"מניפת הצבעים של המוות": בוסר טוב
ספר הביכורים של כרמל בן נפתלי בת ה-17 אינו פורץ דרך, אך הכישרון והאלגנטיות העולים ממנו ומנושאיו הקשים המשולבים בגיל ההתבגרות, בהחלט מציגים אותה כקול מסקרן על המדף
בסיפור השלישי מתוך ארבעה בספר הביכורים של כרמל בן נפתלי, "מניפת הצבעים של המוות" (הוצאת "אחוזת בית"), היא כותבת: "למחרת בבוקר הוא חיפש אותה. הוא שנא ללכת לבית ספר, הוא שנא את ההרגשה, כשכולם מסתכלים עליך ורואים עליהם שהם חושבים שמשהו מאוד לא בסדר איתך. היה לו רע להיזכר בכל פעם, לקראת כל הפסקה, שהוא היחיד שיושב שם ומפחד... אצלו זה פשוט לא עובד ככה, בשבילו הכול היה תמיד קשה".
- רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
בקטע זה גלומה, לדעתי, התמצית של ספר זה, שמורכב מסיפורים שכתבה בן נפתלי בין גיל 14 ל-16 (כיום היא בת 17 וחצי). תמצית הכוללת את מוטיב החיפוש המתמיד, את המבט החיצוני האלים, את הפחד המקנן ללא הרף, את העצמי המבועת ואת הקושי המלווה את גיבורות וגיבורי הסיפורים עוד מילדותם.
בספרה של בן נפתלי כל סיפור טוב מקודמו. בסיפור הראשון מציגה המחברת מערך כוחות הרסני בין שתי חברות ועושה זאת ברגישות מפתיעה למדי, אולם זוהי נקודת החוזק היחידה שלו. בסיפור השני היא מתארת את אימת המוות דרך אובדן סב, ועל אף ייצוג אמין של הכאב, הסיפור גולש לדרמת נעורים די סטנדרטית. הסיפור השלישי מוצלח יותר, כאשר בן נפתלי זונחת את הגוף הראשון ועוברת להיות המספרת: הערה אכזרית ארעית ומקרה מוות ארעי אף יותר מוליכים נער ונערה לתהומות של בדידות והרס, עד שהם נפגשים. הסיפור הרביעי הוא בגדר קפיצת מדרגה של ממש, ובו ניכר הכישרון המוחשי של בן נפתלי, כשהיא מצטיינת בתיאור אותנטי, קשה ומורכב מאוד של שני אחים שהוריהם אינם זקוקים להם כלל.
כעס, זעזוע, הכחשה
שמות הסיפורים הם שלבים שונים בתהליך האבל: כעס, זעזוע, חוסר אונים והכחשה. אולם במידה מסוימת זו תהיה רדוקציה לתחום את הסיפורים להגדרות הללו. בן נפתלי אומנם כותבת על מוות: על השפעתו הקטלנית, גרורותיו והבהלה שהוא מעורר, אבל יותר משהיא עוסקת בתהליך האבל, היא מבקשת לצייר בפני הקוראים מפה ברורה מאוד של נפשות צעירות בודדות, שגם כאשר המוות אליו נחשפו בגיל כה צעיר, השפיע עליהן ושינה אותן. הבדידות והזרות היו שם הרבה קודם לכן, ועל כן, במידה מסוימת, המוות ותגובתן אליו דווקא מוביל - או עשוי להוביל - לשחרור.
כמעט לכל הדמויות יש לפחות אדם קרוב אחד, ודווקא הקרבה החזקה כל כך היא שמעוררת או מדגישה את תחושות הזרות והבדידות, שמועצמות עם היכנסו של המוות לחייהן, ולפיכך גם מניעות את החיפוש הבלתי נגמר. כך אצל חן, גיבורת הסיפור הראשון, שמנהלת חברות צבועה ואינטנסיבית עם חברתה הטובה ביותר. לאחר מותה היא מוצאת מפלט ממנה, רק כדי לגלות שהיריבות ביניהן לא נפסקה. כך גם אצל גיבורת הסיפור השלישי, אלה, שהוריה מציפים אותה באהבה עיוורת ומפספסים את הפרעות האכילה שלה.
רק כאשר היא פוגשת בנער בודד אחר, שבילדותו חלה תפנית טרגית לאחר שחזה בארעיות הבלתי נתפסת של המוות, היא מפלסת אט-אט את דרכה מהבדידות, אולם לסיפור הזה אין סוף טוב. בסיפור השני, קרן מרגישה בודדה לחלוטין לאחר מותו של סבה והיא מנפצת באכזריות את כל הציפיות ממנה, מתנתקת מאהוביה, ומבקשת להחריב הכול על מנת להתקרב שוב אל המושא הנחשק.
בן נפתלי מציגה היטב את תחושות הזרות ואת אימת אלו שנותרו חיים לאחר מות קרוביהם (יוצא דופן הוא הסיפור השלישי). העובדה שקרובים אלו אינם בגדר ישויות חיוביות בהכרח ושמקורה של הטראומה או התחושות הקשות בשלב מוקדם של הילדות - הסיפורים נפתחים כשהגיבורה בגיל צעיר מאוד עד לגיל 16-7 - מטעינות את הסיפור במתח דרמטי מקורי, ולרוב מאפשרת לבן נפתלי להתרחק מהרגשנות, אל עבר בחינה נוקבת ומרשימה לגילה של העצמי. אולם במידה מסוימת זוהי גם נקודת חולשה של הספר. הבחישה בנפש העצמי, על אחת כמה וכמה כשמדובר בבני ובנות נוער, מגיעה לעתים לדרגת מיצוי בשלב מוקדם מאוד של הסיפור, כשהיא נטולת אמירות מבריקות ומסעירות. ולא מפני שהסיפורים שקטים מאוד.
להפך, הם נהרות שוצפים של רגשות ולבטים, תהיות והתחבטויות. וגם כאשר המבע אמין ומשכנע, ונקודת המוצא הדרמטי מעניינת, מרבית הסיפורים גולשים לסיפורי התבגרות די רגילים, שגם אם יש בהם כאב רב, שלרוב אינו מתואר בספרים לקוראים צעירים למשל, הם אינם חזקים דיים מבחינת העיצוב של מבנה הסיפור, וההתרחשויות זולגות אל המוכר והצפוי.
לסגור את המעגל
אחת הסיבות לכך היא שהטקסטים של בן נפתלי הם מפורשים מדי, מתווכים מאוד, בהתאמה לאותה נבירה אובססיבית בעצמי. הם אינם מותירים מרחב לקוראים וממלאים את כל הפונקציות הנדרשות מבלי להשאיר מקום לפרשנות, לתהייה, לביקורת ולחוסרים. אילו היתה המחברת משחררת מעט את אחיזתה ההדוקה בדמויות, ולא מובילה אותן כל העת אל עבר נקודת סיום שהיא בגדר סגירת מעגל, והייתה שומרת על אותו שבר שהמוות יצר גם בבניית הסיפור ומסירתו, אזי היו מתקבלים טקסטים חזקים בהרבה.
לא מפתיע אם כן שהסיפור השלישי, שהוא פתוח וזורם יותר ופחות מפורש, מוצלח בהרבה משני קודמיו, כיוון שהוא שובר את התבנית שהוצגה עד כה - גם בסיומו. הוא גם מעניין יותר משום שהאכזריות של המוות וארעיותו היא פן אחד מיני רבים המופיעים בסיפור, ובו גם מומחש שיאו של המבט החיצוני האלים.
הסיפור הרביעי מציג את בן נפתלי במיטבה. ראשית מפני שהיא בוחרת לתאר את אחוות האחים הכאובה כל כך שנגזרת מהיות הוריהם כה מאוהבים זה בזו, שהם כלל לא זקוקים לילדיהם ומתעלמים מקיומם.
במקביל לכך מתוארת מערכת היחסים המורכבת עם שני אחים נוספים, חברים של נוגה ואביב, הגיבורים, בעוד בן נפתלי בוחנת בעדינות וברגישות מדויקת ומשכנעת, מהי משפחה, מהי חברות, מהי בדידות ומהו בית. נושאים אלו הופכים מפותלים ככל שהסיפור מתקדם, וכך גם הפענוח אותם נהיה מסועף ומורכב יותר. כאן מורגש כוחה של בן נפתלי כמספרת סיפור, והיא מצליחה להוציא תחת ידה מספר סצנות ודיאלוגים שובי לב.
יותר משהדמויות הראשיות משמעותיות בסיפורים אלו, דמויות המשנה - המתפקדות כמעין צללים, בולענים או כוחות דורסניים - אחראיות לכמה מהרגעים המוצלחים ביותר. כיוון שהן לרוב מנועות מאותה נבירה בעצמי, קיומן ופעולותיהן רבות המשמעות מבלי דעת, לעתים, מטעינות את הסיפורים באותו מתח שבן נפתלי מבקשת לשמר.
"מניפת הצבעים של המוות" הוא לא ספר ביכורים פורץ דרך. הוא בוסרי באופן מסירת הסיפור ובנייתו, ומועד לעתים לקלישאות. אבל יחד עם זאת הוא חושף במקרים אחרים כתיבה חכמה ובטוחה, שרגישה לעיצוב ספרותי של מערכות יחסים ואולי יותר מכול: הוא מציג כותבת שאינה חוששת לנבור במקומות חשוכים, ועושה זאת פעמים רבות באלגנטיות ובכישרון ברור.
"מניפת הצבעים של המוות", מאת כרמל בן-נפתלי. הוצאת אחוזת בית. 184 עמ'.
