אין ספק: דרוש רופא לבית הספר לאחיות
בית ספר לסיעוד שמסלק תלמידה בגלל "ספקות באמונה" מעיד על עצמו שהוא אינו ראוי להכשיר בני אדם לטפל באחרים. בלעדי הספק לא הייתה מתפתחת הרפואה המודרנית, שפירותיה מונחלים כעת לתלמידות בית הספר לסיעוד
מכל המעורבים בפרשת חוי לויפר,
תלמידת בית הספר לסיעוד שסולקה ממנו בשל ספקות באמונתה,
הרשו לי בבקשה לכעוס דווקא על משרד הבריאות.
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
עוד ביום ה' שיגר המשרד לעולם תגובה שהיא גם פרווה וגם מאד לא נאותה, הנה כך: "בעקבות הפנייה נודע המקרה למשרד. במידה והיינו יודעים על כך בזמן אמת, לא היינו מאשרים את הפסקת הלימודים. משרד הבריאות רואה בחומרה אפליה מכל סוג. היות שחלפו חודשים והגברת השתלבה בבית הספר ב'שערי צדק', נאחל לה הצלחה בהמשך דרכה".
וזו תגובה פרווה, כי אין בה כלל התייחסות לחומרת הפגיעה בלויפר ובאחרות שיכולות להיפגע כמוה, וזו תגובה מאוד לא נאותה, כי מוסד ללימוד מקצועות רפואיים שנוהג כך בתלמידה, מעיד על עצמו בהתנהגותו שהוא לא ראוי להכשיר נשים או גברים לטפל באחרים. את זה יכול היה וצריך היה משרד הבריאות לראות, וזה ממש לא קשה. לתועלת פרנסיו, אפרט.
עבירה אתית: טיפול פסיכולוגי בכפייה
בית הספר לסיעוד על שם טסלר שבו למדה חוי לויפר, ומנהלת הזהות האמונית שהתקיימה בו - דרשו ממנה לחתום על תקנון מופרך ששולל את זכויותיה האזרחיות לחופש המחשבה וחופש הביטוי.
במסגרת התקנון - מסמך פוגעני, חד-צדדי, בלתי חוקי, שחובר רק עבור לויפר ונחתם בכפייה - נאסר עליה להביע את ספקותיה בענייני אמונה בפני תלמידות אחרות במוסד. האם משרד הבריאות צריך לתמוך ולהכיר במוסד חינוכי שעושה כן לתלמידיו, שהם גם – בל נשכח זאת – אזרחיות ואזרחים במדינת ישראל?
אם הן לומדות שאסור להטיל ספק, כיצד הן אמורות להיות מטפלות טובות יותר?
בית הספר הרהיב עוז ודרש ממנה לפנות לטיפול פסיכולוגי, על ידי מטפלת חרדית שאותה אישר המוסד, על חשבונה-שלה. ראשית, הוא סימן אותה כמי שנזקקת לתמיכה נפשית, שנית, כפה עליה לקבל טיפול שלא רצתה בו, שלישית, שלל ממנה את זכותו הבסיסית של מטופל, בבריאות הגוף או הנפש, לבחור במטפל המקובל עליו - וגם השית עליה את הוצאות הטיפול.
אם כך נוהג מוסד שמכשיר אחיות מוסמכות בישראל, וכך הוא משדר לתלמידותיו שראוי לנהוג, מה יעשו הללו כשיצאו לחיי העבודה, כשייראו כיצד רומסים זכויות אדם וזכויות חולים? מה ילמדו מכך?
עבירה אתית: דרישת ויתור על חיסיון
בית הספר הגדיל עוד לעשות, כשדרש מלויפר לוותר על חיסיון המוקנה לה מכוח חוק, ביחסי מטפל-מטופל: הוא דרש ממנה לחשוף את נפשה בפני בית הספר, להתערטל לגמרי מכל ההגנות המגיעות לה בדין כמטופלת, להפוך את ההליך הטיפולי כולו לסוג של הלשנה מוסדית, ובלבד שהספקות שחוותה באמונתה לא ידבקו, חלילה, בתלמידות אחרות במוסד, בחינת – תיראנה ותתייראנה עד מאוד.
לו הייתה דרישה כזאת מופנית אל תלמיד במוסד למקצועות רפואיים שאיננו מתהדר בחרדיותו, האם היה משרד הבריאות ממשיך לתמוך בו ולהכיר בו? אל תטרחו לענות: השאלה רטורית והיא זועקת לשמיים, והיא זועקת לא רק את עלבונה של חוי לויפר, אלא את עלבונם של כל האנשים שרוצים, מעומק ליבם, לטפל באנשים אחרים – ויש להם ספק באמונתם.
הספק הזה אינו רק חלק מזכותו הבסיסית של אדם לחשוב, זכות שבלעדיה אין אדם תבוני - הוא גם חלק מן התהליך הארוך והממושך שבו נבנתה הרפואה המודרנית, שפירותיה מונחלים כעת לתלמידות בבית הספר על שם טסלר.
כל עוד האמונה באל הייתה העיקרון היחיד שהדריך רופאים כשטיפלו בבני אדם, המטופלים מתו כמו זבובים. אחד מהוגי הרנסנס המעניינים ביותר, פרצלסוס, היה הראשון שהפיץ את הדעה כי אין לחפש עקרונות של ריפוי רק מתוך אמונה, אלא גם בהסתמכות על צפייה בטבע. הכנסייה הקתולית מאוד לא אהבה את הדברים, בלשון המעטה – אבל הם הפכו לעיקרון בסיסי ברפואה ובמדעים בכלל.
כשאסור להטיל ספק
כשמלטש העדשות ההולנדי לוונהוק, איש ירא שמיים, נתקל לראשונה ביצורון מרקד בתוך טיפת מים בה התבונן במיקרוסקופ שלו, הוא עבר משבר אמוני קשה המתועד יפה במכתביו לחברה המלכותית למדעים באנגליה.
היה עליו, צדיק שכמותו, לספר לעצמו מחדש את כל סיפור הבריאה, וכיצד באים יצורים לעולם לא רק בחסדי האל יתברך - אלא גם בתהליך טבעי שאותו אנחנו, כבני אדם תבוניים, אמורים לגלות ולהבין שאיננו חוקרים במופלא מאיתנו. לוונהוק התגבר על המשבר, וכל מי שאי פעם קיבל קצת אנטיביוטיקה, חייב הכרת תודה מסוימת לאיש שגילה את קיומם של החיידקים.
אלו כמובן דוגמאות דרמטיות לספק, כמנוע להתפתחות מדעית, אבל הספק לא נחוץ רק לשם הדרמה. הספק הוא מרכיב חיוני בעבודתו של איש צוות רפואי, דווקא בגלל שכולנו בני אדם וכולנו מועדים לטעות, ואם לא יהיה ספק ובדיקה מחודשת – אפילו במקרה בו לאחות נראה שהמרשם של הרופא, אפעס, לא תואם לפרוטוקול הטיפולי – אנשים ימותו.
אם חוי לויפר וחברותיה למחזור לומדות כבר עתה כי אסור להן להטיל ספק, או להביע ספק, כיצד הן אמורות להיות מטפלות טובות יותר? אל תענו, גם זו שאלה רטורית. והיא מופנית בכלל למשרד הבריאות, לא למִנהלת האמונה הצודקת והבלבדית של בית הספר.
את זו צריך לשאול: תגידו, פתחתם את ספר הספרים בזמן האחרון? כי אם לא, זה הזמן לערוך מתוכו קטלוג מרהיב של ספקנים: החל באברהם, דרך הערב-רב שיצא ממצרים, עבור במשה, המשך בכמה נביאים ממש רציניים - וכלה באיוב, האיש שדווקא היה נהנה מטיפול תומך ותבוני לשחין שלו תוך כדי התייסרות בספק.
הספק הוא סימן ההיכר של בן האנוש. בלעדיו, רבנים יקרים, כולכם כאחד עדר של כבשים צייתניות, אבל מאמינות בנות מאמינות.
לפנייה לכתב/ת 
הספק הוא סימן ההיכר של בן האנוש. חוי לויפר
מומלצים
