פרנק טרנר: יום אחד תקעקעו את השירים שלו
המוזיקאי הבריטי פרנק טרנר רוצה להתפשט בעולם כמו וירוס. אם לא בחייו, אז אולי במותו. אור ברנע חושב שבהחלט מגיע לו, כי הוא הסינגר-סונגרייטר הטוב ביותר היום, שכולם צריכים להכיר
הוא בדיוק לגם וויסקי בפאב כשקיבל את השיחה: החברה הטובה שלו גוססת . היא כבר די חולה בחצי השנה האחרונה, אבל כעת נראה שהסוף קרב. סרטן השד הארור. הוא קפץ על הרכבת הלונדונית ומיהר למיטתה בבית החולים. המבטים שלהם הצטלבו והוא התאמץ לשמח אותה, לספר סיפורים. אבל היא הפסיקה את הברברת, אמרה לו שנמאס לה כבר מהאוכל המגעיל של בית החולים, מרופאים ומקרובי משפחה רחוקים שמרוקנים את הדם מגופה, ושהיא מתה למשקה ולסיגריה. הם התגנבו מהמחלקה ויצאו לפאב במלון זול במרכז העיר. היא התקרבה אליו ואמרה לו: "אתה עוד תחיה לרקוד, פשוט עכשיו תצטרך לרקוד בשביל שנינו. תפסיק להיראות כל כך מדוכא, ותשיר לעצמך מכל הלב: המלכה מתה".
זהו פרנק טרנר. כותב השירים והמבצע (או בשפה המקצועית, סינגר-סונגרייטר) המוכשר ביותר של הדור החדש בעולם כולו. ברור, מי אנחנו שנקבע מי מוכשר יותר מהאחר? אבל העובדה שטרנר כל כך מצליח בביתו שבבריטניה הקרה בעוד ששאר העולם ברובו אינו מודע ליצירותיו - הופכת אותו למרתק ונשגב עוד יותר.
המסע להצלחה היה מפרך מאוד. בתחילת שנות העשרים לחייו טרנר הנהיג להקת פאנק והארדקור בשם "Million Dead". הם היו רגע לפני פריצה גדולה. בימי הרוק השמחים של ערוץ MTV2, הקליפ שלהם לשיר "I Am The Party" התנגן שם ללא הפסקה. שני אלבומים יצאו, חברות התקליטים חיזרו, אבל החברים לא הצליחו להסתדר ופירקו את החבילה.
טרנר ידע שזה הזמן שלו. כמו דמות מתוך ספר, הוא העמיס את הגיטרה על גבו, הופיע בכל עיר, בכל פרבר, בכל פאב ובכל פינה בבריטניה (ומאוחר יותר גם בארצות הברית). הוא אפילו הגיע לישראל לפני שלוש שנים וערך שתי הופעות קטנות, כמעט ללא פרסום. הוא בילה אלפי שעות בדרכים לבדו.
הם מאמינים לו. הקהל מאושר בהופעתו של טרנר בהיכל וומבלי
אלה מילותיו ומנגינותיו, בהן השקיע את ליבו וחריצותו שנה אחר שנה, ששמו סוף סוף את טרנר על המפה. היתה זו שנה פלוס רצופה ברגעים משמחים. שיא ענק נרשם באפריל השנה שעברה כשעמד על בימת היכל וומבלי המפורסם, כש-12 אלף בריטים באו לראות ולשמוע רק אותו ואת להקתו. כשאלבומו החמישי, "Tape Deck Heart", יצא בחודש שעבר תחת פיקוחו של המפיק הענק ריץ' קוסטי, טרנר נחת הישר אל המקום השני במצעד המכירות הבריטי. הישג אדיר עבור מוזיקאי פולק נודד שמספר סיפורים, כמו זה.
לפרנק יש בקשה: ביום שהוא ימות, משאלתו האחרונה היא שניקח את גופתו השבורה ונזרוק אותה אל האש. וכשהשריפה תסתיים, נאסוף את האפר אל קופסת פח, נגרור אותו אל מאגרי האלכוהול של הפאבים בלונדון ונזרוק את אפרו פנימה. ואז, שאריותיו יחליקו אל תוך שבעה מיליון גרונות ומשם אל הוורידים. והוא יתגנב אל תוך הנימים שלהם ואל עצמותיהם. וכשהם ימותו, ישרפו את הגופות שלהם או יקברו אותם בבוץ. ושרידיו של פרנק יתפשטו בנחלים ובנהרות כמו וירוס ומשם אל תוך התעלות והאוקיינוס האטלנטי, ולנצח אל העולם החדש, דרך תנועות הים העדינות. עד שחלקים ממנו יהפכו לחלק מכל פיסת אדמה, מכל פיסת ים, בגשם, ביבולים ובאוויר שאנחנו נושמים.
נפלא, לא? כאלה הם הרגעים ברוב שיריו של טרנר. חלק מהיצירות מביאות סיפורים קצרצרים, וחלקן ארוכות כתיאורים של חיים שלמים. אבל הדרך היא תמיד דרך עיניו של המספר, קצת כמו זמרי הקאנטרי האמריקנים, אנשי מעמד הפועלים, שעל רקע הגיטרה האקוסטית שרים על עלילותיהם ביום ארוך אחד בחווה, או תחת השמש החמה והדרומית.
כך טרנר, לא הזמר הטוב בעולם וגם לא גיטריסט כזה. אבל בעזרת הכישורים שעומדים לרשותו מצליח להגיש את הסיפורים בדרך המצמררת ביותר, שבקלות יכולה להוביל לדמעות. המילים שלו הפכו כל כך משמעותיות עבור מעריציו, עד שרבים מהם מקעקעים אותן על גופם.
לונדון, העיר שלו, כל כך חשובה לו. גם הממלכה הבריטית כולה והמורשת שלה, גם החברים שלו, אלה שהוא מכיר מהילדות ואלה שפגש בדרך. גם האהבות של חייו, רובן נכזבות, גם הפאנק, הרצון לשנות את העולם, לא להיכנע למוסכמות והצורך באינדיבידואלית. כל אלה מרכיבים את שיריו ואת אישיותו.
היטב הוא מגדיר זאת בשירו "We Shall Not Overcome" שבאלבומו החדש: "הלהקות שאני אוהב - הן לא מוכרות יותר מדי אלבומים, הבנות שאני אוהב - הן לא מנשקות יותר מדי בנים, הספרים שאני קורא - לעולם לא יהיו רבי מכר, אבל היי חברים, לפחות עשינו את הבחירות שלנו".
האישה האחרונה שפרנק יצא איתה היתה שקרנית. היא הבעירה את ליבו אבל גרמה לו להיחנק, אפשר היה לבהות ביופי שלה, אבל היא לא שמרה אותו רק בשבילו. והוא מצא עוד שריפות כשהלך בעקבות העשן. הוא קיווה שהיא תדאג לו, ושתיתן לו להיות. אבל היא הבריחה אותו מהמחשבות של עצמו ומביתו. הוא כתב לה 16 שירים, אבל גמר לבדו. ואם אהבה זה באמת כל מה שאנחנו צריכים, הוא חשב, אז אפילו המוזיקה שלו לעולם לא תציל אותו, מוזיקה היא התחליף שלו לאהבה. היו לו הרבה נערות במיטה, אבל רק אחת או שתיים בראשו. היום הוא בעיקר מתכרבל עם הגיטרה שלו. אבל פרנק היה נותן הכל כדי ליפול ולהתאהב באמת, ולהחליף את קול השירה שלו בקולה של מישהי ישנה לצידו.
יכול להיות שזה השיא. שטרנר הוא בכל זאת מוזיקאי שוליים, שאין לו באמת סיכוי מול איתני הפופ העכשווי אותם הוא שונא והוא לעולם לא יהיה מהכוכבים הגדולים בעולם, הוא בסך הכל מספר סיפורים עם גיטרה. אבל קצת כמו שיריו, המציאות משתנה כל הזמן. וזה יכול ליפול עליו ואחר כך גם עלינו.
הוא רק רוצה לרקוד: אחד משירי האלבום החדש של טרנר
כך או כך, כל זמן מצוין לשוט בין שיריו ואלבומיו, בין הקטעים החיים שמציפים את הרשת, ובראיונות הרבים שהוא מספק, שם בנוסף לשיריו, הוא מתגלה גם כאדם סופר-אינטליגנטי. אולי בגלל קשריו לאצולה: סבו של טרנר, מארק, היה
בעבר יו"ר רשת החנויות הבריטית "BHS" והוענק לו תואר של סר מהממלכה. סבו מצד אמו היה בישופ, וטרנר עצמו למד בבית הספר הפרטי היוקרתי איטון, לצידו של הנסיך וויליאם.
עם כל הייחוס המשפחתי, שיריו של טרנר חפים מהתנשאות. הם בגובה העיניים. יש בהם רגעים רבים בהם הוא מציב את עצמו בעמדת המנהיג - אבל בכל שניה, נדמה שהוא כאן הרבה יותר בשבילנו, מאשר בשבילו.
אומרים שמוזיקה היא החיים - אבל מה הם החיים? הנה הגדרתו של טרנר: "החיים הם אהבה, דקות אחרונות וערבים אבודים, אש בבטן שלנו ורגשות קטנים וערמומיים, כאב שעולה ויורד, כמו מחטים רועדות על העור, מזכירים לנו שהדבר היחידי שנותר לנו לעשות - זה לחיות".
