אחרי 20 שנה: חזר לרקוד בזכות הרפואה הסינית
רוני סופר הגיע לסין כדי לראות האם יש ממש ברפואה הסינית. אחרי שבועיים של טיפולים, התנסויות ותובנות גופניות ונפשיות כאחד, היה לו ברור דבר אחד: זה עובד. יומן טיפול
לילה סגרירי, על המרפסת בקומה החמישית של בית החולים הראשון לרפואה סינית טהורה בז'ואנפנג - לא רחוק מחווי-חווא סיטי שבמחוז חונאן - דרום סין.
- עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet
הראות לא משהו - האוויר סמיך ודי מזוהם בעיר שהכתירה את עצמה כמרכז הרפואה הסינית הטהורה בסין, אבל אנחנו בשלנו... מוסיקה קצבית מהאייטיז נאבקת חלושות להישמע מהמחשב הנייד, מנסה להתגבר על קולות הצחוק של קבוצת המתמחים מישראל שחוגגת לאלי יום הולדת ומסיבת רווקים.
עוד על רפואה סינית
- מחקר ב'שיבא': רפואה סינית ריפאה אסתמה של העור
חגיגה מאולתרת שכולה שמחה, עם חטיפים חסרי זהות שלא החליטו אם הם מתוקים או מלוחים, בלונים ורודים שבעוד תשע דקות יעברו התעללות מינית מצד ברטק - מתמחה פולני אדיר ממדים שגרם לחומה הסינית להיראות כמו מודל בלגו-לנד, ואלכוהול מקומי חסר צבע שהפיל את חתן המסיבה לקרשים ברבעון הראשון.
ואני מצלם ורוקד.
גם אם הייתי מגייס את מיטב הרטוריקנים והפובליציסטים בעולם הפרסום לא הייתי מצליח למצוא דרך טובה יותר להסביר למה אחרי כמעט שבוע של אשפוז עצמי בחדר 501 בבית החולים הראשון לרפואה סינית טהורה בז'ואנפנג - לא רחוק מהפארק שבו צילמו את הסרט אוואטר, אני יודע שהרפואה הסינית עובדת.
אני ר ו ק ד!!!
20 שנה לא הזזתי רגל ולא נענעתי שום חלק בר נענוע בגופי, ולא משנה אם מדובר במסיבות ימי הולדת שלי, לילות פרועים בהודו, מועדונים אפלים בניו-יורק ואפילו לא, לכלימתי הנצחית, בחתונות של אחיי הצעירים. רוני לא רוקד - את זה כולם יודעים. ופה, אחרי שלושה ימים של שיקויים שרקח לי ד"ר פאנג שיאנגחואה ודקירות באדיבותו של ד"ר ני ז'יה ליאנג אני רוקד על גגות ז'ונגפאנג.
אחרי שבועיים בסין ויותר משבוע בבית החולים בז'ונגפאנג שבמחוז חונאן החלטתי לאשפז את עצמי. אשפוז וולונטרי לגמרי. "אני רוצה שההתרשמות שלי מהטיפולים תהיה אמינה באופן מוחלט", זה מה שהסברתי, בארשת מכובדת ומקצועית, כמו שרק חברי לשכת העיתונות הממשלתית יכולים לעטות.
בתכלס, זה נכון, אבל זה יהיה אידיוטי לגמרי להגיע עד ז'ונפאנג שבמחוז חונאן, לשמוע את עלילותיהם של חוסיין מבחריין, סמסון ממוזמביק, ארנסט מאנגולה ואנגוס (כן כן - על שמו הסטייק המפורסם) מבריטניה, ולא להזמין לעצמי איזה שיפוץ קטן.
האבחון
כל טיפול ברפואה הסינית מתחיל באבחון. נשמע קצת דבילי לתאר תחילת טיפול בפתיח כזה, אבל מה לעשות - אנחנו רגילים להגיע לרופא המשפחה, להתלונן על כאב, גירוי ושאר מצוקות, ולקבל מרשם. ואילו פה, כבר בתחילת הדרך שינו לי את החוקים. ד"ר פאנג לא היה מעוניין (בשלב זה) לשמוע מה אני חושב שלא תקין אצלי, הוא לא צריך את התיאורים שלי כדי לדעת - מספיקים לו הדופק והלשון - זה הכול.
האימפקט המידי של המפגש עם פאנג היה התפוגגות מלאה של שאריות הציניות או הסקפטיות אם היו. בלי הרבה הקדמות ביקש הרופא המרשים שאניח את ידי השמאלית על שתי כריות קטיפה אדומה מהוהות, וניגש למה שנראה כבדיקת דופק שגרתית. אבל מה שקרה בדקות הקרובות הבהיר לי כמה מעט אני יודע וכמה הרבה אנחנו תקועים עם המעט הזה.
פאנג הניח על פרק היד שלי שלוש אצבעות, הרים עיניים מהורהרות לכיוון החלון ונאלם.
לא היה לי נעים להפריע לו אז שתקתי...
האצבעות שלו תופפו עליי בקצב פנימי שעשה הגיון רק לד"ר, נעות בין נקישות קלות שכל אחד מאתנו הקיש על שולחן, כיסא או ברך, במהלך בחינה או בהמתנה בתור בקופת חולים, לריחוף קליל שהזכיר פסנתרנים דגולים ברגעי השיא שלהם.
ככה הוא המשיך, הדוקטור, עוצר לפעמים, כאילו מתעכב להקשיב לתו מסוים באופרת איבריי הפנימיים, ואז ממשיך לצליל הבא בקומפוזיציה הלא פשוטה הזאת שנקראת הגוף שלי.
לא ידעתי שאני כזה משאב מוסיקלי... כמעט חמש דקות הקשיב פאנג לשירתה של הכליה ולזעקת הטחול, בוהה בחלון שלפניו, משרבב חיוך קטן בינו לבין עצמו כשהכבד שלי נכנס בבריטון נמוך רגע לפני הקרשנדו הגדול של הריאה הימנית.
כשנגמר הקונצרט בחן הרופא את הלשון שלי, הנהן כמה הנהונים מדאיגים ולא מוסברים ואז, בתום האבחון, בשלוש דקות וחצי פרס בפניי את ההיסטוריה המלאה, ברובה לא כתובה, של הפתולוגיות הפיזיות והנפשיות שלי, כאילו מישהו הקריא לו באוזנייה נסתרת את כל התיק הרפואי שלי.
הוא ידע שאני עייף כבר תקופה ארוכה, שהרגלי האכילה שלי לא משהו, דיבר אתי על טראומות ועצב גדול, וגם אמר שהוא חושב שבשלב מוקדם של חיי היו לי בעיות בטחול (עברתי ניתוח בגיל תשע). הוא כל כך צדק הרופא הסיני הזה...
לפני שניגש לכתיבת המרשם ולהמלצות על אופי הטיפול אמר פאנג משפט מאוד יפה: "לא רק לאדם יש רגשות - גם למחלות יש רגש, וההכרה בכך מאפשרת למטפל להחליט על הגישה הנכונה לטיפול".
הטיפול הראשון
הביאו לי את תמצית תערובת צמחי המרפא, שתעשה לגוף שלי משהו שרק בשבוע הבא אוכל אולי להסביר. "שתה מנה אחת עכשיו ואת השנייה בעוד שש שעות". איזה שש שעות ואיזה בטיח - את הראשונה אני לא מסוגל לגמור.
לא יודע ציפורניים של איזה דרקון רקחו לי פנימה, אבל אחרי השלוק הראשון אני יודע שפתחתי חשבון גדול עם כל מי שתיאר לי את המשקה הזה כדומה לקפה, מתוק - והיו גם כאלה שהרחיקו והשתמשו במילה טעים... איזה גועל...
בתום האבחון הציע לי ד"ר פאנג לא לחסוך, כי הוא ממליץ מאוד שאקבל את הטיפול הטוב ביותר שהם יכולים להציע, ובכללו גם שימוש בתערובות צמחי המרפא ברמה הגבוהה. אני לא יכול להתחיל להעז לדמיין מה היה קורה אילו בחרתי בתערובות הזולות יותר...
בשיקוי שלי יש שתי מנות של 300 מ"ל כל אחת. שי שרעבי, אחד המתמחים בקבוצה ובעל קליניקה מצליחה באזור המרכז, שעבד כמה שנים בבית מרקחת לתרופות סיניות, אמר לי שבארץ נהוג לתת מנות צנועות יותר - 100-200 מ"ל, ושהתרופה שקיבלתי מרוכזת פי ארבעה מהמקובל בארץ. זאת אומרת, שבכל יום קיבלתי מנה בעצמה של לפחות פי עשרה ממה שמטופל ישראלי היה מקבל.
עברה חצי שעה מהשלוק הראשון - נשאר חצי ספל, ואני מחפש דרכים מקוריות לסיים את האיכס הזה... ניסיתי לסתום את האף וללכת על לגימה אחת גדולה - לא עבד. ניסיתי סוכריית פירות בין שלוק לשלוק - לא ממש עוזר להשכיח את זיכרון השלוק האחרון.
חן מגידוביץ', גם היא חברה בקבוצת המתמחים, קלטה את המצוקה שלי ואחרי פרצי צחוק לא נשלטים ובאופן ביזרי מלאי חן ואמפתיה, הציפה אותה החמלה האימהית והיא שלפה מהחדר חבילת קרקרים חצי מלוחים ממולאים בקרם קפה... לך תחליט עם איזו זוועה מתחילים - השיקוי או ההכלאה הקולינרית.
טוב... מספיק עם הבכיינות - לשתות וזהו... בעעעעעע...
אחר הצהריים הגיע אליי פאנג מלווה בילדון ממושקף, שתיים ורבע שערות על הסנטר וחלוק גדול מידות שהגיע עד הרצפה וכיסה לו את כפות הידיים. לא ידעתי שהליצנים הרפואיים של פאץ' אדמס הגיעו לז'ונגפאנג, אבל איכשהו זה נראה לי הגיוני.
"תכיר את הרופא שלך - ד"ר ני ז'יה ליאנג, מומחה גדול בדיקור".
דיייי - אתם עובדים עליי, איפה המצלמות... ממש שניים סינים עם מחטים גדולות.
הילד לא בזבז זמן; השכיב אותי על מיטת הטיפולים והחל לאבחן אותי בדרכו שלו. הוא נגע בנקודות, מישש, עיסה ולבסוף פנה לפאנג ומסר לו את חוות הדעת שלו. לא הבנתי מילה, הם דיברו סינית, אבל כשד"ר ני (זוכרים את ההם שאמרו "ני" בחיפוש אחר הגביע הקדוש?) שלף את המחט הראשונה הבנתי שפאנג מאשר.
למרות הפחדים הראשוניים שפיתחתי כשראיתי את אורכן ועוביין של החרבות הסטריליות שהיו מונחות על מגש המתכת הקטן, הכול הרגיש דווקא די בסדר. מחטים נכנסו ויצאו והעולם בשלו. ואז, כשאני מרשה לעצמי לצאת מכוננות ספיגה, להירגע ולעצום עיניים, החליט הילד להפוך את הפופיק שלי לפרויקט חפירות ארכאולוגי.
מה הוא חושב לעצמו? האחרון שהתקרב עם מתכת חדה לפופיק שלי היה זה שניתק אותי מאימא, ועל הדרך גם החטיף לי פליק קטן בטוסיק כדי לוודא שאני חי ובועט. יכול להיות שגם המרפאים הסינים, כמו הפסיכולוגים המערביים, דוגלים בחזרה לילדות כדי לטפל בהווה?
חצי שעה עברה והדוקטור התחיל להוציא את המחטים. תהליך מהיר ולא מורגש, אבל כשהגענו לשם - לנקודה שבה הכול התחיל (או נגמר), הרגשתי שהוא מתמהמה בהוצאת המחט.
מושך ומושך באטיות ויציבות מעוררות השתאות, וזה לא נגמר. ואז עשיתי את הטעות הטירונית הראשונה שלי - הסתכלתי למטה. אז נכון - קיבלתי את התשובה להתמהמהות, אבל למה הייתי צריך את זה? למה הייתי צריך לראות כמעט עשרה ס"מ של מתכת סינית משובחת יוצאת לי מהבטן? מיותר - תאמינו לי.
היום השני
שמונה בבוקר, בעוד שעתיים פותחים את בית המרקחת ואז יביאו לי את השיקוי. אני חייב למצוא אסטרטגיה יעילה יותר להעביר את הטעם.
היום הגיע הילד בלי ליווי של אבא פאנג, וניגש מיד לעניינים - עיסוי חזק בעורף לאיתור הנקודות הבעייתיות, ואז החדרת מחט עמוק עמוק בין החוליות.
התהליך לא כואב בכלל, ובאופן לא מובן מייצר הרגשה של אינטימיות מהסוג הפנימי ביותר עם המטפל שלא מסתפק בהחדרת המחט ומרעיד אותה, בתנועות כמעט לא מורגשות ששולחות לעמוד השדרה שלי רטט שאני לא יכול לבטא או לשייך לשום רגש או מגע בר הגדרה. אחר כך נגמרת האופוריה וחוזרים לאתר החפירות...
את הטיפול הפעם סיים ד"ר ני בהדלקת משהו שנראה כמו מקל קטורת ענק בקוטר של שני ס"מ, שאותו החזיק במשך 30 דקות ביד יציבה מרחק שערה מהפופיק שאיכשהו הפך להיות גיבור הפרק. ככה חצי שעה שהדוקטור מחזיק את הכבשן הלוהט ביציבה אולימפית, מחייך ברוגע ומדי פעם פולט את אחת משלוש המילים שהוא יודע באנגלית: "רילקס".
נו באמת - רילקס? פחדתי לנשום! החשש שגבעת האושר הקטנה שלי שאחרים נוהגים לכנות כרס תתפח לכיוון המקל הרפואי המעשן הוליד סדרת נשימות רדודות ומדודות על גבול הלא מורגשות שאולי לא מילאו את הגוף בחמצן הכל כך דרוש לו, אבל בהחלט עזרו לשמור על ערנות ועל תחושת שווא שהמצב בשליטה. וכך, בטיפול אחד נדקרתי, עושנתי, טולטלתי וגם למדתי להסתפק במועט.
היום השלישי
אני על המרפסת בקומה החמישית. רוח קלילה מגיעה מהר האלוהים שמשקיף עלינו ממזרח, הסיטאר של סטפן מיקוס שוזר באוויר צלילים רכים, והערמה הקטנה של סוכריות סקיטלס שמוכיחות את עצמן כיעילות להפליא בין לגימה ללגימה מהשיקוי היומי הופכות את התהליך לכמעט נסבל, ומוסיפות נגיעה חמצמצה מחויכת לאופטימיות הדביקה שעוטפת אותי מאז חגיגות ליל אמש. היקיצה הרכה שהשכיחה מחטים ומדורות הביאה אותי למקום שבו אני מצפה כמו כלה מיועדת לסיני צעיר שיגיע ויעשה את הקסם שלו.
והוא הגיע - כמו שעון, בדיוק בשעה ארבע, אוחז במגש המתכת הקטן, מחייך אל מול הסצנה הפסטורלית שבניתי סביבי, וכמו אומר לעצמו: "אני טוב ואני יודע את זה". ואני - כמו שמיניסטית בשבת הראשונה עם החייל שלה, נשכב על המיטה בלי לשאול שאלות, משתוקק לפרגן ולחלוק אתו את התרוממות הרוח של אמש, הריקודים והחלומות.
אבל הוא, עוד לפני שהספקתי להוציא מילה, קולט בחושי-העל שלו את האושר הגדול ואת נכונותי לספוג כל סוג של טיפול שימצא לנכון, מרשה לעצמו לקחת את היחסים בינינו שלב נוסף קדימה וקוטע את האופוריה בצמד מילים נוסף מהלקסיקון הלועזי המצומצם שלו: "Today Pain". ווט דו יו מין פיין?! ומה היה עד היום? לונה פארק?
הוא לא צחק...
מסתבר שבתורת הדיקור יש ארבעה שערים לגוף, שהשימוש בהם הוא כמו זריקת אדרנלין לצ'י. או במילים אחרות - ארבע נקודות דיקור שמגבירות את הזרימה בגוף ומאיצות תהליכים. אלא מה, הנקודות האלו מה זה כואבות... לא הדקירה עצמה כמו החפירות הקטנות שאחרי.
במקרים מסוימים התהליך לא נגמר בהחדרת המחט לנקודה אלא מחייב תזוזות של המחט בתוך נקודת הדיקור בתנועות לעתים סיבוביות עדינות אך מורגשות היטב ולעתים מקפיצות על גבול המעצבנות, במיוחד כשבכל כמה דקות, כאילו כדי להזכיר לי את קיומן של החרבות המיניאטוריות בגופי, הוא עושה סבב "ריענון", שעיקרו פליק קטן שהוא נותן לראש המחט ושולח רטט של כמה שניות לנקודות הדקורות.
בהפוגה שבין פליק לחפירה החלטתי לנסות לצלם את הטיפול מנקודת מבטו של המטופל - מה יותר אותנטי מזה? ידעתי שעכשיו, משנדקרתי, יש לי לפחות חצי שעה של רגיעה עד לסיומו של הטיפול, וביקשתי מהדוקטור להביא לי את המצלמה. כשהוא לא הבין על מה אני מדבר הרמתי את היד כדי להצביע על הציוד שהיה מונח על השידה.
איזו טעות... הכאב החד (פעם ראשונה שאני מבין לעומקן את צמד המילים הכל כך שגור) שפילח את גופי היה משתק, והנה בלי תכנון או הכנה נוספה חרדה חדשה לרשימה: אני מביט ברופא שמחזיק את המוקסה הבוערת מעליי, ולא יכול להימנע ממחשבה על הרגע שבו תוסח דעתו, תתעייף לו היד או שהוא פשוט ישכח להיפטר בזמן מהאפר הלוהט שמצטבר בראש המקל, מילימטרים מהגוף שלי. מה יקרה אז? הרי הרגע למדתי שלהזיז את היד לא בא בחשבון. אילו אופציות נותרו לי? הרגשה מוזרה חוסר האונים הזה.
בימים הרביעי והחמישי הטיפול חזר על עצמו, מפגש מוכר עם ארבעת השערים לאושר, כולל ניסיון מוצלח להתגבר לרגע על הכאב ולצלם את התמונה המובטחת, הרבה עשן וחום מהמוקסות, ואפילו השיקויים כבר נשלקים בשתי לגימות ארוכות. אני מתחיל להתרגל ואפילו ליהנות מכל העניין.
היום האחרון
המחטים במקומן, אני רגוע, עוצם עיניים, שומע את הגפרור מצית את המוקסה, יודע כבר מה מותר ומה לא, וחושב על היום שאחרי. שתי דקות מאוחר יותר אני מרגיש חום חריג בפופיק מיודענו, ומחליט לפקוח עיניים ולבדוק מה קורה.
ארבע מוקסות, זה מה שקורה... ד"ר ני החליט לחגוג לי מסיבת סיום בצורה של הילולת רבי שמעון על הבטן. שלוש מוקסות היושבות בתוך מתקן קטורת על סטרואידים מונחות לי על הכרס, ואחותן הרביעית מפתחת היכרות חמה ואינטימית עם שאר חלקי גופי בידיו האמונות של הדוקטור. הרבה עשן יצא מהמפגש הזה.
הארה: עכשיו אני יודע איך מרגישים כל הבודהות השמנמנים שמחזיקים לנו את הקטורת על המדף בבית.
בשיחת הסיכום עם פאנג, מינג וני שאלתי איך ממשיכים, כי ברור לי שמשהו טוב קרה פה ושאני רוצה עוד. ד"ר פאנג, עם כל התארים והניסיון, צחקק כמו ילד קטן מלא אושר, שקיבל הרגע מתנה מפתיעה כשתיארתי את השיפור הגדול שאני מרגיש על אף הטיפול הקצר מאוד, והציע שאשאר בבית החולים לפחות חודש נוסף אם אני רוצה להגיע לתוצאות משמעותיות יותר ולהרגיש שינוי מהותי באיכות החיים שלי.
כשהאופציה הזאת ירדה מהפרק, הוחלט שכשאחזור לארץ אגש לאבחון אצל שי מיודענו ואמשיך בדיקור ובשתיית תמצית הצמחים שהוא רשם לי."אם לא תמצא את הצמחים המתאימים בישראל", הוסיף, "אני ממליץ על הרבה מרק עוף - זה עובד מצוין".
זהו??? חודש בסין, עשרות מחטים, גלונים של שיקוי שעד היום אני לא יודע מה שמו לי בתוכו וענני מוקסות, והוא מחזיר אותי לפניצילין היהודי?
מעניין מה סבתא לונה הייתה אומרת על זה.
הכתבה פורסמה בגיליון מאי 2013 של הירחון "טבע הדברים"
לפנייה לכתב/ת 
