לפני שיהיה מאוחר: דרוש פתרון לטילי ה-S-300
ההיסטוריה מלמדת שישראל משלמת ביוקר על השלמה או התעלמות ממערכות נשק איכותיות שמגיעות לשכנותיה. ה-S-300 עדיין לא מהווה איום ממשי, אבל ישראל חייבת לגבש בדחיפות פתרונות לטילים שמועברים לאסד. עד כמה הם מסוכנים?
- רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו
, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
אבל הניסיון מוכיח שלכל מערכת טכנולוגית צבאית נמצא בסופו של דבר מענה טכנולוגי או מבצעי שינטרל אותה. סביר להניח שלצה"ל, לחיל האוויר ולתעשיות הצבאיות של ישראל יש יכולת למצוא, תוך זמן קצר יחסית, פתרונות לבעיות
ובכל זאת, בהקשר זה ראוי לזכור כמה אירועים שמהם ניתן ללמוד ולהסיק לגבי הסיטואציה הנוכחית: את הטבעת המשחתת "אח"י אילת" ב-67' על ידי המצרים באמצעות טילי ים-ים רוסיים; את עשרות השנים שעברו עד שמערכת הביטחון התעוררה והחלה לפתח מערכת שתיירט קטיושות; ובעיקר אסור לשכוח איזה מחיר שילם חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים רק מפני שמדינת ישראל הבליגה כשהמצרים קידמו סוללות טילי נ"מ מתוצרת ברית המועצות לשפת תעלת סואץ.
לחצו על התרשים להגדלה
זאת הייתה הפרה בוטה של הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ההתשה לפני 43 שנים, אבל אז נכנעה ישראל ללחץ אמריקני ומנעה מחיל האוויר להשמיד סוללות טילים אלה, אפילו אחרי שצבא מצרים השתמש בהן כדי להציב מארב למטוס מטען וביון מדגם סטרטוקרוזר של חיל האוויר. המארב צלח. הסטרטוקרוזר הגדול והאיטי, שטס די עמוק מעל השטח שהיה אז בשליטת ישראל בסיני, הופל. אבל ישראל המשיכה להשלים עם קיומה של מטריית יירוט מצרית-רוסית מעל התעלה ומעל שטחי ההיערכות לצליחה של הצבא המצרי ממערב לה. התוצאה ידועה: במלחמה עצמה איבד חיל האוויר עשרות מטוסים וטייסים כשניסה לתקוף את ראשי הגשר שבאמצעותם צלחו המצרים את התעלה וטבחו בלוחמי המעוזים והשריון של צה"ל.
אף שמפקד חיל האוויר היום, האלוף אמיר אשל, חבש אז את ספסלי בית הספר היסודי, הטראומה ההיא עדיין חיה והשלכותיה מטרידות מאוד לא רק את כחולי המדים אלא את המטה הכללי כולו וגם את ראש הממשלה ושר הביטחון. מה שקרה ב-1973 עם טילים מהדגמים SA-6, SA-4, SA-3 ו-SA-2, יכול לקרות בעוד כמה חודשים עם טילי S-300 ,SA-17 וגם עם טילי יאחונט מהדגם המודרני.
השאלות הפתוחות
אז כמה מסוכנים הטילים הרוסיים? בהקשר זה ראוי לעקוב אחרי כמה דברים שהם הקובעים את מידת המסוכנות של מערכות הטילים:
1. דגם המכ"ם והטילים שיגיעו בפועל לסוריה. ל-S-300 יש כמה דגמי מכ"ם וטילים, מהם מתקדמים יותר (ומסוכנים יותר) ומהם מתקדמים פחות. צריך לבדוק בזכוכית מגדלת מה הרוסים יתנו לאסד.
3. העובדה שאנשי צבא סורים התאמנו בהפעלת המערכת ברוסיה, ושרכיבים מסוימים של מערכות הנ"מ הללו כבר הגיעו לסוריה, עדיין לא קובעת שהמערכת מבצעית ומסכנת את המטוסים הישראליים. לשם כך יש צורך שהרוסים ישלחו לסוריה את כל רכיבי המערכת ושאלה יגיעו לכתובתם במצב תקין, שהמפעילים יהיו מיומנים, שהמערכת תוצב באתרים שמהם תופעל מבצעית ושייבדק שאין שם הפרעות כאלה ואחרות לתפקודה היעיל. כלומר, שכל מה שנחוץ כדי להפוך את סוללות היירוט למבצעיות. עד אז, המערכות הללו הן יותר הזדמנות עבורנו מאשר איום. המצב הזה יכול לקחת כמה חודשים לפחות, אם לא שנים.
4. כמות טילי היירוט גם היא קריטית וקובעת ישירות את מידת מסוכנותה של המערכת.
5. הרוסים ידועים במודלים היצירתיים שמשמשים אותם במימוש עסקות נשק. הם אמנים ב"ללכת בלי ולהרגיש עם" או ההיפך. במילים פשוטות: דברים קורים, התקשורת מדווחת, אבל בפועל קורה משהו קצת אחר, או אחר לגמרי. לרוסים יש אינטרס כעת שלא להרגיז את המערב מעבר לגבול מסוים כדי שלא יחמש את המורדים. הרי הם רוצים שתכונס ועידת שלום לעניין סוריה על פי תנאיהם.
לכן צריך להמתין ולבחון היטב מה עבר לאן ולידי מי לפני שמחליטים שהמערכת הפכה כבר לאיום בלתי נסבל על ישראל. כך לגבי ה-S-300 וכך לגבי המערכות האחרות שרוסיה מתכננת להעביר לסוריה. כל זה לא משנה את העובדה שדחוף לגבש, כאן ועכשיו, פתרונות "רכים" ו"קשים" לבעיית מערכות הנשק שוברות המאזן שנמצאות כנראה בדרכן לסוריה.
לפנייה לכתב/ת 
