המורדים הסוריאליסטים: קולנוע שלא מהעולם הזה
הרבה לפני רומן פולנסקי ודיוויד לינץ', פעלו בצרפת יוצרי הקולנוע הסוריאליסטים לואי בוניואל, מאן ריי ואחרים והיתוו את הדרך העקלקלה, הפתלתלה והבלתי נתפסת בסרטים וצילומים מסויטים. ד"ר איה לוריא כותבת על התנועה האמנותית
ישנו סיפור בלתי נשכח, שנקשר לדמותו המיתית של אנדרה ברטון ("האפיפיור של הסוריאליזם") ולביקוריו בקולנוע. לפי עדותו, נהג ברטון להיכנס ולצאת מסרטים שונים שהוקרנו במקביל (סוג של "זיפזופ" פיזי), ולעיתים אף הרכיב על עיניו משקפיים מצוידים בפריזמות, שגרמו לראייתו להיטשטש ולהתעוות. שני המהלכים הללו ביטאו את חוסר עניינו המובהק של ברטון ברצף העלילתי, בשחקנים או בדמויות המופיעות על המסך.
תשוקתו אל עולם החורג מהמציאות (sur-réaliste), אל ניפוץ הנורמות המקובלות ואל ממלכת אי-ההיגיון, התגלמה בהתמסרותו המוזרה לחוויה קולנועית ואסתטית מסוג אחר לחלוטין. כזו הסוחפת את הצופה לזרם אינסופי אך גם מקוטע, של דימויים, מילים וצלילים, כזו המדמה בפועל מרחבים של חלום, סיוט או הזיה. די למנות שלושה במאים אלמותיים כמו אלפרד היצ'קוק, רומן פולנסקי ודיוויד לינץ' כדי לקשור קצוות ולטעון לרלוונטיות העצומה של הצילום הסוריאליסטי לקולנוע המודרני.
סוריאליזם מהזן החדש. "ראש מחק" של דיוויד לינץ' (1977)
רעיונות אלו נבחנים גם בצילומי הסטילס של נציגי התנועה: תשוקות בלתי ממומשות, השאיפה לניפוץ הסדר החברתי הישן, חרדות מוות, חלומות של ארוטיקה ואימה, מסתורין ופיתוי. הצילום (סטילס וקולנוע) מתגלה על תכונותיו הייחודיות כאמצעי אמנותי מובהק לעניין הסוריאליסטי.
בשנות העשרים עדיין היה הקולנוע בבחינת חידוש מסעיר. הסוריאליסטיים דימו את ההליכה לקולנוע להשתתפות בטקס מופלא ומוזר, המתרחש במחשכים. יחד עם זאת, המוניטין הריאליסטי, הדוקומנטרי והמהימן של המצלמה מאותגר בצילום הסוריאליסטי על ידי הדימויים הדמיוניים המוצגים בו - עין ענקית פקוחה בתוך גוף גברי ענוג ועירום או רשת קורי עכביש שהפכה לחלק מפניה של אישה יפה להכאיב - הפכו את הבחירה במצלמה לכלי שרת בדרמה הפרדוקסלית של הדימוי.
הסוריאליסטיים ביקשו לבטל את הממד התבוני המודע ביצירתם, בשאיפתם לגעת בנבכי התת-מודע בהשראתו של פרויד הנערץ עליהם. הם אהבו את המומנט האוטומטי שבצילום ובאפקטים הטכניים שלו המעצבים באופן החורג משליטתם את התוצר הסופי.
"הכלב האנדלוסי" (1929, "Un Chien Andalou"), שיצרו לואיס בוניואל וסלבדור דאלי, מזמן פגישה מחודשת עם כמה מהרגעים האיקוניים בתולדות הקולנוע: העין המשוספת על ידי סכין, היד רוחשת הנמלים, והפה המשתוקק לזעוק הנמחק מן הפנים. מן המפורסמות הוא כי בוניואל ודאלי, ביססו את הדימויים והקטעים המרכיבים את הסרט על זיכרונות מחלומותיהם הממשיים. הסרט כורך עמדות אנטי בורגניות ודתיות, עם מין, מוות ושיגעון - חומרי גלם אידיאליים לפרשן הפרוידיאני המתחיל.
"הכלב האנדלוסי" של לואיס בוניואל וסלבדור דאלי
סרט נוסף שמוכר פחות לקהל הרחב הוא "כוכב הים" ("L'Étoile De Mer") של מאן ריי משנת 1928. הסרט נוצר על פי תסריט של המשורר הסוריאליסט רובר דסנוס ועוסק בזוג הטרוסקסואלי מתוסבך, אשר חווה קשיים באינטימיות (מי אמר חרדת ביצוע?), דבר שגורם לגבר לרוץ בבלבול אחר דפי עיתון מעופפים, להשתקף בשלל זגוגיות מעוותות ולבהות בעצב בכוכב ים אשר מייצג אהבה נכזבת.
"כוכב הים" של מאן ריי
מאן ריי הידוע יותר כצלם סטילס, היה למעשה מחלוצי היוצרים של הקולנוע הסוריאליסטי. כבר בשנת 1923 יצר את "החזרה לסיבה" ("Le Retour à La Raison"), שנחשב לסרט הסוריאליסטי הראשון תוך שהוא מצליב דימויים ומקצבים מופשטים וריאליסטיים.
"החזרה לסיבה" של מאן ריי
עוד לפני מאן ריי, פעל בצרפת לואי פויאד שהחל לביים סרטים בשנת 1906, ושנתיים לאחר מכן מונה למנהל אמנותי בחברת הסרטים גומון (Gaumont). שפתו הקולנועית של פויאד, שקדמה להתגבשות התנועה הסוריאליסטית והשפיעה רבות על חבריה, כללה קווי עלילה רופפים, דימויים דמויי חלום, אפיונים פנטסטיים וגרוטסקיים, תפניות עלילה מוזרות ובלתי צפויות, דמויות פאם פאטאל חזקות, וסצינות אימה אלימות, חתרניות ומטרידות. שזירת ההתרחשות שלהן היא הנוף העירוני של פריז.
מתוך "הערפדים" של לואי פויאד
פויאד היה יוצר פורה במיוחד. בין השנים 1925-1906 יצר כ-700 סרטים ואף כתב תסריטים לבמאים אחרים. בסדרה שיצר, "הערפדים" (1915), שעקבה אחר מעלליה של כנופיית פשע בשם זה, הופיע מוטיב חוזר של ראש כרות. מוטיב זה אימצו הסוריאליסטיים כביטוי לסירוס, אימה וחרדה.
- סרטים וצילומים אלו ועוד רבים אחרים מוצגים בתערוכת "העין העירומה: צילום סוריאליסטי מהמחצית הראשונה של המאה עשרים", המוצגת בימים אלו במכון שפילמן לצילום (שוקן 27, ת"א). הכותבת היא אוצרת התערוכה.
לפנייה לכתב/ת 
