'פזית מתה, פז היא זו שחיה עכשיו'

אני נכנסת עם חברה למועדון הרוקסן - הלהקה מופיעה, המוסיקה רועשת וקצבית, והתאורה חשוכה ואפלה. פתאום אני שומעת קול גברי קורא לי: "פזית! איפה היית? נעלמת. מלא זמן לא ראיתי אותך! חשבתי שאולי את מתה". שיט. זה מישהו מלפני הדיאליזה.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

"פז אתה מתכוון? הייתי פזית, אבל היום אני פז!"

עוד כתבות בערוץ הבריאות :

• בתו של תורם איברים למושתל: "קיבלת לב של שור"
• "האוויר נגמר לי". לחיות עם יתר לחץ דם ריאתי
• איבריה של בת השכנים הצילו את בשאר בן ה-3
  

פפפפ... אני מרגישה כמו בלון שהתרוקן מאוויר, תחושת הקלה מלווה בחולשה וסחרחורת מוזרה. אנחנו מדברים והוא מספר סיפורי מועדונים שלא ממש מעניינים אותי. אני מהנהנת בראשי כאילו היתה זו שיחה פילוסופית מרתקת ביותר, מחייכת, נחמדה. קשה לי להעמיד פנים, אז אני מתחמקת מהשיחה. באותו רגע ראיתי בו שטותניק שמבלבל את המוח, לא רואה אותי באמת, ועוד מעז לשאול בחוסר טקט אם פזית מתה. לו רק היה יודע את משמעות השאלה שלו היה ודאי נבהל. כי עבורי פזית באמת מתה, ופז היא זו שחיה עכשיו.

אני מסתכלת על עצמי ורואה את הגוף השונה שלי. מתאמצת להראות טיבעית וקלילה, אבל עמוק בפנים אני כבר לא הבחורה שהייתי, ואולי יותר מאשר אני חוששת שאבהיל אחרים, אני חוששת להיבהל מעצמי.

מעדיפה להעביר את הימים בשינה ואת הלילות בבילויים. לשכוח מהדיאליזה

עוד טורים של פז מושקוביץ גן-זך:

• לפני הניתוח ה-61: פז מצאה דרך לקבל את מצבה
• "מצטערת שלא באה לחג. אני מחוברת לדיאליזה"
• בזכות דן שילון - פז בדרך להשתלת כליה שלישית
• מחוברת לדיאליזה 23 שנה - ומאושרת מכל רגע
  

השנה היא 1991. ביום אני ילדה שאמורה היתה להתחיל לחיות כאדם בוגר, אך מעדיפה לבלות את הזמן בשינה, כשאמא מחליפה לי שקיות של דיאליזה פריטוניאלית. התחלתי לחיות בלילה, לצאת לבלות כדי לשכוח את האמת לזמן קצר, כדי לא להרגיש שאני חיה בהמתנה. באחד הלילות יצאתי עם חברים למועדון הרוקסן. תוך דקות כולם נטמעו בתוך הקהל הצפוף ומצאתי את עצמי לבד על הבר עם חברתי הטובה שוש.

-"קלטי את ההוא איך הוא מסתכל עלייך", היא אומרת לי.

-"מה?! מי?! ", אני שואלת בפליאה מוחלטת, כי מי יסתכל עלי? מי? ככה? עם השמלה הרחבה שמנסה להסתיר את היריון הדיאליזה בביטני?

-"זה עם השיער הארוך והקוקו?" אני שואלת, והיא מאשרת: "בדיוק הוא, עכשיו את קולטת? מישהו פה מנסה להתחיל איתך"! אני כבר לא מגיבה.

מסכן הבחור, עוד לפני שניגש אלי אני כבר "בסרטים" עליו, עונה לו בתוך הלב שלא יעשה לי טובות ושאני ממש לא צריכה כלום מאף אחד - פיתחתי את מערכת ההגנה הזאת כדי להגן על האגו שלי, כדי לא להעמיד אותו בסכנה.

אבל אז קורה משהו, איזשהו רגע של קסם ושינוי. אני רואה אותו קם מכסא הבר עליו הוא יושב ומתחיל לצעוד לעברי. אמאל'ה! איזה פחד. אני מאד מקווה שהוא לא מתכוון לבוא לכיוון שלי. שיט, הוא מתקרב לכיוון שלי.

'מה, שוב את קופאת עכשיו במקומך? מה נסגר איתך, פז?', אני רוטנת על עצמי. 'זוכרת את השיכנוע העצמי והגישה שלך?', אני שואלת את עצמי, ומשננת את כל המשפטים הטובים: 'את מותק ומגיע לך הכי טוב שאפשר. לא משנה כל ענייני הבריאות. לא גנבת את זה מאף אחד ואת לא מצורעת. את טובה מעצם היותך!'

שוש קולטת שהוא מגיע, ופונה לדבר עם הברמנית.

משולש אהבה: סינדרלה, הנסיך וליכלוכית

"היי", הוא אומר. "מה נשמע? אני ככה וככה, אז אני... ובאמת אשמח מאד... בגלל ש... הטלפון שלך?", הוא מדבר בנעימות רכה והחיוך שלו כזה יפה - שילוב של שיניים צחורות ועיניים מחייכות מצטרפות. להודות על האמת, הייתי המומה - הפנים המקסימות, הגובה המרשים ונעימות שפת גופו - צללתי למעמקי החלומות והמוסיקה בראשי התחלפה למוסיקה רומנטית, דומה לסלואו שהיינו רוקדים בתיכון לשיר "Dreams Are My Reality".

יוצאת לדרך חדשה - פז סינדרלה

לא ממש שמעתי מה הוא אמר, אבל פתאום אחז אותי איזה קסם רך שהצליח להסיר ממני כל התנגדות ונוקשות. לא האמנתי ש"הדבר הזה" ממש מנסה להתחיל איתי, עם הבטן הנפוחה, עם הצינור בתוך הבטן, עם השקית. פתאום, אחרי זמן לא מועט של התכנסות בחיי, הרגשתי שאני אישה ונזכרתי שאני יכולה עוד להרגיש. פתאום אני מבינה, זה רגע של התאהבות! תקראו לזה כימיה, תקראו לזה חיבור נשמות, תקראו לזה איך שתרצו, כל מה שחשוב הוא שהאהבה ריחפה באוויר.

אז מה עושים עכשיו? איך לעזאזל אני אומרת לו שאני לא הבחורה שהוא חושב שאני? אני לוקחת אוויר, אוזרת אומץ חלקי ומתחילה לנהל איתו דיאלוג. אחרי שנה בה לא באמת העזתי לאפשר לעצמי רגעים קטנים של אושר, הנה הוא מגיע, הרגע הזה. אני מוסרת לו את מספר הטלפון שלי בבית, חוזרת לחברתי שוש והוא הולך לדרכו בתוך מאות האנשים במועדון.

עבר שבוע. אנחנו נפגשים כמעט כל ערב. הביטחון העצמי שב אלי אט-אט, תוך כדי שאני משננת לעצמי שהכל בסדר. 'הוא לא יירתע ממך כשתספרי לו על הדיאליזה שלך. הכל בסדר. הכל. הכל. בסדר?'

כל ערב כזה מסתיים כשאני ממהרת הביתה בסביבות חצות. הוא לא יודע שאני בורחת רק כי אני חייבת לעשות דיאליזה (כל 6 שעות במהלך היממה). סינדרלה חייבת לצאת לדרכה בחצות, לחזור ולהפוך ללכלוכית. אבל זה לא יכול להימשך כך.

הערב הגורלי הגיע, אני שומעת את צפירת הרכב שלו מלמטה, יורדת במדרגות והלב שלי דופק בחוזקה. אני הולכת לצאת מארון הדיאליזה שלי מול גבר בפעם הראשונה.

אנחנו אצלו בסלוון, אני על הספה והוא מתעסק עם הטלוויזיה והווידאו. 'הגיע הרגע', אני אומרת לעצמי. הרגע הזה בחיים בו אנחנו מבינים שהגיע הזמן להתעמת עם המצב השלילי בחיים שלנו. זה הרגע בו אנחנו מבינים שכך לא נוכל להמשיך עוד להסתיר את מי שאנחנו באמת. גם אם זה משהו שלא הסתדרנו איתו, גם אם זה משהו שאנחנו מתביישים בו. הגיע הזמן לקבל אותו. נקודה.

אני פונה אליו, בלי קשר לכלום. "שומע רגע?", "כן מותק?" הוא מפנה אלי את מבטו. "אני רוצה לספר לך משהו, בוא, שב פה לידי רגע", אני מבקשת. הוא מתקרב ומתיישב. אני לוקח נשימה ומתחילה.

"רציתי לספר לך שהכליות שלי לא עובדות. כשהכליות לא עובדות אז צריך לעשות פעולה שנקראת דיאליזה",

אני לא נושמת ומדברת ברצף, ממש שצף-קצף של דיבור. "אז בשביל שאני אוכל לעשות דיאליזה שמו לי בניתוח קטן צינור בתוך הבטן. הנה תראה", אני מרימה טיפה'לה את החולצה שיתחיל לראות מה יש לי בבטן ומדגימה לו, כמו שדיילת במטוס מדגימה לפני ההמראה היכן נמצאים פתחי החירום ואיך מחברים את מסיכת החמצן. אני ממשיכה, "אתה רואה את הצינור הזה? הוא יוצא מפה, ובסוף שלו יש את השקית נוזלים, הנה היא".

אני מבינה שבעודי מדברת, מראה לו הכל, מדגימה, נחשפת בפניו כמו שאני בדיוק - אני גם מקבלת את עצמי, אני אוהבת את עצמי כמו שאני רוצה שהוא יאהב אותי. כי אם אני לא אהיה ראויה בעיני עצמי לאהבה, אין לי סיבה לצפות שמישהו אחר יאהב אותי.

אני נושמת. ואוו, העולם עוד לא התמוטט. אני ממשיכה ומסבירה ברצף בלי הפסקה, בצורה מאד טכנית ומסודרת. סוקרת ומדגימה לו את כל תהליך הדיאליזה, את התהליך הכימי שקורה בבטן, את סדר היום של החלפות השקיות, ובמשך כל הזמן הזה הוא שותק.

לפתע הוא מביט בי, ישר לתוך האישונים, והעיניים שלו נוצצות. חיוך מתפשט על פניו, ניגש אלי קרוב, מחבק אותי ואומר: "עכשיו סופית התאהבתי בך!".

פז מושקוביץ גן-זך , שחקנית, מאמנת לתקשורת ומנהיגות ויוצרת ההרצאה-מופע מחוברת - CONNECTED - Inspiring Lecture. ההופעה הבאה ב-26.6 בשעה 20:30 בבית ציוני אמריקה ת"א