"החיים של ליאונרד כהן": האיש שמעבר לביוגרפיה
הביוגרפיה שכתבה סילבי סימונס על היוצר הקנדי האהוב, מספקת הצצה נדירה אל חייו של אדם בלתי רגיל - ומקיפה הרבה יותר מקודמותיה. מרגעי הבכי על הבמה והדרינק ב"כסית" עם נתן זך, קבלו את לאונרד כהן שלא הכרתם
רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
אם כך, במה שונה הביוגרפיה החדשה של סילבי סימונס, "I'm Your Man", אשר רואה אור בימים אלה בעברית (תחת השם הלא-סקסי בעליל "החיים של ליאונרד כהן") מאחרות? הרי קדמו לה 16 ביוגרפיות אודות האיש, אינספור מסות ושלל ספרי ניתוח.
ראשית, מדובר ביצירה מקיפה באורח מסחרר. 574 עמודים גדושים עד להתפקע, במידע מדוקדק ואמין ואינספור ראיונות עם האנשים המקיפים את כהן וחשוב מכך, עם כהן עצמו. גם אם נראה שלא נכתבה מטעמו, נראה שהאמן נתן לביוגרפיה את ברכתו: "הוא שאל איך מתקדם הספר", אומרת סימונס ב"הערת המחברת", "ספר, עלי לציין, שהוא לא ביקש ממני לכתוב, ולא ביקש לקרוא... הנחתי שהשאיפה היחידה שלו מהספר היא שהתוצאה לא תיראה כמו 'חיי קדושים' ושהמחברת לא תרעב למוות. לפחות לא במשמרת שלו".
_wa.jpg "לאונרד כהן על הבמה. איזה אמן זוכה לתחייה מחודשת בגיל 74? (צילום: ירון ברנר)")
מלבד זאת, העובדה שיצאה בשנה שעברה ותרגומה יוצא כחצי שנה אחרי,
המנהלת האישית של כהן, קלי לינץ', גנבה ממנו לאורך השנים, באופן שיטתי, סכום שעל פי השערות נע בין 10 ל-13 מיליון דולר. במקום לפרוש לגמלאות, כהן הבין לפני כחמש שנים שעליו לחבוש את המגבעת המהודרת שלו ולשוב לדרכים לסיבובי הופעות מפרכים ומתישים, אותם צלח להפתעתו, ללא קושי ובהנאה הולכת וגוברת. הסוף טוב - בשנים האחרונות הרוויח כהן כ-50 מיליון דולר מהופעותיו והוא זוכה להצלחה והערכה גדולות מאי פעם. אפילו גם אצלנו בארץ.
האיש שנולד בחליפה
הביוגרפיה מלווה את כהן מילדותו, כבן למשפחה עשירה בשכונה מבוססת במונטריאול, קנדה. סבו ואבי-סבו היו נשיאי קהילת בית הכנסת "שער השמיים" בעיר. סבו, שעשה את הונו מביגוד וביטוח, אף ייסד את עיתון ה"ג'ואיש טיימס" הקנדי. אביו של לאונרד, ניית'ן, שנפטר כשבנו היה בן 9, היה בעל עסק משגשג לאופנת עלית, והיטיב בעצמו להתלבש. כך שהרושם שלאונרד כהן האלגנטי נולד בחליפה אינו מופרך כל כך.
מצד אמו, מאשה,היה הקשר לכתיבה הדוק אף יותר: סבו, הרב שלמה קלוניצקי-קליין, הוציא מילון דקדוקי בעברית ואת "אוצר טעמי חז"ל" והוכתר "שר הדקדוק". ב-1957 עבר הסב להתגורר עם כהן ואמו, והדבר השפיע רבות על המשורר הצעיר.
יהדותו של כהן ניכרת לכל אורך יצירתו. התנ"ך והקבלה מזינות אותה לא פחות מאשר יופייה של אהובתו התורנית. הוא גאה בהיותו בן למשפחת כהנים וחש שדודיו, שנטשו את הכהונה לטובת עסקי הביגוד החומריים, והפכו את הקהילה היהודית במונטריאול "לתאגיד עסקי. הם לא האמינו שהדם שלהם מקודש". לדבריו, על הסופרים והאמנים היהודים לקחת על עצמם את תפקיד הנביאים, שכן "היהודים חייבים לשרוד בבדידותם בתפקיד העדים... של המונותאיזם".
הספר מלווה את ניסיונו של כהן להיכנס לסצנת השירה של מונטריאול, ואת הצלחתו הנבנית והקשרים שקשר עם המשוררים האחרים (בראשם המנטור וידיד הנפש, אירווינג לייטון). מומלץ לצפות בסרט המרתק "Ladies and Gentlemen, Mr.Leonard Cohen" מ-1965 כדי לראות אותו מקסים את הקהל במילותיו בלבד.
צפו בליאונרד כהן מקסים את הקהל במילים בלבד
מי שמעדיפים אותו כאמן מקליט ייאלצו להמתין עד עמוד 133 ושנת 1966, כדי לקרוא את הרפתקאותיו בעולם המוזיקה. אחרי שכבר היה משורר מבוסס והוציא ארבעה ספרים, כהן החליט לארוז מזוודה ולעקור לנשוויל, בירת מוסיקת הקאנטרי, כדי להלחין ולהקליט את שיריו. בדרך עצר בניו יורק, שבדיוק התפקעה משיאה של סצנת מוזיקת הפולק.
כהן לא בדיוק מצא את עצמו בינות ההיפים - כמי שהתלבש תמיד בחליפה ונשא לכל מקום תיק ג'יימס בונד מלא בכתביו - והאיש בן ה-32 בלט בין הצעירים המשוחררים שגדשו את העיר, ולא תמיד לטובה. "היה משהו מרושל אצל ההיפים", אמר. "הם תלשו פרחים מגנים ציבוריים. הם תקעו אותם ברובים, אבל הם גם השאירו את המחנות שלהם מטונפים. בלי משמעת עצמית".
ובכל זאת, החליט כהן להשתקע בניו יורק. הצלחתו הראשונית בתחום היתה ככותב שירים ולא כזמר. שיריו "חזרה גנרלית" ו"סוזאן" הוקלטו על ידי ג'ודי קולינס באלבומה המצליח "In My Life" ופתחו לו ולגיטרה שלו את הדלת.
הספר כולל אנקדוטות מרתקות על אחורי הקלעים של שיריו הגדולים. הוא מספר איך סוזאן ורדאל הפכה למוזה בעל כורחה בשיר על שמה, מבלי להרוויח מכך דבר לתחושתה. הוא גם מתעד את האבסורד שבהצלחת להיט הענק"הללויה", שחברת התקליטים בכלל לא רצתה להוציא בהתחלה, אך 22 שנים אחר כך צעדו שלוש גרסאות של השיר: של כהן, של ג'ף באקלי המנוח ושל אלכסנדרה בורק מ"אקס פקטור", בו זמנית במצעד הבריטי.
לסיים הופעה בדמעות
החוויות הרגשיות שעברו על כהן בביקוריו בישראל מתועדות גם הן: הביקור הראשון ב-1960, עת ישב ב"כסית" והתרועע עם נתן זך; ההופעה הכאוטית ב-1972 באיצטדיון יד אליהו בתל אביב (השומרים, שדאגו שהצופים יקלקלו את רצפת מגרש הכדורסל, התנפלו על הקהל שניסה להתקרב לבמה והחלה מהומה) ויומיים לאחר מכן, ההופעה בבנייני האומה בירושלים. בהופעה היה כהן מותש ונרגש ודאג שיאכזב את הצופים בעיר קדושה כל כך. הוא ירד מהבמה וחזר כחצי שעה לאחר מכן. את ההופעה סיים בדמעות, עם ביצוע נרגש לשיר "So Long, Marianne", כשהוא מאמין שזוהי הופעתו האחרונה אי פעם.
אבל שנה לאחר מכן, כשהוא אב לילד קטן, התייצב כהן בישראל בעיצומה של מלחמת יום כיפור בכוונה להתגייס לצה"ל. הסיבה המוצהרת היתה מסירות ומחויבות להישרדות העם היהודי, תוך תחושה של גיבור על שנחלץ לעזרה: "אלך ואעצור את הקליע המצרי. תרועת חצוצרות ומסך של סכיני גילוח", כתב אז.
לאחר עשרים שנה הודה כהן בראיון למגזין NME שהסיבה העיקרית היתה תחושת המחנק שחש בתוך משפחתו הקטנה: "נשים מרשות לך לצאת מהבית משתי סיבות בלבד: להרוויח כסף או לצאת למלחמה". לראייה, לאחר שהסתובב בישראל ובסיני והופיע מול הלוחמים עם הרכב זמרים שכלל את אושיק לוי, מתי כספי, אילנה רובינא ופופיק ארנון (וכתב במהירות מפתיעה במדבריות סיני את השיר הנפלא "Lover, Lover, Lover"), כהן לא שב הביתה, אלא המשיך לאתיופיה, שהיתה על סיפה של מלחמת אזרחים.
למרות שקיים כאן עוד הופעות ב-1980 וב-1985, חוזר הספר ומתעכב בעיקר על ההופעה בישראל במסגרת סיבוב הניצחון המרהיב של כהן ב-2009. שלושה ימים אחרי יום הולדתו ה-75, עמד כהן מול 45 אלף ישראלים ונתן לנו שואו מרהיב כולל ברכת הכהנים שהעתיר על הקהל הנרגש באצטדיון רמת גן. "כאשר אמר לקהל, 'אנחנו לא יודעים מתי נעבור כאן שוב', רבים בקהל התרגשו בגלוי" כותבת סימונס. אני מודה בהכנעה שאני ביניהם.
בביוגרפיה מתואר כהן כמי שחיפש בתחילה לחמוק מחיי המשפחה עם זוגתו סוזאן אלרוד (לא ההיא מהשיר), אם ילדיו אדם ולורקה, והתקשה להתגורר במחיצתם. עם הזמן רואה הקורא את הקשר עם ילדיו נבנה דווקא דרך המסורת היהודית: כהן הקפיד לבלות איתם כל חג יהודי, ולחגוג אותו איתם כהלכתו. כיום הוא גר עם בתו לורקה. בנו, זמר בפני עצמו, החל להצהיר בגלוי על ההשפעה המוזיקלית של אביו עליו, כפי שהדגים אדם כהן בהופעתו בתל אביב לפני שנתיים וחצי.
תרגום הספר, של אודי תגרי, יעיל, אך יכול היה ליהנות מעריכה קפדנית יותר שהיתה מתירה את הסרבולים ומדייקת בשמות של יצירות, כפי שנקראו בארץ (הלהיט "לה איסלה בוניטה" של מדונה והסרטים "רדיו חזק" ו"הקלפן והיצאנית", למשל), כל זאת מבלי להעלות את התהייה הבסיסית לגבי תעתיק שמו של האמן, שדווקא קורא לעצמו "לנארד" ולא "ליאונרד".
אך "החיים של ליאונרד כהן" היא ללא ספק תוספת מבורכת למדף ספרי הרוק בעברית ההולך וגדל. למעריציו המושבעים של הכהן המזמר, וארצנו נתברכה בכאלה, מדובר בהצצה מעמיקה אל חייו של אדם בלתי רגיל.
"החיים של ליאונרד כהן", מאת סילבי סימונס. מאנגלית: אודי תגרי. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 574 עמ'.
