מסדר אבירי השקשוקה
המשתתפים: צמרת הבישול המזרחי הישראלי. המטרה: לכבוש את החך הבריטי המעודן ואולי לזכות בכוכב מישלן. האמצעים: חומוס, פיתות והרבה חריף. הנשק הסודי: מומחה צמוד לענייני בריטניה בשם איל ברקוביץ'. יניב חלילי הסתנן לצילומי הריאליטי החדש, שיגרום לכם לשכוח כל מה שידעתם על תוכניות בישול, וחזר עם טעם של עוד
במהלך צילומי "רויאל שף," הדוקו-ריאליטי שמאיים לשטוף בקרוב את המדינה, ביקרו המתמודדים - שבעה שפים ישראלים - בחתונה של כלבים. בבריטניה, שבה צולמה הסדרה, חתונות בין כלבים הן עניין שבשגרה. אבל נתן כהן, השף והבעלים של "הבית התימני" מבאר-שבע ואחד המתמודדים בתוכנית, מצא עצמו מזדעזע עד עמקי לבבות האווז שהוא רגיל לבשל. "האמת היא שהתרגשתי מכך שאנחנו הולכים לחתונת כלבים, כי מעולם לא שמעתי או ראיתי דבר דומה," הוא מספר לי על סט הצילומים בלונדון.
עוד מתכונים בערוץ האוכל:
לב זהב: מעורב ירושלמי ומתכוני לבבות
עושה שוק בוורשה: גיל חובב מגלה את המטבח הפולני
לף והמוזיאון המעלף: סיור בירות בבלגיה
"כשאמרו לי שעליי לבשל קייטרינג לחתונה של כלבים, הגיע שלב הזעזוע. החתונה עצמה הייתה מקסימה, עם תזמורת, אורחים בריטים מעונבים ומגונדרים, הסכם בין בני הזוג ומתנות. אבל הייתי צריך לשבור את הראש מה להגיש לבעליהם של האורחים ככיבוד בחתונה."
אז מה בישלת להם?
“מה זאת אומרת? אוכל תימני. ג'חנון, ביצים קשות וחילבה. בהתחלה האורחים לא אכלו את החילבה ושיחקו אותה כאילו הם לא נוגעים בחריף. אבל אחרי כמה דקות הם תקפו את החריף וטרפו אותו. החתונה הייתה בין שני כלבים בריטיים, אבל האוכל היה של תימנים מבאר-שבע."
המרחק בין באר-שבע ללונדון והמתח התרבותי בין שתי הערים הם הבסיס לתוכנית הדוקו-ריאליטי, שעליה חתומים היוצרים של "חי בלה-לה לנד." גם הפורמט דומה ונשען על עקרון ה"דג מחוץ למים:" לוקחים אנשים מצליחים בתחומם ונותנים להם לבצע משימות ולהתחרות בטריטוריה זרה מכל בחינה שהיא. שבעת השפים - חמישה מהם מבשלים במסעדות מזרחיות, אחד במסעדה הודית ואחת במסעדה מזרח אירופית - הסתגרו בווילה בפרוור לונדוני ונדרשו לעמוד במשימות בישול שונות, שכולן כוונו לחך הבריטי, המורגל בפיש אנד צ'יפס.
צוות שופטים, בראשות השף אלבר רו, הנחשב לאחד המסעדנים המובילים בעולם (עם שתי מסעדות עטורות שלושה כוכבי מישלן), טעם והכריע. "השפים הישראלים באו להראות לבריטים מאיפה משתין החריימה," אומר שבי זרעיה, יוצר הסדרה.
שני ארגזים, הכוללים 160 ק"ג תבלינים, הוטסו במיוחד מישראל כדי לסייע לשפים להתמודד במשימות. בניגוד לתוכניות דומות בז'אנר, ההדחה היחידה ב"רויאל שף" היא הדחת כלים - המשתתפים לא הולכים הביתה, אלא נשארים עד סוף העונה.
התיווך בין החום הישראלי הנונשלנטי לקור הגיהינומי של הבריטים הופקד על כתפיו של איל ברקוביץ', שבהחלטה ליהוקית מפתיעה מונה למנטור של המשתתפים ולמנחה התוכנית. ברקוביץ' בילה עשור שלם כשחקן כדורגל מקצועני באנגליה ועכשיו רואים בו שבעת משתתפי התוכנית את האבא, האמא ומילון האוקספורד שלהם.
על הסט נדרשים המשתתפים לבצע משימת בישול, כשלירן גבאי, "מלך הפלאפל" של תל-אביב, מנסה להסביר לאחד משופטי התוכנית את סגולותיו של הלימון הכבוש. "אני לא יודע איך אומרים את זה באנגלית," אומר גבאי ומצביע על הלימון הכבוש. ברקוביץ' נחלץ לעזרתו: "דיס איז למון," הוא מסביר לשופט הבריטי. "אבל זה לימון כבוש," מתקן אותו גבאי. "דיס איז למון," ממשיך ברקוביץ' בשלו וגבאי, שמבין שלא משם תגיע הישועה, צועק על הסט: "איך אומרים כבוש"? עד שלבסוף אחד הצלמים מתרגם ושם קץ לכיבוש.
ברקוביץ' נדרש לגשר על הג'ט-לג התרבותי בין המשתתפים והבריטים. "הם לא הבינו שהכל באנגליה הולך לאט ולוקח זמן. האנגלים חיים באיזי וכל משימה ומטלה דרשו סבלנות. המשתתפים כל הזמן רצו הכל מהר. למשל, צילמנו את קליפ הפתיחה של הסדרה עם כפילים שנראים כמו בני משפחת המלוכה. הביאו אנשים שנראים כמו המלכה, צ'רלס, וויליאם וזאתי, אשתו. איך קוראים לה"?
קייט.
"כן. אז הצילומים לקחו קצת זמן ובינתיים המשתתפים בישלו לכפילים אוכל. בסוף, כדי לשבור את הקרח, אמרתי למלכה, "בואי, שבי לי על הברכיים".
ברקוביץ' הבנתם נכון, נדרש לגיבושון עצמי לפני הנחיית התוכנית. הוא ידוע בכריזמה שלו, אבל גם בזכות הפה הגדול שלו, תכונה נוספת, שלשמחת הצופים, תבוא לידי ביטוי על המסך. גם עכשיו, כשהוא יושב על הסט של הסדרה ויונק ממנה השראה לחשבון הבנק שלו, הוא לא חוסך ביקורת מהז'אנר.
"כבר שנים שמתחננים שאשתתף בתוכנית ריאליטי, מהראשונה ועד האחרונה שבהן, אבל סירבתי בעקביות כי אני שונא ריאליטי," מספר ברקוביץ'. "גם כשפנו אליי עם ההצעה ל'רויאל שף' סירבתי ואמרתי, מה לי ולזה. אבל התבשלתי עם הרעיון וחשבתי שאני יכול לתרום מהידע ומההיכרות שלי עם המנטליות הבריטית. הצילומים מאוד מוזרים ושונים עבורי. אני רגיל לעבודה של כדורגלן, שיודע מתי מתחיל ומתי מסתיים האימון. פתאום כאן לא יודעים מתי מתחילים הצילומים ומתי הם מסתיימים. אומרים לך שמצלמים עד ארבע אחר הצהריים והצילומים נמשכים עד חצות. השתגעתי מזה, אבל בסוף למדתי שהמונח 'זמנים' בריאליטי הוא גמיש. אני חושב שהם מצטערים שליהקו אותי לתפקיד."
למה?
"עם כל הכבוד להיכרות שלי עם אנגליה, זו הפעם הראשונה שאני מנחה תוכנית טלוויזיה. זה לא המקצוע שלי וקשה לי ללמוד טקסטים בעל פה. כשיש טקסטים קשים, אני רואה את הצוות מורט שערות בשקט. אני מביא את ההיכרות עם לונדון, אבל מקצוענות של מנחה עדיין אין לי."
אלא שבכך לא תמו אתגרי ההפקה. כמו ב"לה-לה לנד," גם הפעם החליטה ההפקה להפתיע את המשתתפים עם הופעות אורח בלתי צפויות. זמן רב חיזרו אנשי ההפקה אחרי עובד, "מלך הסביח" של ישראל, אלא שהאחרון לא הסכים להשתתף בתוכנית.
גם הפעם היה זה ברקוביץ' שנרתם למשימה. "התקשרתי אליו בסקייפ, בטלפון, בפקסים, בסמסים וביוני דואר שיבוא לתוכנית. בסוף הוא הסכים, אבל היו לו תנאים: הוא דרש שיטיסו את הפיתות ואת החצילים שלו במחלקה ראשונה, אחרת הפיתות יגיעו לא טריות ללונדון. עמדנו במשימה וכשהוא הגיע ללונדון ושיכנו אותו בווילה עם שאר המשתתפים, נתנו לו את החדר המיוחד, כי בכל זאת הוא אורח. האחרים התעצבנו והייתה דרמה. איזה קיטשי הריאליטי הזה יכול להיות."
המהמורות בדרך לחך הבריטי עברו בלא מעט עמודי מתח, שהדגישו את הפער התרבותי. באחת המשימות בתוכנית נסעו המשתתפים לעיירה סנדוויץ' שבה הומצא הקונספט של הכריך המפורסם. אחת לשנה נערכת בעיירה תחרות הסנדוויץ' הטעים ביותר, בבגט או בלחם, והשנה נכנסה מתמודדת חדשה לזירה: הפיתה.
עובד הגיש, כמובן, סביח בפיתה. אך בינו גבסו, הידוע גם כ"ד"ר שקשוקה," החליט להכין למקומיים את המועמד שלו לתחרות: סנדוויץ' שווארמה בפיתה. הבריטים בלסו ולא השאירו שום דבר בסיר, וגבסו גמל להם בדמעות של אושר.
אלא שהמקרה הזה הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל. בשאר הימים נאלצו השפים להתמודד עם ההעדפה הבריטית למתוק על פני מלוח ועם הקושי האמיתי שלהם להתמודד עם חריף.
"הנה, האישה הזו שיושבת לידנו אוכלת דג נא. אני בחיים לא אוכל לאכול דג נא. מה רע בחריימה"? תוהה נתן כהן. "בכלל, האוכל של הבריטים לא מבושל. יש להם הרבה כסף, כי הם חוסכים בגז לבישול. הם אוהבים אוכל מתוק־מתוק, וכשאנחנו מגישים להם משהו קצת חריף, הם מיד אומרים: 'הו, איטס ורי-ורי הוט'. הם מתגאים בצ'יפס שלהם. מה יש בצ'יפס? זה כמו שתתגאה בלחם. אבל יש להם גם נימוסים והליכות.
"הם מאוד מתורבתים ומתנצלים על כל דבר. עוד לפני שאתה נכנס למקום מסוים, מישהו אומר לך '.'סורי עד התוכנית חשבתי שכל העולם עומד על מרק רגל, וגיליתי שמישלנים זה מאוד חשוב. כשאתה מבשל לשף כמו אלבר רו, שיש לו מסעדות מלאות במישלנים, אתה מבין מול מי אתה עומד. הכנתי לו מנה של בשר חריף."
ואיך הוא הגיב?
"הוא אמר לי, 'איטס ורי הוט'. אם הייתי שם סוכר במקום חריף, הייתי מנצח במשימה." אלא שחבר השופטים חושב שהמנות הרבה פחות מתוקות.
דניאל ג'ונסון, שף לונדוני נחשב ובעליו של בית ספר גדול לבישול, סבור שהרגל במרק של השפים הישראלים עוד צריכה לעבור כברת דרך. "הם נהנים וצוחקים לא מעט בזמן הבישול במשימות, אבל חלק מהם לא טובים מספיק בשביל לצחוק," הוא אומר.
"אכלתי מנה של קציצות ברוטב עגבניות, שהייתה דומה יותר למרק מאשר למנה. אף אחד מהשפים הללו לא יכול לבשל במסעדה נחשבת בלונדון. מריה היא היחידה שעובדת היטב, אולי כי היא עבדה במסעדות נחשבות. שמתי לב שהישראלים מבזבזים המון אוכל לחינם וחומרי גלם נזרקים. כשף, אחד הדברים הראשונים שאתה לומד הוא לא לבזבז אוכל. מצד שני, אני מעריך את העובדה שהם מבשלים אוכל שינקו מהבית, כפי שעושות השפיות שני ומירב חביב."
התאומות חביב (35) הן, ללא ספק, מכוכבות התוכנית. הן מתחרות יחד כמשתתפת אחת ולאורך המשימות החליפו ידיים ובישלו לסירוגין, כדי לשמור על תחרות הוגנת. השתיים אחראיות על המטבח של מסעדת "דוד חביב ובניו," מוסד ידוע בשכונת התקווה. הגם שהאחיות מבשלות את האוכל המשובח המוגש במסעדה של אביהן, שמן נפקד משלט המסעדה.
הפקת התוכנית החליטה להתחפש למש"קית ת"ש ולטפל בבעיה, שוודאי מדירה שינה מעיניה של מרב מיכאלי. "הטסנו את אביהן ללונדון וניסינו לשכנע אותו שישנה את שם המסעדה ל'דוד חביב, בניו ובנותיו' אבל הוא טרם השתכנע," מספר שבי זרעיה. הליהוק של צמד התאומות נשען על הנוסחה המנצחת של זהבה בן ואתי לוי ב"לה־לה לנד."
"אנחנו מבשלות יחד ומשלימות אחת את השנייה," אומרת שני. "לפעמים במטבח אנחנו נמצאות תחת לחץ ואומרות אחת לשנייה, 'אל תתקרבי לי לעמדה ואל תיגעי לי בתבשיל, אבל אנחנו משלימות מהר מאוד. אנחנו מבשלות מגיל מאוד צעיר במסעדה של אבא שלנו, אז גדלנו לתוך זה."
ומה עם השלט?
"אנחנו מבשלות ואבא והאחים שלנו דואגים לניהול. שלט זה לא דבר חשוב, כי ההורים והאחים שלי עבדו איתנו כל החיים ונתנו לנו כל מה שהיינו צריכות. אנחנו בכלל ילדות שמנת שמבשלות אוכל עיראקי."
"אנחנו מבשלות את כל סוגי הקובות בעולם," מצהירה מירב. "באנגליה אוהבים קובות, כי זה גם נראה טוב עם הצלחת וגם מרענן. אין על האוכל של הישראלים."
אבל הרעיון של התוכנית הוא לפתוח לך הזדמנות לבשל ולהצליח באנגליה.
"לא, בשום פנים ואופן. יש לי בעל וילדים, שאני לא מתכוונת לגרור אחריי ללונדון. אם כתוצאה מהתוכנית תיפתח דלת בארץ, אשמח לבחון הצעות. אני לא מתחברת לאוכל הבריטי וגם חומרי הגלם פה מאוד שונים מבארץ. הסוכר כאן לא מתוק, המלח לא מלוח, הבורגול והסולת שונים לגמרי. לונדון לא מחכה לי ואני לא מחכה ללונדון."
שני: "הבריטים קצת בהלם מאיתנו, הישראלים, כי אנחנו נכנסים לכל מקום ומיד מתחילים לצעוק."
מירב: "לא נכון, אנחנו לא צועקים."
שני: "בטח שכן, את תקועה בתוך עצמך. אבל בסך הכל כולנו בני אדם, בריטים וישראלים - כולנו אותו הדבר."
מירב: "לא נכון, הבריטים הם שונים. אף פעם לא קר להם. אני יושבת עם מעיל וכפפות ורועדת מקור והם הולכים ברחובות עם חולצה קצרה. אני הולכת עם כובע של רוסים והם עם שורטס. אבל לפחות הם מתלבשים יפה, לא כמו הסמרטוטים שלובשים בארץ."
במהלך הצילומים נפגשו המשתתפים עם רוזמרי שרגר, מומחית בריטית לנימוסי שולחן. היא לימדה אותם לאכול בסכין ומזלג והם גמלו לה בניגוב חומוס עם פיתה. שרגר המזועזעת לא התרשמה. במקביל הקליט כל אחד מהשפים תוכנית קצרה של עשר דקות, שבמהלכה הוא מציג את המטבח שלו. התוכניות הוצגו בפני קברניטי תחנת הטלוויזיה הבריטית איי־טי־וי, שגילו התלהבות רבה.
"התוכניות צולמו בעברית, כי רק חצי מהמשתתפים יודעים אנגלית," מספר ברקוביץ'.
והחצי השני?
"יודע אנגלית ממני. יש לי אנגלית בסדר, למדתי לא מעט ברחוב, אבל אין לי אנגלית מצוינת ויש לא מעט מילים שנתקעתי איתן. איך אומרים קישקע באנגלית"?
מי שוודאי למד איך אומרים קישקע באנגלית הוא לירן גבאי, בעל דוכני פלאפל מצליחים בתל־אביב. במהלך הצילומים התאמן גבאי באגרוף תאילנדי, תחביב שהוא מפתח כבר שנים. באמצעות ההפקה המשומנת הוא מצא את עצמו מהר מאוד מתאגרף מול ג'ולי קיטשן, אלופת העולם באגרוף, שלימדה אותו - ואת איל ברקוביץ' - איך אומרים קישקע באנגלית, ובעיקר: איך מוציאים אותו החוצה.
“אני לא יודע אנגלית, אז לא הצלחתי לדבר איתה יותר מדי," אומר גבאי, "אבל נתתי לה פייט לא רע. לחטוף מכות מאלופת העולם זו החוויה הכי יפה בחיים. בסוף נתתי לה כמה בעיטות לפנים, לשם האיזון."
הוא הגיע לתוכנית, "כי אני ספונטני ורציתי לחוות חוויה מיוחדת של פעם בחיים." גם הוא מצא את עצמו מצמצם רטבים ונאבק בשיטות בישול שלא היו מוכרות לו, רק כדי לקבל פידבקים מחמירים משופטי המשימות. "קיבלתי הערות רבות, אבל אני ממשיך בדרך שלי ואף הערה לא משנה לי. בכלל, אני לא מבין את האוכל האנגלי. אכלנו במסעדות הכי טובות בלונדון, אבל לא התרשמתי מהן. אין תיבול, בכל מנה שמים ביצת עין והדבר הכי טעים כאן הוא חביתה בלחמנייה."
את הביקורות הוא איזן באמצעות רומן שבו פצח על סט הצילומים עם מריה פיסנץ, שפית שמבשלת במסעדת "באבא יאגה" התל־אביבית והיחידה בחבורה שלא מבשלת אוכל ים־תיכוני, אלא מנות גורמה מזרח אירופיות. השניים החלו את הרומן עוד בנמל התעופה בישראל וכשהגיעו לווילה שבה שהו משתתפי התוכנית, עלתה להבה האהבה ביניהם גבוה יותר מלהבות הבישול.
אבל את האהבה הם נאלצו להטמין במגירת המטבח לטובת התמקדות במשימות התובעניות של התוכנית.
"רויאל שף" צפויה ללכת בדרכי אחותה ולהפוך ללהיט טלוויזיוני. מעבר לחשיפה שלה יזכו משתתפי התוכנית, מצפה לזוכה גם פרס: המנה שלו תשובץ בתפריט המסעדה מעוטרת המישלנים של אלבר רו, הישג ששפים ישראלים לא ממש מורגלים בו. האפשרות שהסועדים המעונבים במסעדות הללו יבקשו מהמלצר "סמול פלייט אוף שקשוקה" נראית מציאותית למדי.
מי שמאמין יותר מכל ביכולות השקשוקה לכבוש את האוורסט הקולינרי בלונדון הוא אלבר רו עצמו. המסעדן המפורסם הגיע לביקור על הסט, כדי לשפוט בחצי־הגמר ובגמר. הוא הצטרף לתוכנית "קודם כל בגלל שאני אוהב גדול של ישראל וציוני נלהב, למרות שאני בכלל לא יהודי," וגם בגלל שנדלק על הפורמט של התוכנית "וחושב שיש בה פוטנציאל להצלחה עולמית. היהודים נרדפו לאורך ההיסטוריה ונדדו ממקום למקום. הם התערו בכל מקום שהגיעו אליו ולמדו את הבישול המקומי, אבל הם מחדירים לכל מנה את הפרשנות היהודית האישית שלהם. לכן אין מומחים גדולים מהם לבישול."
אבל ההתחלה, כמו הפוגרומים, הייתה קשה. בתוכניות הראשונות רו מצא עצמו מעכל לא מעט תבלינים ומטעמים משונים. "השפים הישראלים אוהבים לדחוף לכל מנה המון כוסברה, חומר גלם שאני לא מאוד אוהב. מצד שני, ראיתי את האהבה האדירה שיש להם לאוכל. באחת התוכניות טעמתי את המנות של כל המשתתפים. כשהוגשה המנה האחרונה, של בינו, ד"ר שקשוקה, כבר הייתי מלא. אבל טעמתי את האוכל שלו והתרשמתי מאוד מהנגיעה האישית ומטביעת האצבע שלו. הוא איש מיוחד, ששם את כל הנשמה באוכל, ולכן המנות שלו יוצאות דופן בעיניי."
יש מקום לאוכל שלו במסעדה עם שלושה כוכבי מישלן?
"בוא נאמר שיש מקום לאוכל שלו במסעדה טובה. אני אוהב גם את הפלאפל של לירן ומאוד אהבתי שנתן בישל מוח, כי באנגליה לא מבשלים מוח. אם מישהו מהם יפתח מסעדה כשרה בלונדון, יש לו סיכוי להצליח."
באמת יש להם סיכוי להצליח כאן?
"הקונספט של 'ד"ר שקשוקה' יכול להצליח מאוד באנגליה. לאוכל כשר יצא שם רע, ואני לא מבין למה. שקשוקה מלאת טעמים יכולה לפתור את הבעיה. חנוך אשטמקר, השף ההודי (ממסעדת 'הודו הקטנה' בבארשבע - י"ח) יכול להביא את הפרשנות שלו לאוכל הודי ללונדון. גם מריה יכולה לפתוח מסעדה בלונדון ולהצליח. היא בישלה באחת המשימות קינוח שעשוי מרביולי והוא היה יוצא דופן, מקורי ומלא טעם."
ומה היית מייעץ להם לשפר?
"הישראלים צריכים ללמוד להיות יותר מקצועיים במטבח ולהקפיד על סביבת העבודה שלהם. הם לא מכינים את המרכיבים כמו שצריך ושולחן העבודה שלהם מבולגן. הייתי מייעץ להם להקפיד יותר."
אחרי שטעמת את כל המאכלים שלהם, אתה מסוגל להסביר מדוע אין בישראל מסעדה עם כוכבי מישלן?
"למען האמת, אני חושב שהאוכל הישראלי משובח ואינו נופל ברמתו ממטבחים אחרים אבל טרם מצאתי מסעדה ישראלית כשרה שמגישה אוכל ברמה גבוהה.
האוכל במלונות בישראל מזעזע, היין הכשר לא תמיד עומד בסטנדרטים, למרות שיש לכם יין מצוין ברמת הגולן. העובדה שיש בכל מטבח רב, שאחראי על הכשרות ומחלק הוראות, אינה הגיונית. ממתי רב מבין באוכל? למרות זאת, אני חושב שבקרוב מאוד יוענק כוכב מישלן למסעדה ישראלית. אני חושב שמסעדת 'בני הדייג' היא מסעדת מישלן לכל דבר."
אז אחרי חודש וחצי של אוכל ישראלי, אתה שמח לחזור לאכול מטעמי מישלן?
"זה תלוי במצב הרוח שלי ועם מי אני אוכל. אם אני הולך לארוחה רומנטית, אלך למסעדת מישלן בפריז. אבל בדרך כלל אני הולך למסעדות שמתמחות באוכל בסיסי ואמיתי, לאו דווקא אוכל מעוצב. לכן, בסופו של דבר, אני מעדיף את האוכל של ד"ר שקשוקה".
- הכתבה פורסמה במקור במוסף "7 ימים"
לפנייה לכתב/ת 
