הנכים נותרו מחוץ לממ"ד
כולם מצ'פחים איש את רעהו על הכתף לרגל הצלחת תרגיל פיקוד העורף. בפועל, בעלי המוגבלויות נותרו ללא פתרון
ביום שני החל התרגיל השנתי של פיקוד העורף, ובצהריים התקדמתי בפרוזדור בכנסת לעבר מרחב מוגן. נכנסתי פנימה ושמחתי לראות מערכת מפוארת לסינון אוויר ואספקת חמצן, מערכות תקשורת, טלפון קווי ומחשב: דברים שאנחנו, תושבי עוטף עזה, יכולים רק לפנטז עליהם. כנהוג בארצנו בין מלחמה למלחמה, החדר נוצל למטרה אחרת, ואת מרבית שטחו תפס שולחן רחב מידות וכיסאות מסביב - חדר ישיבות לעת מצוא. מובן שמיד היה צריך לפנות למלווה ולי מקום משום שחסמנו את המעבר הצר לתוך החדר. בוודאי שהפרענו. מה לא ברור? שני בולדוזרים ענקיים בדמות כסאות גלגלים שחסמו את הכניסה. המתכנן לא חשב עלינו, או לא חשב שגם אנחנו זקוקים להגנה.
כל זה קרה במגדל השן שעל האולימפוס - משכן הכנסת. בחיים האמיתיים, אם חס וחלילה היה מדובר בתרחיש אמת, לדוגמה בעיר מגוריי אשקלון, כל הדו"חות המפורטים של "הביטחוניסט" שלנו במטה מאבק הנכים, ישראל אבן זהב, היו הופכים לאמת מדממת.
עוד בערוץ הדעות :
שייח מוניס זה בתל-אביב? / זיו תדהר
הריאליטי של הילדים שלכם / אמיר ווינשטוק ואסף רובין
קיצוץ בבריאות - קיצוץ בהומניות / אורי וייס
במישור הפילוסופי, כולם מצ'פחים איש את רעהו על הכתף לרגל הצלחת התרגילים במקום לברך על המזל הטוב שעד היום נוטה לבקר במקומותינו. במישור המעשי, המערכת נכשלה בענק. בתרחיש האופטימלי, במוקד החירום מפנים כל בקשה ופנייה של אדם עם מוגבלות ללשכת הרווחה האמורה לספק מענה ההולם את צרכי החירום שלו. בעולם האמיתי, רק למתי מעט מהאנשים בעלי המוגבלות יש מרחב מוגן שהם אכן יכולים להיכנס אליו בצורה בטוחה בזמן סביר.
לרשויות המקומיות אין רשימות מעודכנות של האנשים עם המוגבלות ומהם הצרכים המיוחדים שלהם, היכן הם גרים, כיצד ניתן לפנותם וחשוב יותר - לאן אפשר לפנותם בשעת חירום אמיתית. למה אין להן רשימות? מתוך רצון, כביכול, להגן על פרטיותם של הנכים אבל אם הרשימות השמיות של בעלי המוגבלות יכולות לעבור מהמוסד לביטוח לאומי לעיריות ולחברת חשמל לצורך חישוב ההנחה, מה הבעיה לרכז רשימות כאלו בלשכות הרווחה? בשיחה שהייתה לי עם גורמים בכירים לאחר התרגיל הקודם לפני כשנה, סיפרתי כי העובדות הסוציאליות הודו שהן מכירות רק את האנשים הפונים ללשכות לקבלת עזרה כלכלית. כל שאר אוכלוסיית בעלי המוגבלות פשוט לא מוכרת ולא קיימת בידי שום גורם שהוא, בימי שלום או מלחמה.
העמותה שאני עומדת בראשה, "מטה מאבק הנכים", משתתפת באופן פעיל בזמן אמת בתרומה לחברה. במלחמת לבנון השנייה הסתובבו אנשינו - מתנדבים הרתוקים לכיסאות גלגלים - בקריית שמונה ובכל הצפון תחת אש כדי לחלק מזון ולהביא תרופות לבעלי מוגבלות שהיו "נצורים" בביתם, ואף ביצענו את פרויקט הרענונים שבו יותר מ 2,000 בעלי מוגבלות ומשפחותיהם פונו להתרגעות בבתי מלון בירושלים ומרכז הארץ. זכינו לתעודות הוקרה ובתרגולים, אנחנו הרפרנט לגבי אנשים עם מוגבלות מבחינת רשות החירום הלאומית-משרד הרווחה-פיקוד העורף. לפיכך, טעיתי לחשוב כי התרעותיי על הכשל החמור שבאי ביצוע מיפקד של בעלי מוגבלויות בידי הרשויות האמורות לתת מענה יסתיים בפתרון נאות. לאכזבתי, לא נקפו אצבע. אין רשימות, אין פתרונות, אבל שביעות רצון עצמית מדושנת יש, והרבה.
נחזור לרגע לממ"ד במגדל השן שעל האולימפוס. הבטתי סביב. לידי הצטופפו שר אחד, אנשי לשכה, עובדי שירות, ועמך ישראל שלא יכלו להיכנס פנימה כי כיסא הגלגלים שלי חסם את המעבר. במרחב המוגן היו יותר משלושים. רובם עמדו כי שטח החדר היה תפוס על ידי שולחן ישיבות מפואר. בתרחיש אמת, אם היו צריכים להמשיך לעמוד שם שעתיים, ולסגור באמת את דלת הביטחון עלינו ועל כיסאות הגלגלים שלנו, והחשמל והתקשורת היו קורסים וטיל מסוג פאג'ר היה פוגע שם, אז אולי שביעות הרצון העצמית מדושנת העונג על "הצלחת" התרגילים של פיקוד העורף הייתה מתחלפת בבהלה מוצדקת. היא מוצדקת גם בלי טיל.
נעמי מורביה, יו"ר מטה מאבק הנכים בישראל
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
