S.T.A.L.K.E.R, לשלב בעולם המשחק יותר תופעות מיסטיות, בלתי מובנות, כמו רוחות רפאים של העבר ואנומליות זמן-מרחב שעל פי חאן, המדריך הרוחני של ארטיום, נוצרות על ידי "המטרו החי". זו תוספת טובה, אבל מאחר והיא פותחה כמעט אך ורק בכיוון החיובי (התופעות הללו מסייעות לגיבור, או במקרה הגרוע נייטרליות, לא מסוכנות), היא לא תורמת הרבה לתחושת האימה. הכיוון השני הוא מפלצות גדולות יותר, וכאן שוב חזרנו לאסכולת קול אוף דיוטי לפיה "כמה שיותר פיצוצים יותר טוב". המפגשים הללו עם גרסאות "האמא של" זני מוטציות שונים מעולם המטרו הם במקרה הטוב סבירים, במקרה הרע מעצבנים, בוודאי שלא מפחידים. מישהו באולפן שכח כנראה שקילרים שקטים, בלתי נראים, הרבה יותר מפחידים מבהמות ענק משתוללות.

 

 

החלק שהפך את מטרו 2033 למוצלח כל-כך הוא עולם המשחק המפורט, בעיקר האווירה העשירה - כי רמת האינטראקטיביות שלו לא גבוהה משל ה-shooter הממוצע. כאן Last Light לא רק שלא נופל מקודמו, אלא עובר אותו. אנחנו זוכים לראות יותר מהמטרו והתרבות ששרדה בו, וגם מבלים זמן רב יותר בעולם שלמעלה, בית קברות ענק שלא כל המתים שלו נחים על משכבם בשלום. אנחנו עדים ליותר מזוועות המלחמה של 2013, שהתחילה ונגמרה תוך מספר דקות, בעוד מתחת לפני השטח כמעט לכל זוג אויבים יש מה לומר זה לזה, ואם לא תתפרצו לכל חדר בקלצ'ניקוב יורק אש, תזכו לשמוע הרבה שיחות מדובבות היטב שמלבישות עור ובשר על עצמות סיפור הרקע.

 

יותר שהוא קצת פחות

 

אם יוצרים רשימת יתרונות וחסרונות, מטרו 2033 ו-Metro: Last Light כמעט שקולים. למשחק החדש יש מנגנון התגנבות הרבה יותר שימושי, אבל גם פגום. יש בו הרבה פחות פחד מהבלתי נודע, אבל יותר מקומות לבקר בהם וללמוד עליהם דרך צפיה וציתות לשיחות. Last Light מנסה לעשות יותר מ-2033, אבל רוב נסיונותיו לא מוסיפים, וחלקם אף גורעים. הוא מנסה, למשל, לספר סיפור מורכב יותר על הפוליטיקה של המטרו, על אחריותה של האנושות לעתידה, וגם על השחקנים האינדיבידואליים של העלילה, כמו ארטיום ואנה. אבל כשהעלילה מבצעת זום אין על נושאיה, ומראה לנו מקרוב את התחנה הקומוניסטית, את הפיהרר של הרייך, את ה-Dark Ones המסתוריים כל-כך בעבר, היא הופכת אותם, בגלל מגבלות או בכשרון תסריטאי המשחק או ביכולת של האולפן להסב את התסריט לפורמט משחק מחשב, לקריקטורות פשטניות בשחור-לבן. בשורה התחתונה יוצא שהסיפור הכללי של המשחק המקורי עדיף, בגלל כל מה שהוא נותן לך לנחש ולשער, על פני העלילה השאפתנית יותר של ההמשך, שהופכת את המטרו ואנשיו לנלעגים מעט ופחות מעוררי אמפתיה.

אם נהניתם ממטרו 2033, תיהנו מ-Last Light: רק דאגו לא להיכנס למשחק עם ציפיות מוגזמות בכל הקשור למשחקיות או עולם משחק עמוקים יותר.

 

הטוב:

- גרפיקה מצויינת (למרות שמשחקים אחרים כבר עברו בהרבה את מטרו בכל מה שקשור לאנימציות והבעות פנים)

- סאונד רק מעט פחות מצויין

- עולם פוסט אפוקליפטי מזרח אירופאי הוא עדיין עניין נדיר

- עולם מפורט מאוד, בעיקר ברמה הויזואלית ובשיחות מזדמנות שניתן להקשיב להן

- מספיק כלים כדי לבחור איך להתמודד עם המצבים הלא מתוסרטים

- בחוץ, כשהמוטציות מייללות מצד אחד וזמנו של פילטר מסיכת הגז שלך אוזל במהירות מצד שני, הלחץ הוא עדיין חוויה נדירה למשחקי ימינו

 

הפחות טוב:

- יותר מדי הסתמכות על משחקיות לינאריות, אין מקום להפעלת שיקול דעת

- אינטראקטיביות shooter בסיסית

- מערכת התגנבות פגומה

- פשטנות מאכזבת לצירי העלילה המרכזיים