פצוע, ערבי וסטודנט נפגשים בפיגוע

"אני לא גרפומנית, אבל הסיפור הזה בער בי, ואת הסיפור הזה הייתי חייבת לספר", אומרת איילת ליפשיץ-פחיס על רומן הביכורים שלה "תקלה ברגשות", שראה אור לאחרונה בהוצאת ספריית מעריב. "הוא התחיל כסדרת טלוויזיה שכתבתי בחוג לתסריטאות באוניברסיטת תל אביב, ואני כל כך שמחה שלא יצא ממנה שום דבר. זה גרם לי להשתכלל, ולהתמודד עם הכתיבה האמיתית שבעיני היא כתיבה של ספר".

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
• רוצים לקרוא פרק מתוך "תקלה ברגשות"? היכנסו לכאן !
  

השנה היא 2001, שנת פיגועים. איריס שוכרת דירה בירושלים למרות מחאות הוריה המודאגים. יהודה חולם לכתוב סדרת טלוויזיה, אבל מכלה את זמנו בחיפושים אחר אחיו. יוחאי הוא סטודנט לרפואה שבורח מקשרים, בעיקר עם נשים. ראיד נע על התפר שבין מזרח העיר למערב העיר, ומתלבט אם לשמוע בקול קרוביו ולהגר לארצות הברית. בנצי מתמודד עם פציעה ברגל - ובעיקר באגו - וכולם עובדים יחד, מסביב לשעון, בתחנת מד"א, אולי המקום הכי סוער בעיר. חמש הדמויות הללו מרכיבות, כל אחת בקולה, את ספרה של ליפשיץ-פחיס. ספר שהתפאורה שלו, עולם מקרי החירום והפיגועים של מד"א, רחוק מלהיות זר לה.  

"תקלה ברגשות". ספרה הראשון של איילת ליפשיץ-פחיס(עטיפת הספר)

"הפיגוע שהכי זכור לי הוא הפיגוע במדרחוב המשולש בירושלים", מספרת ליפשיץ-פחיס, שעבדה לאורך שנים כפרמדיקית. "זאת היתה הפעם הראשונה שהגעתי לפיגוע, ואפילו לא באתי באמבולנס. ישבתי בבית קפה עם חברה, ופתאום שמעתי שני בומים ואחריהם עוד אחד. אמרתי לחברה שלי לא לזוז, ורצתי למקום האירוע כמו רובוט. הרגע בספר בו הדמות של איריס חווה את הרגע הזה, מאוד מייצג את החוויה שלי. ראיתי לאן אנשים רצים והתחלתי לתפקד. הרבה מהעשייה היא מאוד אוטומטית, והטורים הרגשיים יורדים לאפס".

ומה ראית מול העיניים?

"שדה קרב. חשבתי לעצמי, אז ככה בעצם נראה שדה קרב, הייתי בצבא מדריכה

של צוותי רפואה ותמיד דיברנו על שדה קרב, ועשינו המון תרגילים איך לטפל בפצוע ירי או בפצוע זרחן. אמרתי לעצמי אז בפיגוע, שזה זה. ריח נוראי. שקט נוראי. כשמגיעים ראשונים לזירת הפיגוע, חוסר האונים הוא איום, כי אין ציוד. בניידת יש יכולת לעשות גם ניתוחים אם צריך, אבל לוקח זמן עד שהיא מגיעה. אבל כמו בקטע מתוך ספר, מצאתי סדין משום מקום, והדרכתי כמה חיילים לעזור לי לעצור דימומים של פצועים. המראות היו זוועה. המוח מוחק חלק מהזיכרונות, כי אני לא זוכרת פנים ואיך אנשים היו בדיוק מונחים. יש הרבה מנגנוני הגנה של הגוף. אבל אי אפשר לשכוח את הדקות האלו, עד שהכוחות הגיעו עם הציוד. הן היו מאוד ארוכות".

ואיך הגיעה הכתיבה לכל זה? 

"יש משהו בכתיבה שגרם לי להתעמת ולהתמודד עם המון דברים שלי, שלא קשורים רק לעבודה במד"א, אלא דברים פנימיים - ולא הניח. רציתי לבטא אותם באופן הדוק ומדויק. כשהסיפור התחיל להירקם, לא ידעתי מי יהיו הדמויות, אבל ידעתי שאני נורא רוצה לבטא את שבריריות הנפש. לכן בחרתי לכתוב על עולם מאוד קשוח ומצ'ואיסטי, בו האנשים הם כביכול חזקים, פרמדיקים שלא מפחדים מדם. אבל בנפש שלנו, שכשאנחנו נולדים היא מאוד נקייה, כל דבר נחרט. הפיגועים הם מצבי קיצון. כל המקרים שראיתי דרך העולם של מד"א, גם כאלו סוציאליים של של אונס או של מכות במשפחה, נחקקו בי והשפיעו על הדרך שלי בחיים. בחרתי לכתוב על דמויות שמשהו נחרט בהן". 

טיפול נמרץ בלב 

ליפשיץ-פחיס, היא בת 36, ירושלמית בעבר ובהווה, נשואה ואם לשניים. היא כותבת בין לבין גידול הילדים, והספר מהווה מבחינתה תיבת תהודה לשמונה השנים בהן עבדה במד"א. "יש לי שני עולמות - הכתיבה והטיפול, ואני כל הזמן מחפשת את הקשר ביניהם. היום אני יותר כותבת מאשר כל דבר אחר, אבל הטיפול הנמרץ עדיין בלב שלי. בספר כל דמות היא בחיים שלה, עד שמתרחש האירוע, ואז ללא הכנה מוקדמת, כל הדמויות נמצאות יחד במשמרת אחת, וקורה להם משהו שישנה להן את החיים.

"זה אירוע אנושי ואלים - שנמשך שש שעות בלבד. המקרים באמת לקוחים מסיפורים אמיתיים שקרו לי בעבודה במד"א. איריס חווה כאבי בטן ותגובות פסיכוסומטיות בכל פעם שהיא מתקרבת לפיגועים, וככה גם אני הייתי. היו לי שיחות עם חברים בעבודה שהשפיעו עלי, והיו דברים שלקחתי אל תוך הסיפור, אבל חמש הדמויות הן בדויות בהחלט".

"בספר יש פרק בו המזגן מתקלקל והמושג המקצועי לתקלה הוא 'תקלה ברגשים'. כמובן שהכתיבה מתערבבת בחיים, וזה קרה לי עם המזגן הפרטי שלי. המשחק הזה עם הרגשים והרגשות, מצא חן בעיני. גם בסיפור עצמו, המזגן סובל מתקלה ברגשות. כמכונה שמתקלקלת, הוא מסמל את המצב של הדמויות: גם הן עובדות על אוטומט ומאוד שקולות, כל אחת באופן שלה, ומשהו אצלן מתקלקל. יש את בנצי שנפצע, וצריך להתמודד עם הצליעה החדשה, יש את איריס, שחווה תקלה ברגשות בעקבות הפיגועים, יש את יהודה, שחווה תקלה ברגשות עקב ההתמכרות של מורי, אחיו.

זירת פיגוע. רגעים שנחרטים (צילום: רויטרס)

"יש את איריס שחווה תקלה ברגשות והבהלה הראשונית שלה בתחילת העלילה, היא איך תתפקד כשהיא בפוסט-טראומה. יש את ראיד שחווה תקלה ברגשות כי הפציעה של בנצי מחדדת אצלו את הגעגועים לאבא שלו. יש את יוחאי עם התקלה ברגשות שלו: הנטישה המשפחתית שהוא חווה בעקבות כך שהוא חוזר בשאלה ואז מתאהב. התקלה ברגשות מסמבלת את כל הדמויות". 

"מדויד גרוסמן. התביישתי לנסות אפילו. יש לו את האיזון הדק הזה בין השמיימי לארצי. זה משהו

שאני מאוד מעריכה. זה נשמע קלישאה, אבל זה לא. אני אוהבת להרגיש דרך הספרים שלו את הריח של הרחוב את הישראלי והפרובנציאלי. גרוסמן מצליח להגיע לתובנות מאוד גבוהות דרך הדבר הארצי הזה. הוא לא כותב בעברית נורא פשוטה, אבל יש משהו מאוד מרוסן ויום-יומי בכתיבה שלו. משהו מאוד רוחני. בייחוד ב'אישה בורחת מבשורה'".

"שתפתח את שעריה ושלא תחשוש מכותבים אחרים ומדרכי ביטוי אחרות. לקח לי המון זמן להוציא את הספר הזה, והיה לי קשה להתקבל לשערים. יש תו-תקן ויש פנטאון, שאני בכלל לא שואפת להיכנס אליו. זה מעולם לא היו ברשימת המשימות שלי. אבל יש פספוס מאוד גדול של הרבה כותבים חדשים וטובים".