מלמדים אותנו לרוץ על רגל אחת
חירשת שהפכה נגנית בסימפונית של לונדון, עיוור-אוטיסט שהוא פסנתרן בחסד עליון, ילד שעינו כוסתה והפסיק לראות. הסיפורים שלהם מראים כמה המוח שלנו מגוון, דינמי וגמיש - וצריך רק לדעת איך להפעיל אותו. מתוך הפרק "דע את נפשך" בספר "לצאת מהקווים" - על היצירתיות, המחסומים והדרך לפרוץ אותם
האינטליגנציה האנושית עשירה הרבה יותר משלימד אותנו החינוך האקדמי-התעשייתי. הכרת טווח הפוטנציאל השלם של האינטליגנציה האנושית חיוני להבנת טבעה האמתי של היצירתיות.
יש בך יותר משאתה משער
ליז וַרלוֹ היא נגנית ויוֹלה בתזמורת הסימפונית של לונדון וכלת פרס פְרינְק היוקרתי. היא נולדה בברמינגהם שבאנגליה והחלה לנגן בכינור כשהייתה בת שמונה. שתי מלגות של המכללה המלכותית למוזיקה מימנו את לימודיה, ואחר כך הוסיפה לזכות בפרסים רבים. עמיתיה למקצוע אומרים עליה שהיא מוזיקאית מעולה, שפיתחה את רגישותה המוזיקלית עד לדרגה הגבוהה ביותר. מה שמייחד אותה הוא העובדה שהיא חירשת לחלוטין. שמיעתה החלה להידרדר בגיל שש-עשרה, ועד שמלאו לה תשע-עשרה כבר התחרשה כליל, מסיבות שלא הובררו עד תום. ואף על פי כן הצליחה ליז ורלו לקיים ולפתח את כישוריה והייתה למוזיקאית מקצועית מחוננת. איך היא מנגנת בלי לשמוע?
"איך בכלל אדם מנגן?" היא אומרת. "אני יודעת להפיק צלילים ויודעת גם איך הם נשמעים. זה מה שעושה גם נגן שומע 'נורמלי'. הוא מפיק צלילים ונעזר בשמיעה כדי לבקר אותם. אחר כך אם הצליל מזויף זה כבר מאוחר מדי. בעזרת זיכרון שמיעתי משובח, טכניקה טובה וחוש הומור בריא הצלחתי להתמודד עם כל המצבים המקצועיים, והתברר לי שהחירשות היא מגבלה פעוטה בלבד."
דֵים אֶוולין גלֶני היא נגנית כלי הקשה מן הטובות בעולם. היא נוסעת ברחבי העולם ומופיעה לפני קהלים גדולים ונלהבים, תקליטוריה הרבים נמכרו במיליוני עותקים והיא זכתה בפרסים מגוונים מארגוני מוזיקה מקצועיים ובהם פרס "מוזיקאית השנה". גלני מבוקשת מאוד בעולם בתור מנחת כיתות אמן. גם היא חירשת. היא התחרשה בהיותה בת שתים-עשרה, בדיוק בזמן שהחלה לפתח את כישוריה המוזיקליים, אבל היא המשיכה בכך בעקשנות למרות הפגם בחוש האחד שרוב בני האדם סבורים שהוא חיוני להגשמת קריירה מוזיקלית. דוגמאות שכאלה חותרות תחת ההיגיון המקובל. איך יכול אדם חירש להיעשות מוזיקאי טוב כל כך? הישגיהן של ליז ורלו ואוולין גלני מדגימים את הגמישות והווירטואוזיות המופלאות של המוח האנושי. התכונות האלה הן שעומדות ביסוד היכולת האנושית המיוחדת במינה ליצירתיות ולחדשנות.
המחקר המודרני מראה שכישוריו של המוח מורכבים ודינמיים יותר ממה ששיערו התיאוריות הראשונות. בשלושים השנים האחרונות הייתה התקדמות מרשימה מאוד בחקר המוח החי בכל מיני טכניקות של סריקת מוח. הטכנולוגיות האלה מאפשרות לעקוב אחרי דפוסי פעילות חשמלית וזרימת דם במוח בשעה שהוא עסוק בפעילות מסוימת, והן האירו באור חדש את דרכי פעולתו של המוח. יש הבנה גדלה והולכת על תפקודיהם של חלקי המוח וקשרי הגומלין שביניהם. יש גם גילויים חדשים ברמה המולקולרית על התהליכים העצביים והסינַפּטיים במוח. משני תחומי המחקר האלה עולים שלושה מאפיינים שנודעת להם חשיבות מכרעת בהבנת היצירתיות: מתברר שהאינטליגנציה האנושית היא מגוונת, דינמית וייחודית ביותר.
גיוון
לפי תפיסת הפילוסופים של עידן הנאורות אפשר להסיק מידע על העולם רק באמצעות חשיבה לוגית שיטתית והוכחות אמפיריות של החושים. הגישה הזאת עולה בקנה אחד עם ההיגיון, אבל בפועל יש גורמים אחרים שיש להביאם בחשבון. ראשית, החושים שלנו מוגבלים. איננו רואים את העולם כמו שהוא אלא כמו שהחושים האנושיים שלנו מציגים אותו לפנינו.
טבעם של החושים קובע את מרחב התפיסה שלנו: את מה שאנו מסוגלים לתפוס הלכה למעשה ואת האופן שאנו תופסים זאת. יש בעולם יותר ממה שהעין רואה, והדברים אמורים בכל החושים. האופן שאנו חווים את העולם נובע במידת מה מן הדרך שבה אנו בנויים. גובהם של בני אדם נע בדרך כלל בין 1.5 ל-1.8 מטרים, והם עומדים זקופים וגופיהם סימטריים פחות או יותר. בלי הגנה גופינו מסוגלים לעמוד בשינויי חום קלים בלבד. יש לנו לפחות תשעה חושים: ראייה, שמיעה, מישוש, טעם, ריח, שיווי משקל, כיוון, כאב וטמפרטורה. עינינו קבועות בחזית ראשינו וראייתנו דו-עינית. אנו מבחינים באור שאורך הגל שלו נע בין 400 נאנומטר (סגול קיצון) ל-770 נאנומטר (אדום קיצון). אוזנינו מסוגלות בדרך כלל לשמוע צלילים בתחום 15,000-20 הֶרץ. אנו חיים בסביבה חושית עשירה, מוקפים מראות, קולות, ריחות, טמפרטורות ומרקמים, אבל רק את מקצתם אנו קולטים.
לבעלי חיים אחרים יש חושים אחרים, שלא פעם הם מותאמים לתפקודים ייחודיים, ולכן הם שוכנים בעולמות חושיים שונים עד מאוד. כמה יונקים כגון עטלפים מסוגלים להבחין בתדירויות שמע גבוהות מאוד, הרבה למעלה מ-15,000 הרץ. יש בעלי חיים וציפורים ששומעים צלילים שתדירותם נמוכה מאוד; יונים מבחינות בצלילים שתדירותם 0.1 הרץ, ופילים מתקשרים זה עם זה בתדירות של 1 הרץ. התוצאה היא ששני בעלי החיים יכולים לחיות באותה סביבה פיזית בדיוק, אבל תפיסתם על הנעשה תהיה שונה לחלוטין. נשווה למשל את חייהם של סוסון ים ולווייתן קטלן, שחיים באותה פינה של האוקיינוס: הם מתקיימים באותה סביבה אבל חיים בעולמות שונים בתכלית. גורם אחד הוא גודלם וכוחם היחסי, אבל הם גם מצוידים ביכולות חושיות שונות לגמרי.
חושינו הם הערוצים שדרכם זורם המידע מן העולם החיצוני אל תודעתנו. אילו היו הערוצים האלה שונים היה עובר בהם מידע מסוגים אחרים, ותפיסתנו את העולם שמחוץ לנו הייתה משתנה. העולם היה נראה לנו שונה מאוד אילו יכולנו לשמוע את הקולות שהעטלפים שומעים, או לראות כמו חתולים, או להריח כמו כלבים, או לראות צלילים, לנשום מתחת למים, לעוף.
התצורה הגופנית שלנו אולי קובעת את מה שיש ביכולתנו לקלוט מן העולם, אבל יש עוד גורמים שמשפיעים על מה שאנו קולטים באמת. אלה גורמים תרבותיים, שנודעת להם חשיבות מכרעת גם להתפתחות היצירתיות.
המבנה של חושינו, גופינו ומוחותינו משפיע עמוקות גם על מה שאנו חושבים וגם על האופן שאנו חושבים. זה אות האזהרה השני לגישה הרציונליסטית, שפעמים רבות מפרידה בין הגוף לנפש, תופעה הידועה בכינוי "דוּאָליזם קַרטֶזי". תפיסת הידיעה הרציונליסטית מתמקדת ביכולת הלוגית-דדוקטיבית של הנפש; זו אמנם גישה הגיונית כשהיא לעצמה, אבל יש בתודעה יותר מן היכולת המסוימת הזאת. המוח הוא ישות אורגנית שבאה בקשרים הדדיים עם כל המצבים והתהליכים הגופניים שלנו. בריאותנו, מצבנו הגופני ותיאבוננו עשויים להשפיע עמוקות על הנפש.
החיים האקדמיים נוטים להתכחש לשאר הגוף. בבתי ספר רבים התלמידים מתחנכים מן המותניים ומעלה, ותשומת הלב מתרכזת בסופו של דבר בראש, ובייחוד בצדו השמאלי. זה המקום שבו חיים רבים מאנשי האקדמיה: בראש, ובהטיה קלה לצדו האחד. במובן מה הם נטולי גוף. הם נוטים לראות בגופם מין אמצעי תעבורה לראשם, דרך להסיע את הראש אל הישיבה הבאה. אם אתם מחפשים הוכחה אמתית לחוויה חוץ-גופית הירשמו לוועידה של אקדמאים בכירים שנמשכת כמה ימים ובואו אל המסיבה בערב הסיום. שם תראו זאת: גברים ונשים מגודלים מתפתלים בלי שליטה ובלי קשר לקצב, ממתינים שהכול יסתיים כדי שיוכלו לחזור הביתה ולכתוב על כך מאמר אקדמי.
רקדנים, לעומת זה, שמחים בגופם ובצורות הידיעה והביטוי שאפשר להביע בתנועות הגוף. פעם נמניתי עם מועצת "הבלט המלכותי של ברמינגהם" באנגליה ונפלה בחלקי הזכות לצפות ברקדנים מקצועיים בפעולה. החומרה והדייקנות של הבלט ושל כל צורות המחול המקצועי מעוררות ענווה. כבר אמרתי קודם שבבתי הספר הריקוד אינו שווה במעמדו למתמטיקה ולשאר המקצועות העיוניים, אבל באמצעות הריקוד אפשר לבטא רעיונות ורגשות שאי אפשר להביעם בשום דרך אחרת. מרתה גראהם אמרה פעם שהמחול הוא השפה הנסתרת של הנשמה.
אולי אין הגדרה מוסכמת לאינטליגנציה, אבל אפשר להסכים כאן שהיא כוללת את היכולת לנסח ולהביע מחשבות בדרכים עקביות. אפשר לעשות זאת במילים ובמספרים. אנו יכולים גם לדמיין, לחשוב בצלילים, בתנועות ובכל הדרכים הרבות האחרות שבהן הצורות השונות האלה פועלות זו על זו. מוזיקאים אינם מנסים להביע במילים רעיונות שמוטב להביעם במילים, אלא רעיונות מוזיקליים: רעיונות שאולי אין מילים להביעם. אמנים חזותיים חושבים בדרך חזותית ומעלים רעיונות חזותיים.
האינטליגנציה כוללת גם את היכולת להתמודד כהלכה עם האתגרים המעשיים של החיים בעולם. הפסיכולוג ההתפתחותי הווארד גַרדנֶר, שנודע בעיקר בזכות תורת "האינטליגנציות המרובות" שלו, מגדיר אינטליגנציה בתור היכולת לפתור בעיות בתוך הקשר נתון. נתאר לעצמנו נער בן שתים-עשרה מפּוּלוּואט שבאיי קרוליין, הוא אומר, שנבחר בידי נכבדי העדה ללמוד להיות מלח אמן: "בהדרכתם של נווטים מנוסים הוא ילמד לשלב ידע על כוכבי ניווט ועל גיאוגרפיה כדי להתמצא בין מאות האיים. או נתאר לעצמנו מתבגר בן ארבע-עשרה בפריס שלומד לתכנת מחשב ומתחיל לחבר יצירות מוזיקליות בעזרת סינתסייזר." לאחר רגע של מחשבה, אומר גרדנר, יתברר לנו שכל אחד מהם "מראה דרגה גבוהה של התמודדות תכליתית עם תחום קשה, ולפי כל הגדרה סבירה של המושג יש לראות בו אדם שהתנהגותו אינטליגנטית." גרדנר טוען שיש לפחות שבעה סוגים של אינטליגנציה. בחיבור מאוחר יותר הוא מודה שיש עוד סוגים. אבל טענת היסוד היא שהאינטליגנציה היא משהו רב פנים, עשיר, מורכב ומגוון עד מאוד.
את הסתייגויותי מאגודת מֶנסה, ארגון בעלי IQ גבוה, כבר הזכרתי קודם לכן. מה שמטריד אותי אינו עצם הדבר שיש ארגון לבני אדם שמצטיינים במבחני IQ ונהנים מהם. אדרבה, אני בעד מועדונים ואגודות. טוב שבני אדם בעלי עניין משותף ייפגשו ויפיקו תועלת זה מתחביביו של זה. יש מועדונים לכל דבר שבעולם: בישול, שחמט, אתלטיקה, פוליטיקה, בולאות, גידול כלבים, אסטרונומיה וכל עיסוק אחר. מובן שיכול להיות גם מועדון IQ. מה שמטריד אותי הוא התיוג של חברי מנסה. מפרסמים אותו בתור מועדון של האנשים האינטליגנטים ביותר בעולם. האומנם? אילו היה מועדון כזה אין ספק שכולנו היינו מבקשים להיות חברים בו.
אבל האם לא ראוי שיהיו שאלות אחרות בטופסי המועמדות של האגודה? לדוגמה, האם אתה מסוגל לחבר סימפוניה? האם אתה יודע לנגן בתזמורת? האם תצליח להקים ולנהל עסק מצליח? האם אתה יודע לכתוב שירה שתרגש אחרים עד דמעות? ולחבר ולבצע ריקוד שידבר אל האנושיות הפנימית שלנו? כל אלה דוגמאות לשונות הטבועה באינטליגנציה האנושית ולדרכים הרבות שבהן אנו נושאים ונותנים זה עם זה ועם העולם שסביבנו. למה שלא נתחשב גם בהן כשאנו באים להגדיר את האינטליגנציה? ולמה בני אדם שמצטיינים באחד מן התחומים האלה אינם מתקבלים בברכה במועדון שנועד להעלות על נס את דרגות האינטליגנציה העליונות? האינטליגנציה האנושית מכילה את התפיסות המקובלות של מנת המשכל והכישורים האקדמיים, אבל מרחיקה לכת מהם. זו הסיבה שהעולם מלא מוזיקה, טכנולוגיה, אמנות, מחול, אדריכלות, עסקים, מדע מעשי, רגשות, יחסים והמצאות שפועלות באמת.
דינמיות
האינטליגנציה אינה מגוונת בלבד אלא גם דינמית מאוד. בשנות החמישים של המאה העשרים עשה המדען האמריקאי רוג'ר ספֶּרי (1994-1913) סדרה של ניסויים מבריקים בבני אדם ששני חצאי מוחם הופרדו זה מזה על ידי חיתוך כפיס המוח, עד שכל אחד מן החצאים פעל באורח עצמאי. ספרי גילה שבני אדם "חצויי מוח" מסוגלים לבצע שתי מטלות לא קשורות בעת ובעונה אחת; למשל, לצייר ביד אחת ולכתוב ביד אחרת. הוא הגיע לכלל מסקנה ששני חצאי המוח ממלאים תפקודים שונים אבל משלימים זה את זה. צדו השמאלי של המוח עוסק בעיקר בהליכים לוגיים ובכלל זה שפה ומתמטיקה, ואילו צדו הימני עסוק יותר בפעולות הוליסטיות כגון הכרת פרצופים והתמצאות במרחב.
המחקר הזה עורר עניין עצום, בין השאר גם בתחום החינוך. השתמעה ממנו התאמה גופנית במבנה המוח עם שתי המסורות הגדולות בתרבותה של אירופה המערבית. המחצית השמאלית הלמה כמדומה את הניתוח הלוגי-דדוקטיבי של עידן הנאורות והשיטה המדעית, ואילו המחצית הימנית את הדחפים של עידן הרומנטיקה ליופי, אינטואיציה ורוחניות. עד מהרה החלו מחדשים בתחום החינוך לטעון שמערכת החינוך מטפחת כמעט רק את המוח השמאלי. ג'ימס הֶמינג הסיק מסקנה יוצאת דופן: חינוך בני אדם באמצעות תוכנית הלימודים האקדמית, שמפעילה את מחצית המוח השמאלית בלבד, דומה לדבריו למי שמאמן אצן להשתמש ברגלו האחת בלבד ומניח לשרירי הרגל האחרת להתנוון. אחרים הרחיקו לכת מדי. זכור לי שקראתי מאמר מאת מחברת שלא עיכלה את מלוא משמעותו של המחקר. היא טענה שכתבה את המאמר בחרוזים לבנים מפני שהשתמשה במחצית הימנית בלבד של מוחה – טענה שמעידה שלא השתמשה אף לא באחד משני חצאי המוח שלה. כל הרעיון הוא ששני חצאי המוח יפעלו יחד, לא בנפרד.
קרל סֵיגַן (1996-1934) ניסח את הדברים בדייקנות. אין דרך לדעת, טען, "אם הדפוסים שנתגלו על ידי המחצית הימנית הם אמתיים או מדומים בלי שיובאו לבדיקתה המדוקדקת של המחצית השמאלית." לעומת זה, "חשיבה ביקורתית כשהיא לעצמה, בלי הברקות אינטואיטיביות ויצירתיות, בלי חיפוש אחר דפוסים חדשים, היא עקרה ונידונה לכישלון. פתרון בעיות מורכבות בנסיבות משתנות דורש את פעילותן של שתי המחציות כאחת: הדרך לעתיד צפונה בכפיס המוח."
טכניקות של סריקת מוח מלמדות שתצורת האתרים שנכנסים לפעולה במוח תלויה בפעילות המתבצעת, ואפילו לצורך פעולות פשוטות מופעלים כמה וכמה אתרים במוח בעת ובעונה אחת. אזורים שונים במוח קשורים קשר הדוק עם תפקודים נפשיים מסוימים, אבל הם משתתפים גם בתהליכים אחרים. הדבר הזה מתברר מבדיקת השפעתם של נזקי מוח. האונה המצחית הימנית ממונה בעיקר על המוזיקה, ואם היא ניזוקה נפגעת היכולת המוזיקלית של האדם. אבל אם תסיר את חלק המוח הזה ותחזיק אותו בידיך הוא לא יפזם לו מנגינה. הוא תלוי בקשריו עם שאר המוח והגוף כדי שיפעל כהלכה. הדיבור הוא דוגמה מעניינת ביותר לשונות בדפוסי פעולתו של המוח. כשאדם מדבר בשפת אמו מוחו פועל בתצורה מסוימת, אבל זו משתנה בשעה שהוא מדבר בשפה שנייה, שנלמדה אחרי גיל הינקות.
אנו חווים בלי הרף את הדינמיקה הזאת של האינטליגנציה. הדיבור מלווה בדרך כלל במגוון מהמם של פעולות גופניות, הבעות פנים ומחוות גוף. הריקוד הוא כנראה במהותו צורה קינֶסתֶטית של אינטליגנציה, אבל כוריאוגרפים מעצבים מחולות מתוך תשומת לב רבה לעיצוב הצורני ולאיכויות הביטוי של המוזיקה, ולא פעם בדייקנות ובמקצבים מתמטיים. מבחינת קהל הצופים המחול הוא אמנות חזותית. מתמטיקה היא אולי מופשטת לחלוטין, אבל לא פעם גם המתמטיקאים חושבים חשיבה חזותית.
פעם אחת צפיתי במורה בהונג-קונג מעביר שיעור חשבון בשבת בבוקר. על שולחנותיהם של הילדים, בני שמונה עד שתים-עשרה, ניצבו חשבוניות. המורה היה מקריא להם את החישוב שביקש מהם לעשות – 1,289 כפול 15,822; 22,348 לחלק ל-4,019 וכדומה – וברגע שהיה מסיים את דבריו מיד הונף באוויר יער של ידיים. כל הילדים ידעו את התשובה הנכונה. הם השתמשו בחשבוניות לצורך החישוב והיו מעיפים את החרוזים הנה והנה במהירות הבזק. ילד אחד התבקש להשתמש במחשבון אלקטרוני לצורך השוואה; שאר הילדים הקדימו אותו פעם אחר פעם. אחר כך ביקש המורה מן התלמידים להניח בצד את החשבוניות שלהם. שוב ידעו הילדים לומר את התשובות הנכונות באותה מהירות, ושוב הקדימו את המחשבון. ברור שהילדים למדו להפנים את הפעולות, ודמיינו להם את החשבוניות בעיני רוחם וכך ראו בדמיונם את התוצאה.
אולי ההוכחה המרשימה ביותר לתפקודו ההוליסטי של המוח היא מי שאין להם קשת נורמלית שלמה של יכולות חושיות. הישגיהן היוצאים מן הכלל של אוולין גלֶני (צפו בה מופיעה למעלה) וליז וַרלו מלמדים על פעילותה ההוליסטית, הדינמית של האינטליגנציה האנושית. אוולין גלני חווה את המוזיקה בכל הווייתה. היא מנגנת ברגליים יחפות וכך קולטת את הדפוסים המוזיקליים, הרטטים והמקצבים באמצעות גופה בדרכים שמתעלות על המושגים הרגילים של התפיסה החושית. מן הבחינה הזאת אפשר להשוות את המוח לתזמורת שמורכבת מאגפים ומרכיבים שכל אחד מהם מתמחה בתחום צר, אבל התזמורת כולה ממלאת את תפקידה באמצעות פעולת גומלין דינמית של מרכיביה בדרכים שבזכותן השלם גדול הרבה יותר מסכום חלקיו. המוח אינו חפץ מכני אלא ישות אורגנית. הנפש איננה מחשבון אלא תהליך דינמי של תודעה. התהליך היצירתי אינו בגדר יכולת אחת שמתקיימת באתר זה או אחר של הגוף. הוא ניזון מן הדינמיקה שבין דרכים שונות של חשיבה והוויה.
ייחוד
כל אחד מאתנו ניחן בכישורים טבעיים רבים, אבל אצל כולנו הם קיימים בצורות שונות. כל אחד מאתנו הוא רגע ייחודי בהיסטוריה, מיזוג אחד ויחיד של המורשת הגנטית שלו, של חוויותיו ושל המחשבות והרגשות השזורות בתוכם ויוצרות את תודעתו הייחודית. מרתה גראהם ניסחה את הדברים כך: "יש איזו חיוניות, כוח חיים, אנרגיה, התעוררות שמיתרגמת באמצעותך לכלל פעולה, ומאחר שיש רק אחד כמוך בכל מרחב הזמן כולו הביטוי הזה ייחודי. ואם אתה חוסם אותו הוא לעולם לא יבוא לידי ביטוי באמצעות שום מדיום אחר ויירד לטמיון."
בני אדם הם הרבה יותר ממשכילים או לא משכילים מן הבחינה האקדמית. לכל אחד מאתנו יש פרופיל מובחן של כישורים אינטלקטואליים ונקודות יתרון שונות בחשיבה חזותית, בקול, בתנועה, בחשיבה מתמטית וכדומה. האם פירוש הדבר שאי אפשר לומר על אדם מסוים שהוא אינטליגטי יותר מאדם אחר? מובן שלא. יש אנשים שניחנו בכישורים טובים בתחומים רבים, במוזיקה, במתמטיקה, בהבעה מילולית, בחשיבה חזותית וכיוצא בזה. אדם כזה נחשב בעינינו בדרך כלל לאיש רנסאנס. אבל יכולת גבוהה בתחום אחד אינה מחייבת יכולת גבוהה בתחומים אחרים: מתמטיקאי מבריק אינו בהכרח צייר מוכשר, ומשורר מחונן אולי אין לו שום כישרון ריקוד. מוטב אפוא שלא למהר ולומר על אדם בעל יכולת אקדמית גבוהה שהוא אינטליגנטי יותר מאדם בעל יכולות גבוהות לא פחות במוזיקה או במחול.
אין זה טיעון נגד פיתוח היכולת האקדמית אלא בעד הרחבת המושג אינטליגנציה כך שיכלול גם את היכולת האקדמית וגם כישורים אחרים. אם לא נקדם את כישוריהם של בני אדם במשמעותם המלאה באמצעות חינוך והכשרה יש סכנה שמקצתם, ואולי רובם, לא יגלו לעולם מהם כישוריהם האמתיים. אנשים כאלה אולי לא ידעו לעולם מי הם באמת ואיזה פוטנציאל טמון בהם.
פעם עבדתי עם רוברט כוהַן, שותפה המחונן של מרתה גראהם והמנהל המייסד של "בית הספר הלונדוני למחול מודרני". שאלתי אותו איך הגיע למחול המודרני. בראשית שנות החמישים השתחרר כוהן מצבא ארצות-הברית וחי בניו-יורק. תמיד אהב לרקוד והיה בעל הכשרה רגילה. חבר אחד סיפר לו על אישה שמנהלת חוג למחול בעיר והציע לו להשתתף. הוא הלך, ומאז השתנו חייו. אחרי שלוש השעות הראשונות במחיצת מרתה גראהם הוא רעד בכל גופו בהתרגשות כמעט בלתי נשלטת. באמצעות שיטותיה וצורות הריקוד שלה גילה בעצמו יכולת שמעולם לא חשד בקיומה. בזכות הפגישה עם מרתה גראהם מצא כוהן את עצמו ומאז עברו עליו חייו האמנותיים בעולם שבסופו של דבר סייע לה לברוא. עם הזמן נעשה בן זוגה הראשי למחול, ובשנות השבעים והשמונים הפיץ את שיטותיה באירופה בתור מנהל בית הספר הלונדוני למחול מודרני.
רבים סוטים מנתיב חייהם הטבעי בגלל התעסקותה של מערכת החינוך באינטליגנציה האקדמית ובמדרג מקצועות הלימוד. הדבר בא לידי ביטוי בייחוד בהפרדה בין תוכניות הלימוד העיוניות למקצועיות, וברעיון שעבודה מעשית או לימוד מקצוע פחותים במעמדם מהשגת תואר אקדמי. ואף על פי כן היכולת לבנות בניינים, להתקין רשת חשמל ביתית או מערכת ביוב, להצמיח דברים, לגרום למכשירים לפעול, לספק שירותים מעשיים, היכולת הזאת מהדהדת בנפשם של רבים מאוד, וכל הכישורים האלה חיוניים להמשכם וקיומם של החיים. לפעמים הדבר הזה נכון במשמעותו המילולית ממש.
לפני זמן מה הייתי בסן פרנסיסקו לצורך חתימה על ספר. אחד הממתינים בתור היה איש באמצע שנות השלושים לחייו, ואני שאלתי אותו מה הוא עושה לפרנסתו. האיש אמר שהוא כבאי. שאלתי אותו מתי החליט להיות כבאי, והוא השיב שתמיד רצה בכך. "בעצם," אמר, "בבית הספר היסודי זו היתה בעיה, כי בגיל הזה כולם רוצים להיות מכבי אש, אבל אני באמת רציתי להיות כבאי, וכשגדלתי לא יכולתי לחכות עד שאסיים את לימודי ואצטרף לשירותי הכבאות." בשנה האחרונה שלו בבית הספר התיכון, סיפר הכבאי, שאל אחד המורים את התלמידים מה הם מתכננים לעשות אחרי סיום הלימודים. כמעט כולם דיברו על לימודים במכללה, ואילו הוא אמר שהוא מגיש מועמדות להצטרף לשירותי הכבאות. המורה אמר לו שהוא עושה טעות גדולה, שהוא מוכשר ללימודים אקדמיים וצפוי לו עתיד מזהיר, ואם יהיה כבאי יבזבז את חייו. זה היה רגע מביך, סיפר הכבאי, והוא הרגיש מושפל לפני חבריו, ובכל זאת התעקש והגשים את תוכניותיו ומאז הוא נמנה עם שירותי הכבאות ונהנה מאוד מעבודתו. "אבל נזכרתי במורה ההוא עכשיו כשדיברת," אמר. "כי לפני שישה חודשים הצלתי את חייו. הוא נלכד במכונית שנפגעה קשה והיחידה שלי הוזעקה לחלץ אותו. הוצאתי אותו מהמכונית, עשיתי לו הנשמה מלאכותית והצלתי אותו. גם את חיי אשתו הצלתי. אני חושב שעכשיו הוא מעריך אותי יותר."
עיון חוזר במוגבלות
אחת התוצאות של תפיסת היכולת הצרה הזאת היא תפיסה רחבה של חוסר היכולת. לפני שנים אחדות השתתפתי במחקר על אמנות ומוגבלות, שבראשו עמד בימאי הקולנוע סר ריצ'רד אָטֶנבּוֹרוֹ, במימון קרן קַרנֶג'י. המחקר העלה על נס את כישוריהם האמנותיים של בעלי מוגבלויות וטען שיש להגדיל מאוד את התמיכה בהם. כמה בעלי מוגבלויות מתקשים להתבטא בדרכי הביטוי המקובלות, בכתיבה למשל, או בדיבור, בשמיעה ובראייה. לא פעם הם ממותגים בגין מוגבלותם – רואים בהם נכים או מוגבלים ולא בני אדם בעלי מוגבלות. לאנשים בעלי מוגבלויות ברורות – גופניות או אחרות – יש מדרך הטבע כישורים רבים אחרים שפעמים רבות אינם מתגלים, או שמתעלמים מהם. יכולותיהם האמתיות וזהותם האמתית אולי טמונים בארצות הלא-נודעות האלה של כישרונותיהם.
לאיתור יכולות רדומות נודעת חשיבות רבה עוד יותר כשצורות ההבעה המקובלות לקויות. הוכחה חותכת לעיקרון הזה אפשר לראות ביוזמה מחקרית יוצאת דופן באוניברסיטת סַנדֶרלנד בראשות הדוקטור פיל אֶליס. "לגעת בקול", זו כותרתו של המיזם שעסק בחינוך מוזיקלי ובטכנולוגיה חדשה, וגם שמה של קבוצת תוכניות מחשב המאגדת בתוכה "תרפיה ויבְּרוֹ-אָקוּסטית", הידועה גם בשם "תרפיה מוזיקלית חזותית": זוהי גישה חדשה לריפוי באמצעות צלילים לילדים שלוקים בקשיי למידה חמורים (SLD) או לקויות למידה עמוקות ומרובות (PMLD). "לגעת בקול" משתמשת באלומות קרני לייזר בעוצמה נמוכה ובטכנולוגיות אחרות יחד עם סנתזי קול. כשנוגעים באלומות האור מופקים צלילים באורח אוטומאטי. אפלו תנועות קלות עשויות להפיק תגובות עזות. באמצעות "לגעת בקול" המחשב נעשה כלי נגינה חדש, המספק דרכים חדשות ליצור ולעצב צלילים, להשמיע צלילים – לנגן – ובתוך כך להתגבר על המחסומים שמעמידות טכניקות מסורתיות, אם כי בלי לבטל את ערכן. הטכנולוגיה המכונה iMuse (Interactive MUsic Streaming Engine) נעזרת בחיישנים שאפשר להפעילם בתנועה, אפילו בתנועה קלה כמצמוץ עין. פירוש הדבר שאפילו בני אדם בעלי צרכים עמוקים ומורכבים יכולים לחוות את השליטה במוזיקה ובאמצעים חזותיים.
תרפיה בצלילים מכירה בפוטנציאל הרחב של כל הצלילים לאפשר דרכים נוספות של תקשורת והבעה ולפתח אותן. מוזיקה בחינוך יכולה לתרום לכל תחומי החוויה, ובכלל זה לצד המתמטי, הפיזי, הטכנולוגי, הרוחני, האסתטי, היצירתי והחברתי. בתהליך הזה מתפתחים כישורים רבים של הנפש: הדמיה, ניסוח, הבחנה, בחירה, דחייה, הערכה, סידור, הבניה.
המיזם פעל למען ילדים ומבוגרים שלוקים בלקויות למידה חמורות, שתנועותיהם מוגבלות לכמה שרירים בלבד או אפילו לתנועות עפעף. בעלי טווח תנועה נורמלי מקבלים כדבר מובן מאליו את היכולת להשפיע על סביבתם ולהחצין את מחשבותיהם ורגשותיהם. בעלי מוגבלויות בתנועה ובשליטה בשרירים עלולים להעביר את חייהם כשהם תלויים באחרים שיעשו דברים במקומם או למענם, והם מתקשים מאוד להביע את עצמם. מיזם "לגעת בקול" מאפשר להם להשפיע על סביבתם ולהתבטא. רגשות השחרור שלהם מוחשיים ממש וההשפעה על התפתחותם עשויה להיות דרמטית. מארי ווֹטס, אחת מחברות הצוות, ניסחה את הדברים כך: "זה מאפשר לאדם להפעיל שליטה בסביבה. כל הרעיון הוא שליטה בסביבה. הטכנולוגיה דרבנה גם את אנשי הצוות, מפני שהיא מאפשרת להם לקבל משוב מיידי מהאנשים שהצוות מסייע להם." (המחקר של הדוקטור אליס כבר זיכה אותו בפרס, ומרכז לתרפיה בצלילים עומד לקום בסַנדֶרלנד.)
יותר משאנו יודעים
מי שלוקים ב"תסמונת הידען" (savant syndrome) מראים יכולת יוצאת דופן בכמה תחומי אינטליגנציה וכישורים נמוכים מן הממוצע בתחומים אחרים. דֶרֶק פַּראוויסיני נולד באנגליה ב-1979. הוא נולד קודם זמנו, בשבוע העשרים וחמישה, ושקל בלידתו קצת יותר מחצי קילוגרם. הוא עיוור, אוטיסט ועילוי מדהים במוזיקה. עיוורונו נגרם כנראה בגלל טיפול בחמצן שניתן לו ביחידה לטיפול נמרץ פגים. הטיפול אף השפיע על מוחו המתפתח וגרם לו לקויות למידה קשות.
דרק פּראוויסיני ניחן בשמיעה מוחלטת. הוא מסוגל לזהות עד עשרים תווים שמנוגנים בבת אחת, ולנגן כל קטע מוזיקלי לאחר שמיעה ראשונה. אבל הוא אף יודע לנגן את המוזיקה מיד ובמעבר חלק בסגנונם של כל מיני מוזיקאים. כשמבקשים ממנו לנגן בסגנונו של מוזיקאי אחר, למשל אוסקר פיטרסון, הוא משנה את סגנונו באמצע הנעימה ומתחיל לנגן את "הדברים החביבים עלי" בסגנונו המובהק של פיטרסון. "כאילו יש לו ספרייה של קטעים וסגנונות בראש," אומר אדם אוֹקֶלפוֹרד, מורו של דרק. "הוא מסוגל לשלוף בן רגע פנקס יצירות ופנקס סגנונות ולמזג אותם יחד. זה כאילו מתפרץ מתוכו." איש אינו יודע איך זה שאצבעותיו של דרק יכולות לעשות זאת, אבל אינן מסוגלות לכפתר בגד או לרכוס רוכסן; אם שואלים אותו בן כמה הוא אין הוא יודע לענות.
כבר בשחר ילדותו החל לנגן בפסנתר, כשהאומנת שלו נתנה לו פסנתר ישן. "יום אחד אמרה הבת שלי פתאום, 'הרגע הוא ניגן מזמור ששמענו בכנסייה הבוקר,'" סיפר אביו. דרק היה אז בן שלוש. "והוא לא ידע, כי הוא לא ראה ואיש לא אמר לו, שצריך להשתמש באצבעות כדי לנגן בפסנתר. אז הוא ניגן במכות קראטה ובמרפקים, ונדמה לי שאפילו באף שלו." בתחילה התנגד דרק לניסיונותיו של אוקלפורד ללמד אותו, אבל לא עבר זמן רב, לדברי המורה, "עד שדרק תפס את העניין והבין שלא מנסים לקחת ממנו את הפסנתר היקר שלו, אלא משתדלים להגיע אליו. אני חושב שבבת אחת התברר לו שהוא מסוגל לקיים שיחה בצלילים. ופתאום הוא פשוט פרח," הסביר אוקלפורד. "בתוך כל הבלבול הזה שהוא בוודאי חווה בתור ילד, מפני שלא הבין הרבה את השפה שלנו, פתאום יש שפה שהוא מסוגל לשלוט בה, לנגן בה, לנהל דו שיח. כל הדברים שבדרך כלל עושים במילים עשה דרק בצלילים."
הוא התקדם במהירות מהממת. כעבור שלוש שנים של שיעורים יומיומיים הוזמן דרק לנגן כמה שירים בכינוס לגיוס תרומות של ארגון צדקה גדול. שם ראה אוקלפורד בפעם הראשונה את החדווה שהפיק דרק מן ההופעה ומאהבת הקהל. הוא רעד מרוב התרגשות והתרוממות רוח ומאז ואילך הוא מופיע, באולמות ג'ז, באירועי התרמה, בכנסיות, ויוצר קשר עם הקהל כדרכם של רוב המוזיקאים: מאפשר לקהל לבקש בקשות מיוחדות ומוסיף הפתעות. הוא היה מבקש מאיש אחד בקהל לבחור שיר, מאחר לבחור סולם ומאדם שלישי לבחור סגנון. באירוע אחד התבקש דרק לנגן את "אין אור שמש" בסי מָז'ור בסגנון רֶגטַיים, וביצע את הקטע בנגינה מושלמת. "כאילו שלושה מחשבים עובדים בו בזמן ואתה יכול פשוט לחבר אותם יחד כמו שהם, בלי לחשוב," מעיר אוקלפורד. "לפעמים הוא עושה משהו מצחיק מבחינה מוזיקלית. אפשר להבחין בניצוץ קטן. אני חושב שהוא מרוצה מאוד מעצמו ומההמצאות שלו."
אמנם האוטיזם נחשב למקור כישרונו היוצא דופן של דרק במוזיקה, אבל אפשר שגם עיוורונו תורם לכך. מאחר שהוא עיוור, אזורי המוח שבדרך כלל משמשים לראייה ולהבחנה באור אולי מתגברים את כישורי השמיעה שלו. ידועים מקרים אחרים של יכולת חזותית יוצאת דופן, של זיכרון מופלא או כישורים מתמטיים מרשימים. בכל המקרים האלה היכולת היוצאת דופן, הרבה מעבר לתחום הנורמלי, משולבת ביכולת נמוכה מן הממוצע בתחומים אחרים.
גמישות ופוטנציאל
הלמידה קשורה בעלייה במורכבותן של רשתות העצבים במוח. מעריכים שמוח האדם מכיל עם לידתו כמאה מיליארד תאי עצב. בתקופת הינקות מוחו של הילד גמיש עד מאוד. לכל תא עצב יש עשרות חיבורים, אבל רק כמה חיבורים חזקים נותרים בעת שהמוח מתפתח, על פי השימוש שנעשה בו. מדענים בהרווארד עסוקים בתוכנית מחקר שנועדה לשרטט מפה מפורטת של החיווט במוח האדם. המחקר הוא חלק מתחום חדש ששמו "קישוריוּת" (connectomics). בטכנולוגיה ששמה ALTUM (Automatic Tape Collecting Lathe Ultra Microtome) פורסים פרוסות דקות של רקמת מוח וסורקים אותן במיקרוסקופ אלקטרוני סורק כדי ליצור תמונות של תאים יחידים על כל חיבוריהם עם תאים אחרים.
ג'ף ליכטמן, פרופסור לביולוגיה מולקולרית ותאית בהרווארד, אומר שהטכנולוגיה הזאת "מאפשרת לנו לראות את היקום המורכב והעצום הזה, שלא היה נגיש לנו עד כה." מעריכים שכשתושלם קבוצת כל תמונות המוח בדרג הסינַפּסה ייאספו מאות פֶּטה-בַּייט של מידע – בערך היקף כל המידע המאוחסן בכל מאגרי גוגל. אחת המטרות של המחקר הזה היא להבין את התהליכים העצביים של הצמיחה והדילול. לדברי ליכטמן, "כל תא עצב של תינוק מחובר למספר תאים גדול פי עשרים ממספר התאים שהוא קשור אליהם בבגרותו. אנחנו מנסים להבין את כללי הדילול. אם לתא עצב יש מאה חיבורים, והוא נאלץ לקצץ אותם לחמישה בלבד, השאלה היא אילו חמישה?" הנוירונים נאבקים להישאר מחוברים, וכל תחרות שכזאת משפיעה על התוצאה בשאר התאים. "מכאן שכדי להבין את השפעת התחרות על תא אחד עלינו להבין את כל שאר התחרויות." כל ה"קרב פנים אל פנים" העצבי הזה הוא מה שאנו קוראים התפתחות המוח, וזה מה שהופך תינוק שאינו מדבר ואינו הולך לאדם מודרני בוגר. התהליך הזה הוא שמקנה לנו את הגמישות שליכטמן מכנה "הקסם שבהווייה האנושית". כששפירית נולדת, הוא אומר, עליה לדעת איך צדים יתוש, "אבל לנו שום דבר מזה אינו מובנה. מוחותינו חייבים לעבור את החינוך העמוק הזה שנמשך עד העשור השני של חיינו. מה משתנה במוחותינו?"
גמישותו של המוח ברורה מאליה כשאנו מתבוננים בשימוש בשפה. ילדים שנולדים בבתים מרובי שפות לומדים את כל השפות שהם חשופים אליהן בחיי היומיום. הורים אינם מלמדים את ילדיהם לדבר כמו שמלמדים שפות בבית הספר. אמהות אינן מלמדות את תינוקותיהן את כללי הדקדוק. הן מעודדות ומנחות ומלמדות מילים מסוימות, אבל לימוד שפה הוא משימה מורכבת כל כך עד שלימוד פורמלי שלה לתינוק הוא משימה בלתי אפשרית, ולימוד שלוש או ארבע שפות לא יעלה כלל על הדעת. ועם זה תינוקות מסוגלים ללמוד שלוש או ארבע שפות ואף יותר, אם יש צורך בכך. אין להם שלב של רוויה ואין הם מבקשים מסבותיהם לצאת מן החדר מפני שאינם יכולים להתמודד עם עוד ניב. הם קולטים את הכול. הסיבה היא שיש להם אינסטינקט שפה.
מחקרים מלמדים שהיחסים בין דיבור, שירה ומוזיקה הדוקים מאוד בתהליך לימוד השפה. טכנולוגיות של דימות מוח מספקות ראיות טובות שאזורי המוח שעוסקים בעיקר במוזיקה ובשפה חופפים במידה רבה. יתר על כן, לדברי דיאנה דויטש, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, "שפת האם של אדם משפיעה על האופן שבו הוא או היא תופסים מוזיקה. אותו רצף צלילים עשוי להישמע אחרת, תלוי בשפה שהמאזין למד בילדותו." בתור הוכחה, לדוברי שפות טונאליות, כגון סינית מנדרינית, סיכויים גדולים יותר מבני המערב להיות בעלי שמיעה מוחלטת. במחקר אחד נמצא ש-92 אחוזים מדוברי מנדרינית שהחלו בשיעורי מוזיקה בגיל חמש או פחות היו בעלי שמיעה מוחלטת, לעומת 8 אחוזים בקרב דוברי אנגלית בעלי הכשרה מוזיקלית מקבילה.
המחקר אף טוען שתינוקות מכירים את נעימת דיבורה של אמם כבר בזמן לידתם. הקלטות קול מתוך הרחם בתחילת צירי הלידה מלמדות שהקולות שהאם מפיקה נשמעים בבירור: "אמנם המשפטים שמגיעים אל התינוק מסוננים מבעד לרקמות האם, ובשל כך מתעמעמות התדירויות הגבוהות, החדות, שנושאות חלק גדול מן המידע החשוב לזיהוי משמעותן של מילים, אבל המאפיינים המוזיקליים של הדיבור – מתארי גובה הצליל, התנודות בעוצמה, המִפעָם ותבניות המקצב – נשמרים היטב." החשיפה הזאת לקולות דיבור מוזיקליים בשלב מוקדם מעצבת את הקשר מלידה בין האם לילד, ואולי היא גם אות הפתיחה לתהליך למידת השפה. גם אחרי הלידה נעימות הדיבור חיוניות לתקשורת שבין האם לתינוקה, לדברי דויטש. כשהורים מדברים אל התינוקות שלהם הם נוקטים דפוסי לשון מוגזמים במה שמכונה "שפת אימהות", ואלה שונים במידה רבה משפה לשפה.
אין לומר שבבתים מרובי שפות נולדים במזל טוב ילדים מוכשרים מבחינה לשונית. לכל הילדים ה"נורמליים" יש יכולת ללמוד שפות רבות, ולא רק שפה אחת. כשילד נולד בבית שבו מדברים שפה אחת בלבד זאת השפה שילמד.
לימוד שפה שנייה בגיל ההתבגרות הוא משימה קשה הרבה יותר. בגיל הזה כישורינו הלשוניים נגישים הרבה פחות.
הפרופסור סוזן גרינפילד מביאה דוגמה מפליאה לגמישות המוח. היא מספרת על ילד איטלקי אחד בן שש שהיה עיוור בעינו האחת. הסיבה לעיוורון הזה הייתה שבשלב מכריע בינקותו כוסתה עינו ברטייה. התוצאה הייתה שהרשת העצבית המאפשרת ראייה בעין הזאת נוצלה לשימושים אחרים עד שאותה עין לקתה בעיוורון קבוע. כשילדים גדלים מוחותיהם מתאימים את עצמם לשימושים שנעשים או לא נעשים בהם. אם כישורי השפה לא יבואו לכלל שימוש הם עלולים להימוג, והיכולת העצבית של המוח תופנה לשימושים אחרים. אותו הדבר אמור גם במוזיקה ובמתמטיקה ובכל תחום כישורים אחר.
בדרום האוקיינוס השקט ילדים רבים הם צוללנים מיומנים. הם מפתחים את היכולת לשהות מתחת לפני המים פרקי זמן ממושכים לצורך ליקוט פנינים – מיומנות חיונית להישרדות הכלכלית שלהם ושל משפחותיהם. בניו-יורק רוב הילדים אינם יודעים לעשות זאת. מעטים מאוד הם שולי הפנינים המיומנים בבְּרוֹנקס. אין שם דרישה למקצוע הזה. אבל הגיוני לשער שניו-יורקי ממוצע שיועבר בגיל צעיר אל האוקיינוס השקט ילמד את המיומנות הנחוצה. מאחר שהם חיים בברונקס אולי יש להם היכולת ללמוד את המיומנות הזאת אבל לא הצורך, ומשום כך הם חסרים את הכישורים הדרושים.
הספר "לצאת מהקווים - סודות החשיבה היצירתית" יצא לאור בהוצאת "כתר"בתרגום מאנגלית: יוסי מילוא. המחבר סר קן רובינסון, יליד ליברפול שמתגורר בלוס אנג'לס, הוא דמות מובילה בתחום פיתוח היצירתיות והחדשנות. הוא עובד עם ממשלות באירופה, אסיה וארה"ב, עם סוכנויות בינלאומיות, עם חברות מובילות בעולם וארגוני תרבות בולטים. ספרו רב המכר המקום הנכון ראה אור ב"כתר" ותורגם ליותר מ-20 שפות. הרצאתו ב-TED זכתה ליותר מ-16 מיליון צפיות.
לפנייה לכתב/ת 
