איבדה את הדרך

יולי 2007 היה חודש חגיגי במיוחד בעיר באר־שבע. אחרי עשור בשליטת אלי זינו, עברה הפועל באר־שבע לידיה של אלונה ברקת. התחושה הייתה שלא מדובר בעוד רכישה שגרתית של מועדון כדורגל מקרטע, אלא בשינוי דרמטי וקיצוני. ברקת הביאה איתה את תדמית אשת העסקים המוצלחת. הציגה חזון, פרשה תוכניות, דיברה על מהפך. לכולם היה ברור שלהפועל באר־שבע יש רק כיוון אחד – למעלה.

עוד ב-ynet ספורט:

• חם במזרח: אינדיאנה השוותה ל-2:2 מול מיאמי
• ברצלונה? אוסקר גרסיה לא פוסל קאמבק
• הכירו את הנבחרת הזעירה שהביסה את ספרד
• הנאשמים בהצתת בית וגן הורשעו
• בגיל 42: רפי כהן תלה את הכפפות
• הפועל עכו בדרך להפסקת פעילות
  

בראיון ל"ידיעות אחרונות" השתמשה אז ברקת בסיסמאות כמו "שדרה ניהולית" ו"בנייה לטווח ארוך". היום, שש שנים אחרי, לא נשאר הרבה מההצהרות ומהתקוות ההן. הפועל באר־שבע לא הולכת קדימה, אלא בעיקר דורכת במקום. גם העונה היא לא הצליחה להתחבר לקבוצות הצמרת, או להתקרב אליהן. היא אפילו לא עברה עונה שקטה, אלא שוב נלחמה על הישארות בליגה עד המחזור האחרון.

(איור: אופיר בגון)

בעונה החולפת גדל תקציב המועדון מ־21 מיליון שקל ל־25 מיליון – הרביעי בגודלו בליגה, אחרי מכבי חיפה ושתי התל־אביביות. בעונה הבאה הסכום יהיה דומה. הטבלה, לעומת זאת, מלמדת על פער גדול בין ההשקעה לבין התוצאות. ועדיין, הצד המקצועי וההישגים על הדשא הם רק תוצר לוואי לפרמטרים אחרים שברקת הציבה בחלון הראווה כשלקחה על עצמה את הקבוצה. החזון של אלונה הפך, אם תרצו, לכישלונה.

ברקת החלה לתכנן את המהפכה במועדון עוד לפני שחתמה על המסמכים. כשהקבוצה עברה לידיה, היא כבר ידעה איך הדברים צריכים להיראות. המסר המרכזי היה ברור: "ניהול מעולם ההיי־טק". התוכנית המסודרת עסקה בשלל נושאים: משיפור הניהול ועד החזרת האוהדים, מגידול שחקני נוער ועד שמירה על סגל יציב. בפועל, שינוי רציני לא התרחש כאן. ההבדלים בין הצהרותיה של ברקת בתחילת הדרך לבין המקום שבו נמצא היום המועדון גדולים. גדולים מדי.

"תוכנית אלונה", קראו לזה אז, אבל כשחוזרים לתוכנית ההיא ובודקים מה קרה בכל אחד מסעיפיה העיקריים, לא מצטיירת תמונה מחמיאה עבור הבעלים. משיחות עם גורמים רבים שעבדו בהפועל באר־שבע בשש השנים האחרונות עולה מסקנה עגומה: ברקת הגיעה לקבוצה מלאת כוונות טובות, עם חזון ותוכנית עבודה מתאימה, אבל, מסיבות שונות, איבדה את הדרך.

הניהול

ההבטחה של ברקת: "אהיה בבאר־שבע כל יום, מהבוקר עד הלילה"

אחת הבדיחות הקבועות בקרב מי שמכירים היטב את הנעשה בתוך הפועל באר־שבע היא שיום רביעי הוא יום העבודה הפורה ביותר. הסיבה: ביום הזה, כמעט כל שבוע, עוזבת אלונה ברקת את מרכז הארץ ויורדת לנגב. רבים טוענים שזו לא סתם בדיחה, אלא המציאות. יותר מגורם אחד טען כי עובדים בקבוצה, או כאלה שמספקים לה שירותים, מגבירים את הקצב רק כשהבוסית מופיעה. אחרים שוללים זאת ומסבירים שמדובר באגדה.

הבוס הגדול לא תמיד חייב להיות נוכח, ראו מקרה מיץ' גולדהאר במכבי ת"א. למעשה, זו שאלה של האצלת סמכויות ואחריות. "אלונה בנתה מערכת פנימית שלא מתפקדת בלעדיה. לאף אחד במועדון אין סמכות לקבל החלטות", מספר אחד האנשים שעבדו תחתיה בשנים האחרונות. עובדים אחרים מאשרים זאת. אם כך, ברוב הזמן לא נמצא בבאר־שבע מישהו שיכול להחליט ולבצע.

ברקת עצמה ידעה תמיד שלא כך אמורים הדברים להתנהל. לכן, כשהכריזה על מהפכה ניהולית וארגונית, מינתה את ירון בראון למנכ"ל והצהירה שלרשותו יעמדו סמכויות נרחבות. בראון נוכח לדעת במהרה שלא כך הדבר, והתפטר אחרי תשעה חודשים. הנימוק הרשמי: "סיבות אישיות". "אלונה שוגה בתפיסות הניהוליות שלה", אמר עם עזיבתו. "ההחלטות שלה תמיד לשבוע הקרוב, לא לטווח הארוך".

בעבר, במקביל לתפקידו כמנהל, שימש גם כמאמן שוערים. אסי רחמים(צילום: מור שאולי)

אחד העובדים בתקופת בראון אומר דברים דומים: "אלונה מקבלת החלטות של רגע לפי הייעוץ שהיא מקבלת באותה נקודת זמן וממי שהיא קשובה לו באותו רגע. הכוונה שלה תמיד טובה, אבל התוצאה היא החלטות פזיזות שמתאימות למחשבה על אותו רגע ולאו דווקא על העתיד".

אבי שכטר, שהיה חשב הקבוצה, מונה למנכ"ל במקום בראון. אחרי קצת יותר משנה חזר לתפקיד החשב, ואת מקומו תפס ארז בדש. המינוי נראה כמו פגיעה בול, אבל גם בדש החזיק בתפקיד זמן קצר, פחות משנה. הגורם הרשמי, ניחשתם נכון: "סיבות אישיות", בדיוק כמו בראון. בדש סירב להתראיין, אבל מדברים שאמר בעבר אפשר לנחש סיבות אישיות מהן. "אני ואלונה ראינו דברים בעין אחרת", הסביר עם עזיבתו. "מדובר בנושאים עקרוניים הקשורים לאופי עבודתו של המנכ"ל, מעניינים שוטפים ועד אסטרטגיה של ניהול מועדון".

כשהוא נתקע בנתב"ג, העניין הועבר לטיפול הדוברת. וויליאם סוארז(צילום: טל שחר)

היום יש להפועל באר־שבע מנכ"ל רביעי בתקופת ברקת: שוער העבר אסי רחמים. בתחילה, במקביל לתפקידו כמנהל, הוא שימש גם כמאמן שוערים. אכן, מדובר במהפכה ניהולית, רק שהיא מתרחשת פלוס־מינוס פעם בשנה.

עניין הניהול לא נעצר בעמדת המנכ"ל. ספונסרים שונים של המועדון התלוננו על היחס שקיבלו, והתוצאות נראות בשטח. למעט חברת "קריסטל", שנתנה חסות לקבוצה שנתיים ברציפות, הספונסר הראשי של באר־שבע התחלף כל שנה. ספונסר נוסף שהחזיק מעמד קצת יותר הוא חברת "מתן", אבל גם היא הפכה מספונסר ראשי למשני. ובכלל, לכל איש שיווק ברור שפרסום חברה לסיעוד על חולצות של שחקני כדורגל אינה בדיוק הברקה תדמיתית.

"הכוונות של אלונה טובות, אבל בדרך זה מתפספס". גיא לוי (צילום: ישראל יוסף)

השדרה הניהולית שעליה הצהירה ברקת לא ממש קיימת. את ההחלטות היא מקבלת בעצמה, בתל־אביב. הדוברת ציפורה חלפון היא יד ימינה, ופרט לעבודתה מול התקשורת היא מתעסקת לאחרונה גם בנושאים אחרים – סידור אשרות לשחקנים זרים, למשל – בתקופה שלא הייתה מזכירה למועדון. כשהקשר וויליאם סוארז נתקע בנמל התעופה בגלל בעיה של אשרת עבודה, נמסר מהקבוצה כי "העניין בטיפול הדוברת". מעט תמוה כשמדובר במועדון השואף למהפכה ניהולית.

ברקת היא הסמכות הניהולית הפעילה, והיא שולטת בנעשה בריכוזיות. ככל שהתקדמו העונות החלה לקבל החלטות גם בנושאים מקצועיים. "אלונה מביאה את הכסף ויכולה לנהל כמו שבא לה", אומר גיא לוי, שאימן במועדון בשתי קדנציות. "אני חייב לומר שכוונותיה טובות, אבל אני חושב שבדרך זה מתפספס. זה מתבטא בהרבה החלטות שגויות. גם בפן הניהולי וגם בפן המקצועי. צריך למצוא שם את הסדר המערכתי הנכון כדי לתפקד בצורה אחרת. למצוא את השילוב בין המקצועי לניהולי".

כלומר?

"למשל, למרות שיש רצון לבנות בסיס מקומי של שחקנים, לא רק שהמועדון לא מיישם את זה, הוא גם לא קובע לעצמו מטרות כאלה. ובלי בסיס מקומי, הפועל באר־שבע לא יכולה להתקבל ציבורית. במקביל, אין אסטרטגיה לגבי רכש".

נמנה על היועצים של ברקת. איל ברקוביץ'(צילום: טל שחר)

השחקנים

ההבטחה של ברקת: "חייבים הרבה שחקני בית"

שני נושאים הקשורים אחד בשני כיכבו בתוכניתה של ברקת לפני שש שנים: שדרוג מחלקת הנוער וייצוב סגל הקבוצה הבוגרת. מהדברים שאמרו גיא לוי וגורמים נוספים עולה כי אסטרטגיית המועדון אינה ברורה בנושאים האלה. לבאר־שבע אין תוכנית עבודה אמיתית. החלטות משתנות בקלות: לפעמים בגלל ייעוץ של מקורב זה או אחר (משלמה שרף ועד איל ברקוביץ'), לפעמים בלחץ הקהל והתקשורת. שנה אחת מדברים על צעירים, בזו שאחריה משקיעים את הכסף על רכש ישראלי כמו דוד רביבו וליאור אסולין, חולפת עוד עונה ומסתמכים על זרים מנוסים בשילוב מקומיים.

אסטרטגיה שמתחלפת כמו גרביים היא צרה צרורה, אבל במקרה של הפועל באר־שבע זה חמור שבעתיים מאחר שמדובר בקבוצה שונה בנוף הישראלי. יש לכך שתי סיבות. הראשונה היא דרישת הקהל לראות שחקני בית. עבור האוהדים, זהו מקור הגאווה האמיתי. מספיק לראות את התשואות שמקבל אופיר דודזאדה, שחקן הבית היחיד שפותח באופן קבוע בהרכב, כדי להבין את החשיבות העצומה הזו. ללא שחקני בית, האוהדים אף פעם לא יהיו מרוצים.

תוצר די נדיר של מחלקת הנוער בבאר שבע בשנים האחרונות. אילוז(צילום: אפי שריר)

הסיבה השנייה היא מה שמכונה "מס באר־שבע". שחקנים לא רוצים להגיע לעיר, שנתפשת בעיניהם – גם בעידן כביש 6 – כמקום מרוחק ומבודד. בגלל הריחוק הגיאוגרפי נדרשת באר־שבע לשלם יותר. שחקן שיכול לקבל 100 אלף דולר באשדוד, למשל, ידרוש עוד כמה עשרות אלפי דולרים כדי לעשות את הדרך לנגב.

שתי הסיבות הללו מחייבות תוכנית עבודה כוללת וסדורה, שמצד אחד תצליח לקדם שחקנים מקומיים ולשלב אותם בהרכב, ובמקביל תמנע הוצאה כספית מופרזת על שחקני רכש שדורשים סכומים גבוהים. כשאומרים שקשה להצליח בהפועל באר־שבע, לזה בדיוק מתכוונים.

ברקת ידעה זאת ובאה מוכנה. היא לא סתם הצהירה על כוונתה להשקיע המון במחלקת הנוער. היא גם התכוונה לבצע. בדרך, משהו השתבש. "התחלנו לעבוד על תוכנית חומש", מספר גיא עזורי, שאימן את הקבוצה בעונת 2009/10. "התוכנית הייתה שחקנים צעירים ובניית שחקני בית, ותוך שנתיים־שלוש להיות בצמרת. אלונה באמת רצתה לעשות את הדברים האלה. זו החשיבה הכי נכונה בעולם. ישבנו על תוכניות ועבדנו על דברים".

גיא עזורי עם ברקת: "היחסים עם הקהל שברו אותה"(צילום: רועי עידן)

ומה קרה?

"היחסים עם הקהל שברו אותה. היא רצתה ללכת על פרויקט, אבל בגלל הבעיה שהייתה עם הקהל היא נשברה והלכה לכיוון אחר. עכשיו כל מאמן בא עם הגישה שלו, רוצה שחקנים שלו – וכל עונה הכל משתנה. היא רצתה להמשיך בדרך שלה, אבל ויתרה כשהבינה שבבאר־שבע צריך הצלחות מיידיות. אלונה רוצה להגשים את החלום ולהפוך את הפועל באר־שבע לאימפריה, אבל גם יעקב שחר עשה טעויות בתחילת הדרך וגם היא".

מה היא יכולה לעשות?

"היא במלכוד גדול מאוד. שחקנים טובים לא רוצים לבוא לבאר־שבע. גם התקציב משקר. לשחקן טוב היא צריכה לשלם 170 אלף דולר במקום 100 אלף. היא צריכה ללכת על קונספט שונה. להחתים את אלישע לוי לשלוש שנים, ולהבין שהשחקנים הגדולים לא יבואו".

ברקת זנחה את התוכנית המקורית. עזורי טוען שהסיבה היא הבלגן עם הקהל, שבגללו איימה לעזוב את המועדון. אחרים חושבים שהיא פשוט נכנעת שוב ושוב למאמנים ונותנת להם להחתים כרצונם מכל הבא ליד. התוצאה, כך או כך, היא קטסטרופה. גם מבחינת הרכש, גם מבחינת קידום השחקנים המקומיים.

דוד רביבו ודובב גבאי. 14 שחקנים חדשים הגיעו לבאר שבע בכל עונה(צילום: רועי עידן)

המספרים ממחישים עד כמה המושג "המשכיות" לא נמצא בלקסיקון של המועדון. בשש העונות שבהן נמצאת באר־שבע בבעלות ברקת הגיעו לקבוצה 83 שחקני רכש – יותר מכל קבוצה אחרת בליגת העל. בממוצע, 14 שחקנים חדשים כל עונה. כשלוקחים בחשבון את "מס באר־שבע", הנתון הזה מדהים עוד יותר.

בתקופה הזו עברו בבאר־שבע גם שמונה מאמנים, שכל אחד מהם בא עם אג'נדה ורשימת שחקנים משלו. כשמאמנים מתחלפים במהירות כזו, ברור שאף אחד מהם לא יחשוב רחוק ולא יתאמץ לקדם שחקנים מקומיים, אלא יתרכז בהצלחה של רגע. כך זה גם נראה. מעטים שחקני הבית שבכלל קיבלו הזדמנות, אפילו קטנה. היחיד שבאמת מצליח הוא דודזאדה, שהועלה לבוגרים על ידי עזורי.

"אי אפשר להגיד שהפועל באר־שבע בעידן החדש שלה, מאז שאלונה נכנסה כבעלים, היא סיפור הצלחה", אומר ליאור שלגי, שעזב העונה את הקבוצה אחרי חמש שנים כמנהל מחלקת הנוער. "אם בחמש שנים לא הצלחנו לייצר שחקנים שהטביעו חותם בבוגרים, כנראה משהו לא בסדר".

מהבודדים שגדלו במועדון וקיבלו הזדמנות. אופיר דודזאדה(צילום: ישראל יוסף)

לא הושקע יותר במחלקת הנוער?

"אלונה השקיעה כסף במעטפת של הקבוצה יותר ממועדונים אחרים, אבל במחלקת הנוער לא יותר מאחרים. זה עניין של סדר עדיפויות, להשקיע בבוגרים כדי להחזיר את הקהל. באר־שבע אף פעם לא הלכה קדימה, זה רק עניין של יחצנות. אין אף שחקן שנשאר בכל התקופה הזו חוץ מאביתר אילוז. כשאתה מחתים הרבה שחקנים לחמש שנים והם עוזבים אחרי שנה אחת, זו תקלה".

אולי שחקני הבית פשוט לא מספיק טובים?

"אולי, אבל ההוכחה שלי היא שהצעירים עמדו במבחן במעט ההזדמנויות שניתנו להם. אפשר להגיד על אחד שהוא לא מספיק מהיר ועל אחר שיש לו בעיית משמעת, אבל על שחקני הרכש אי אפשר להגיד את זה? אתה יודע לכמה שחקני רכש היו בעיות משמעת בבאר־שבע וזה עבר בשקט? לוטם זינו, יוני אוזן, יוסף אבולבן, איציק וקנין – כולם הבקיעו במשחק הבכורה או במשחק השני שלהם, אבל לא השתלבו. המאמנים שהתחלפו לא האמינו בהם. זה מתחיל ברמה ההצהרתית: מה הקבוצה צריכה להיות. אני חושב שנכשלים בזה. לשחקן נוער טוב יש היום סיכוי להגיע לבוגרים? כמו שלי יש סיכוי".

מוטי איוניר תפס את תפקידו במחלקת הנוער. ויקו חדד(צילום: רועי עידן)

וחוץ ממחלקת הנוער?

"ההנהלה עשתה טעות כשהציבה כל קיץ רף גבוה מדי, בלי אחיזה במציאות. עובדה שכל השחקנים התחלפו. אי אפשר להגיע מאפס למאה בשנייה, גם לא בלמבורגיני. שכחו שכדי להגיע לפנטהאוז צריך יסודות. אף מאמן לא השקיע בקבוצה יותר מהאימון והמשחק, פלוס־מינוס".

בשבוע שעבר מינתה ברקת את מוטי איוניר למנהל מחלקת הנוער במקומו של ויקו חדד. איוניר, שם מכובד בכדורגל הישראלי, כבר עבד בבאר־שבע בשתי קבוצות שונות, ויש לו ניסיון עם צעירים מהנבחרת הצעירה ומנבחרת הנערים. עם זאת, מינוי מאמן ראוי אינו מספיק: החלפת בעל התפקיד חייבת להיות חלק מתוכנית ארוכת טווח בשילוב מאמן הקבוצה הבוגרת, כדי ששחקני הנוער יזכו בבאר־שבע להזדמנות אמיתית.

האוהדים

ההבטחה של ברקת: "פאן לכל המשפחה"

שני הנושאים האחרונים בתוכניתה של ברקת היו שיפוץ המתקן והחזרת האוהדים. גם כאן מדובר בשני תחומים הקשורים אחד בשני. "אנחנו רוצים לתת לאוהדים שלנו את התנאים הטובים ביותר", אמרה ברקת ב־2007, "שהכדורגל יהיה פאן לכל המשפחה. אני רוצה להפוך את המשחקים להפנינג משפחתי, שיבואו הורים וילדים, ולכן צריך לתת לאוהדים תנאים".

הכי רחוק מבילוי של כיף לכל המשפחה. אצטדיון וסרמיל(צילום: הרצל יוסף)

השיפוץ המסיבי במועדון אכן בוצע. מי שעומדת מאחוריו היא העירייה, לא המועדון. אצטדיון חדש נמצא בבנייה, אבל לא בהשקעת הקבוצה. בינתיים, וסרמיל הוא אותו וסרמיל. הפנינג או אירועים למשפחות בוודאי לא רואים באצטדיון.

מצד שני, באר־שבע בתקופת ברקת משקיעה בקהילה. אחד הפרויקטים הראשונים שנפתחו בעיר אחרי בואה הוא פרויקט "לב אדום", שבמסגרתו כ־50 ילדים ממסגרות של חינוך מיוחד מגיעים אחת לשבוע לאימון במועדון. בעקבות הצלחת הפרויקט נפתחה תוכנית דומה לילדים ממשפחות במצוקה כלכלית. בנוסף, בתקופת ברקת מספק המועדון הדרכה לשחקנים ממחלקת הנוער הנמצאים בסכנת נשירה מבית הספר, וכן הוקמה קבוצת עלמי"א המשלבת בין ילדים צברים לבין ילדים ממוצא אתיופי.

ולמרות הכל, רוב הקהל בבאר שבע מפחד מעזיבה של אלונה(צילום: ראובן שוורץ)

ועדיין, לא כולם מרוצים. "יש ניכור בין הקבוצה לאוהדים", אומר אחד מעובדי המועדון לשעבר. "נותנים שקט כי מפחדים שאלונה תעזוב, אבל הכל זה ספינים. היא התאהבה בדמות הפילנתרופ. העירייה מסבסדת הרבה דברים. האצטדיון לא עולה כסף, גם המבנה ושני מגרשי האימונים. הבדיחה היא שעל כל מנורה שרופה מתקשרים לעירייה, 'בואו תחליפו'".

חלק מאוהדי באר־שבע מפחדים שעזיבה שלה תביא לפירוק הקבוצה, בעיקר לאור העובדה שהכסף לא הולך לתשתיות. בדיוק בגלל זה, אומרים בבאר־שבע, נשאלת כל קיץ השאלה "האם אלונה נשארת?". אם הייתה משקיעה יותר במועדון עצמו, במחלקת הנוער, ביסודות – אולי האוהדים היו רגועים יותר.

ויש אוהדים שחושבים אחרת(צילום: ישראל יוסף)

ובכל זאת, האוהדים שבעבר היו נתלים על הגדרות כבר בשלבים מוקדמים של העונה, לא צועקים הפעם. המטרות שברקת עצמה הציבה למועדון לא מתממשות, היעדים לא מושגים, אבל אם יש משהו מפחיד אותם יותר מכישלון עם ברקת זה כישלון בלעדיה.

תגובת באר-שבע: "יש הישגים, התוצאות יגיעו"

מהנהלת הפועל באר־שבע נמסר בתגובה: "הטענות המועלות על ידי עובדים לשעבר נגד המועדון ונגד הבעלים הן בגדר רכילות מצוצה מן האצבע. אפשר רק להצטער על כך שעובדים לשעבר בוחרים לפרוק את תסכולם מכישלונותיהם שלהם על בעלים, הנהלה ומועדון שנתנו בהם אמון.

"אלונה ברקת משקיעה בהפועל באר־שבע יותר מעשרה מיליון שקלים כל שנה מכיסה הפרטי, כחלק מתרומתה לעיר באר־שבע ולתושביה. במהלך חמש השנים האחרונות היו למועדון הישגים לא מבוטלים, לצד אכזבות מקצועיות. קבוצות הבוגרים והנוער חזרו לליגות העליונות; בית הספר לכדורגל שוקם בהשקעה גדולה ומתחיל להתקדם;

מערכת היחסים עם האוהדים שוקמה ושופרה, והקבוצה היא מופת להגינות ספורטיבית; המועדון מעורב בקהילה ותורם לה, וזוכה להערכה ולאהבה של האוהדים והתושבים; המערכת הניהולית בראשות קפטן העבר אסי רחמים פועלת במקצועיות ובחריצות.

"ברור שהתוצאות הספורטיביות רחוקות מלהשביע רצון, למרות ההתקדמות הגדולה. עדיין לא הצלחנו ליצור שלד יציב של שחקני בית, למרות המאמצים וההשקעה, ולהגיע למיקומים שראויים למועדון גדול. גם בניית אצטדיון חדש וראוי מתעכבת מעבר לתכנון המקורי.

"למרות הקשיים, המועדון וראשיו מאמינים שבסבלנות ובנחישות, לצד ניהול מקצועי יציב, יגיעו גם התוצאות. לא ניתן לקומץ ממורמרים ומאוכזבים שנכשלו בעבר לחבל במאמץ המשותף להצעיד את הפועל באר־שבע קדימה‭."