"עובדה": לא רלוונטית לישראל 2013

19 עונות בערוץ 2 זה לא פחות מנצח נצחים, ובמונחי לוח השידורים הישראלי זה כמעט בלתי נתפס: "עובדה" היתה שם בימי פסגות הרייטינג של דודו טופז ותהיה שם, "בלי נדר", כמו שאמרה אילנה דיין בסוף התוכנית, גם בעונה הבאה של האח הגדול. לאורך חייה של התוכנית, היא שומרת על נתח רייטינג מכובד וקבוע שניתן - בצדק גמור - לכתבות ראויות בהחלט, להפקה מלוטשת ולהגשה הדעתנית, הסמכותית של דיין.

מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:

אמהות היא אבסלוטית אך מגוונת

"משפחה בהפרעה": חזרתם? עכשיו תצחיקו אותנו

לכל העדכונים החמים: היכנסו לפייסבוק של ynet

הכל בסדר גמור, אבל באמת שלא יותר מזה. לאורך העונה האחרונה שהסתיימה אמש (ב'), והיתה משופעת בכתבות מדיניות-בטחוניות מנוקדות בסיפורים אנושיים מזעזעים וקצת פלילים - הלך סדר היום של "עובדה" והתרחק עד כמה שניתן מן הנושאים הבוערים שמציתים את החברה הישראלית.

בחולצה אדומה, על רקע הים הכחול: הרמוניה ויזואלית מושלמת(צילום: ערוץ 2)

עיסוק מחודש באסון צאלים או שחזור מתפעל מחיסולו של סדאם חוסיין, זכרונות מאיר דגן על האו-טו-טו תקיפה באיראן או וידוי של אורי בלאו, העיתונאי שחשף מסמכים מסווגים של צה"ל: אלה הלחם והחמאה של עובדה, הנושאים שתמיד יהיו בטוחים, חשובים, נצפים - ולגמרי לא רלוונטיים לכאן ועכשיו, לישראל 2013, מדינת כל פעריה, גרעונותיה התקציביים, מצוקותיה ושברונותיה.

וכזה היה גם סרט הסיום. אקורד מרשים במיוחד של שחזור מצוין ביותר לחיסולו של אבו ג'יהאד, רב-מחבלים ורב מרצחים שהטיל את חיתיתו על צמרת מערכת הבטחון לפני 25 שנה. חג יובל ל-70 הכדורים שנורו באויב בכתונת לילה בביתו על החוף בטוניס, יום השנה לאחד המבצעים המפוארים ביותר שידע צה"ל במלחמתו ארוכת הזרועות בצוררינו. אין מצב שדיין וצוותיה המסורים יחמיצו. אין מצב שצופיה המסורים של התוכנית יזפזפו.

וכמה נעים ונוח, אחרי 19 עונות, ללכת על בטוח, ועוד להצליח: נוסחת הקסם של ערוץ 2 בתרגומה לתוכנית הדוקומנטרית הראויה היחידה שמשודרת בו בין ההבלים, כעלה תאנה מרהיב במיוחד שנצמד בתשוקה לעלים של דרגות קצונה.

סיפורי גבורה של גנרלים המתרפקים על העבר(צילום: ערוץ 2)

למעט כתונת הלילה ומספר הכדורים שחוררו את גווית הצורר גם כשהיה כבר מת לגמרי, לא היו בסרט הזה גילויים מרעישים. רק פיקנטריה: לבוגי יעלון שהשתתף במבצע קראו ברשת הקשר "בוגארט", ואני מקווה שהוא השכיל מאז להבין את האירוניה. רשת הקשר על הקלטותיה נחשפה, קצינים בכירים נחשפו גם הם וסיפרו בדיוק, עקב בצד אגודל, איך חוסל השומר בפתח הבית באמצעות רובה עם ציין לייזר שהיה מוסתר בעטיפת מתנה, איך עקרו את דלת הכניסה לבית באמצעות יד הידראולית מיוחדת שפותחה לצורך המבצע, איך היו גיבורים.

איכויות ההפקה מרשימות והבימוי מופתי, החל במאקט מושקע של בית המרצח וכלה בתמונות מרהיבות של דיין בחולצה אדומה, מראיינת קצין שגבו למצלמה כי עדיין אסור להראות את פניו, ושניהם יושבים על חוף סלעי כשברקע ים תכול-תכול,

ודפיו של הבלוק הצהוב שדיין מחזיקה משמשים עוד עוגן צבעוני להרמוניה ויזואלית מושלמת. הכל מחושב והכל משובח, אבל לשם מה?

הדמויות המובילות בסיפור הזה - אהוד ברק, משה יעלון, יואב גלנט שכמעט היה רמטכ"ל, קצין בכיר ששמו לא הוזכר מחמת היותו מפקד בסיירת-על ואחרים, שבו לאחר הפשיטה הנועזת בתוניס ומילאו תפקידים חשובים בחיי כולנו, אבל הסרט של דיין לא רוצה להתעמת עם ההווה אלא להתרפק על העבר, אם רק אפשר: לפיכך איש לא נשאל עד כמה היה למבצע הזה תפקיד בעיצוב מדיניות החיסולים הישראלית והאם המדיניות הזו בכלל מוכיחה את עצמה. או שאולי לא.

ואולי צודקת המרואיינת היחידה בסיפור, אום ג'יהאד המרשימה שכבר נחשפה לצרכני התקשורת בישראל לא אחת, שעדיין זוכרת כל רגע בלילה בו נורה בעלה לנגד עיניה, כשהיא מישירה מבט עייף ממלחמות אל המצלמה ואומרת ששני העמים צריכים שלום. הקצינים, כדאי להזכיר, לא שחררו הצהרה כזאת לאילנה דיין. אולי לא נתבקשו. הם הרי קצינים, לא מלכות יופי. וזו הרי "עובדה", תוכנית שמעדיפה שחזורים על פני תחקירים, התרפקות על הקונצנזוס על פני עיתונאות אמיצה, ועוד עונה ועוד אחת, בלי נדר.