בורקס פצצות לפני המלחמה. השבוע לפני
תקופת ההמתנה הגיעה לשיאה בתחילת יוני 67' והעיתון שידר רוח קרב - "גיבור סיני" הפך לשר ביטחון, כל העם התגייס ומפגשי השק"ם עזרו לחיילים לכתוב הביתה. ב-82' הזהיר ראש אמ"ן: "אסד עלול להגיב אם נתקוף". כך נראו הימים שקדמו למלחמות
השבוע לפני - לכל הכתבות
"הצנחנים מוכנים", בישרה כותרת ב"ידיעות אחרונות" ב-1 ביוני 67'. "המורל גבוה וקצב ההתנדבות גובר והולך", פורסם אז על תקופת ההמתנה. "לא 100 אחוז, אלא הרבה למעלה מזה. תשאלו: כיצד? ובכן, כאן קולחים הסיפורים המופלאים על אודות הצנחנים לשעבר, שמסיבה זו או אחרת הועברו ליחידות אחרות, אך כשקיבלו את צו הקריאה – לא היססו, מצאו את חבריהם לשעבר וחיפשו 'פרוטקציה' והצטרפו ליחידה".
כדי להשביע את רעבונם ולהרוות את צמאונם של המגויסים הרבים פעל השק"ם בעזרת עשרות מתנדבים 24 שעות ביממה. ברחבי הארץ פוזרו "מפגשי שק"ם" שמכרו להם את כל אותם הדברים שלא הספיקו או שכחו לארוז בבית, בנוסף על מיני המאכל, המשקה והזלילה, נכתב.
כשהתברר שהחיילים מתעצלים לכתוב הביתה, הדפיס השק"ם גלויות כתובות ומצוירות שעליהן יש להוסיף רק תאריך וחתימה. הן חולקו בחינם ונחטפו על-ידי החיילים.
בעיתונים הובלט המורל הגבוה. אחד המגויסים "אי שם בדרום" כתב לאשתו: "החבילה בומבה, הבורקס - פצצות, האגוזים והשקדים נפלאים, אך באחת החבילות הבאות אולי תוכלי להכניס את עצמך".
רוח ההתנדבות הגיעה גם אל קרשי הבמה. תיאטרוני ישראל העמידו חלק מהצגותיהם להופעה בפני חיילי צה"ל, בנוסף לאמנים עצמם, שהתנדבו או גויסו כבודדים לרשות הבידור הצבאי. תיאטרונים אחרים תרמו את תרומתם באמצעות כרטיסי חינם להצגות לחיילים בחופשה.
גם מי שטרם מלאו לו 18 התנדב לסייע. אלפי גדנ"עים נחלצו לעזרה בשירותים חיוניים - במשקים, בבתי חולים, בתעשייה, בביצורים ו"בכל עבודה קשה" כפי שהוגדר בכתבה. בלונדון אלפי ישראלים הגיעו לשגרירות כדי להתגייס ומיד לעזרת המדינה.
הרבנות הראשית הכריזה על 1 ביוני 1967 כיום צום כללי "לתשובה ותפילה ומעשים טובים למען יפר השם יתברך את עצת אויבינו הזוממים לכלותינו, חס וחלילה". אפילו ועד הרבנים של אגודת ישראל קרא לקיים בבתי הכנסת תפילות מיוחדות של אמירת מזמורי תהילים בכל יום אחרי התפילות.
דיין מול המצלמות
מנגד, ברית המועצות שלחה משלוחי נשק ניכרים לסוריה, כולל מטוסי מיג 23, שהיו אז חדישים. במצרים דנו בסגירת תעלת סואץ בפני אוניותיהן של כל המדינות אשר ינסו להשתתף בניסיון לפרוץ בכוח את ההסגר שהוטל על ישראל במצרי טיראן. מטוסים מצריים ערכו "רכבת אווירית" לירדן. הם הובילו תותחים, טילים נגד מטוסים ונשק נוסף. במקביל, כוחות של צבא עיראק הגיעו גם הם לירדן והם תפסו עמדות לצד הכוחות הירדניים.
מפקד הכוחות "בחזית הישראלית", גנרל מורגתא, הצהיר בשיחה עם עיתונאים בסיני כי הצבא המצרי מביא בחשבון את התערבותם של כוחות מערביים במלחמה. "כוחותינו הן בסיני והן בתימן, מסוגלים להדוף כל תוקפנות ויהיה אשר יהיה התוקף", הוא התרברב. לשאלה אם הטנקים נותנים יתרון לישראל, ענה: "הם לא יפתיעו אותנו".
בתחום הדיפלומטי הגיעה מועצת הביטחון למבוי סתום בדיונים. ברית המועצות האשימה שוב את ישראל במצב שנוצר במזרח התיכון ומנגד צרפת לא הסכימה לתמוך ביוזמה אמריקנית לפתרון המצב.
בינתיים בישראל הוקמה ממשלת אחדות לאומית. משה דיין מונה לשר הביטחון ואילו מנחם בגין לשר בלי תיק. דיין הופיע לישיבת הממשלה הראשונה שלו כשר הביטחון במדי חאקי. ה"ניו יורק טיימס" שדיווח על מינוי דיין בעמוד הראשון כינה אותו "גיבור סיני". ה-BBC תיאר את השר החדש כ"אדריכל הניצחון הישראלי בסיני בשנת 1956".
כמה שעות לאחר שמונה לשר הביטחון התייצב דיין מול המצלמות. הוא הצהיר כי "אם תפרוץ מלחמה – אני יודע שננצח" והביע ביטחון כי ישראל תוכל להסתדר גם ללא עזרה של כוחות זרים: "אישית, אינני מצפה ואינני רוצה שמישהו יילחם בשבילנו. איני רוצה שבחורים אמריקנים או בריטים ייהרגו כאן. כרגע יש לנו יותר מתנדבים משדרוש לנו".
ב-5 ביוני בשעות הבוקר פרצה המלחמה.
"דמנו אינו הפקר", זעקו בצפון
בליל 3 ביוני 1982 נורה בראשו ונפצע קשה שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, על ידי מחבל מהארגון הפלסטיני של אבו נידאל. השגריר הישראלי יצא לבוש חליפת ערב ממלון שבמרכז לונדון בתום סעודה, שנערכה לכבוד קבוצת דיפלומטים. הוא פסע לעבר מכונית השגרירות, שהמתינה לו מרחק קטן מהמלון.
כשהיה ארגוב ליד המכונית, הגיח ממקום מסתור ערבי, נכתב ב"ידיעות אחרונות", הוציא מתוך נרתיק תת-מקלע וירה ממנו צרור אחד. השגריר ארגוב נפגע בראשו והתמוטט מיד. הוא נפגע מקליע אחד בראשו. מיד אחרי שירה בשגריר נמלט המתנקש במנוסה במעלה הרחוב, אולם קצין ביטחון בריטי, שומרו הצמוד של השגריר, דלק אחריו וירה בו. ארגוב נפטר בפברואר 2003 בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים, לאחר שהיה מאושפז בבתי חולים מאז ניסיון ההתנקשות.
ראש אמ"ן, אלוף יהושע שגיא, דיבר כמה שעות לפני ההתנקשות בשגריר על התארגנות המחבלים ב"פתחלנד" שבדרום לבנון. לדבריו, המחבלים השקיעו בביצורים, מיקוש והתחמשות. "יש להם הרבה יותר ארטילריה, כולל תותחים ארוכי טווח, 80 טנקים ובהם טנקים משוכללים וכן 60 מטולי רקטות וגם אמצעים נגד מטוסים".
באשר למעורבות הסורית בלבנון, אמר אז האלוף שגיא כי חיילים סורים מוסווים מצויים במוצבים של המחבלים בדרום לבנון ובמיוחד במוצבי התצפית - בבופור ובזהרני.
"ייתכן גם ש(חאפז) אסד לא יוכל לעמוד מנגד במקרה של התקפה ישראלית כוללות על המחבלים והוא יורה לצבא הסורי להתערב", טען.
למחרת ניסיון ההתנקשות התכנסה ממשלת ישראל והחליטה על הפצצת ביירות. ביום שישי בשעה 15:15 חגו מטוסי חיל האוויר הישראלי בשמי בירת לבנון. היעדים היו אצטדיון הכדורגל ובית הספר לאימון קרבי של המחבלים. באיצטדיון הקימו המחבלים, מתחת ליציעים המרכזיים, מחסני תחמושת שחסו בצל יציעי הבטון.
עדי ראייה בביירות סיפרו כי המטוסים הישראליים צללו לגובה נמוך ביותר ושיחררו מבטניהם תריסרי פצצות. רעם ההפצצות החריש את האוזניים בביירות כולה ואילו טרטורם החלוש של תותחי הנ"מ של המחבלים, ואולי גם של הסורים, היו בבחינת עדות לחוסר האונים שלהם מול המטוסים הישראלים, כך דווח.
המהומה בביירות הייתה גדולה. מאות נהגים נטשו את מכוניותיהם ונמלטו למקלטים. הולכי רגל התרוצצו ברחובות. מחבל חמוש רץ וצרח לעבר עיתונאי זר: "הימלט, רוץ מכאן, התחמושת עלולה להתפוצץ". מאוחר יותר הכחיש דובר המחבלים כי האצטדיון היה בסיס אימונים ושבו הוסתרה תחמושת רבה.
אש"ף הגיב בהפגזת יישובי הגליל. צה"ל נכנס ללבנון זמן קצר לאחר מכן. התושבים בגבול הצפון נקראו להיכנס למקלטים, לאחר שמטחי קטיושות נורו לעבר יישובי אצבע הגליל ונהריה. "על הממשלה להחליט אחת ולתמיד שאין אנו בני ערובה בידי המחבלים ודמנו אינו הפקר", צוטטו תושבים בגבול הצפון יום לפני פרוץ המלחמה.
בוושינגטון, שם הבינו כי המלחמה קרובה, קראו לישראל שלא לפלוש ללבנון. מועצת הביטחון של האו"ם התכנסה והחליטה פה אחד על הפסקת אש. באש"ף אמרו כי הם מקבלים את ההחלטה, אך בתנאי שגם ישראל תכבד אותה. שגריר בריטניה באו"ם אמר כי ממשלתו מביעה צער עמוק על ניסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב, אך היא מגנה את "הנקמה" הישראלית. גם צרפת גינתה את ישראל ובפריז אמרו כי הצעד הוא "מעבר לכל יחס", למעשה הטרור של הפלסטינים בלונדון.
ב-6 ביוני נכנס צה"ל ללבנון. הממשלה הודיעה כי מטרת המבצע היא להוציא את כל ישובי הגליל מטווח האש של המחבלים, על-ידי הדיפתם צפונה. המבצע היה אמור להימשך 48 שעות ולהגיע לעומק של כ-40 ק"מ בתוך שטח לבנון. אך למעשה חדר צה"ל לעומק גדול בהרבה, מעבר לכוונות המוצהרות של הממשלה, ולבסוף הגיע עד ביירות.
לפנייה לכתב/ת 
