רכבת ישראל, שלא הכרתם
רכבת ישראל על ציר הרצליה חיפה הפכה לכלי התחבורה העיקרי שלי. וכנגד כל הסיכויים, עשרות הנסיעות האחרונות הרגישו כאילו דהרתי מדי יום בין ציריך לאינטרלקן בשוויץ. טוב, הנוף קצת שונה והמראה לא לגמרי ברור. אבל זו לא הנקודה
רכבת ישראל היא כנראה מהגופים היותר מושמצים במדינה הקטנה והתזזיתית שלנו, גוף שהצליח לרכז סביבו כמות שנאה וזעם, שהפכה עם השנים לקיצונית אפילו ביחס למקובל במזרח התיכון והמאד חם המזג. אפשר להתחיל ולמנות איחורים, והשבתות, לכלוך, צפיפות, ועדי עובדים כוחניים ואיסור על אופניים בקרון, נגישות נכים בעייתית ועצירה מחוץ לתחומי הרציף, ומה בעצם לא. אבל. ויש אבל.
נקי, מסודר, שקט ומרווח. נסיעת תענוג(צילום: קובי גדעון, לע"מ)
בשנים האחרונות הפכתי למשתמש רכבת. הצורך שלי בנסיעות תכופות וכמעט יומיומיות בין הרצליה לחיפה ובחזרה, עלות הדלק,עצבי הפקקים והצורך בעוד קצת שקט נפשי, הורידו אותי מההגה (או הכידון במקרה שלי), והעבירו אותי לתחבורה הציבורית הנוחה הזו. נסיעה קצרה מרמת השרון לתחנת הרכבת, כניסה לחניון, צעידה קלה לרציף, וזהו.
תחנת הרצליה, כשהיא אינה מוצפת עקב בעיות ניקוז, שבר ענן, חלמאות תכנונית או סתם עצלות של אחראים על תחזוקה, היא תחנה נקייה, מסודרת ויעילה. כנוסע בשעות שאינן שעות-לחץ, מעולם לא נתקלתי בתור לאשנב המאויש, וכל התהליך מרגע הבדיקה הביטחונית ועד העלייה לקרון, מהיר ונינוח.
עם הכרטיס ביד, הליכה קצרה במעבר הממוזג עד הרציף המתאים,כאשר במהלך הצעידה נשמע קולו של הסדרן המדווח על הקווים השונים, ובמקביל ניתן להתעדכן בעזרת שלטים דיגיטליים עם כל המידע הנחוץ. הרציף נקי ומסודר, יש מקומות מוצלים וסדרנים עוברים הלוך ושוב כדי לוודא שאיש אינו מסכן עצמו. תענוג.
הכניסה לקרון נוחה, והכחולים (חד-קומה) או האדומים (דאבל-דק) מקבלים אותי תמיד בסבר פנים יפות, נקיים לחלוטין ומזמינים. אז כן,אפשר היה לוותר על ערימת העיתונים והתשבצים בכל פינה, אותם הותירו נוסעים קודמים חסרי אכפתיות. אבל לכל ספסל צמודה שקית אשפה נחוצה, וזה כבר משהו.
ולפעמים זה גם קצת אחרת(צילום: גיא הררי)
גם הראות כלפי חוץ אינה מהטובות. ובמילים פחות מנומסות, אם החלונות היו פחות מטונפים דרך קבע, זה בטח לא היה מוריד מחווית הנסיעה. לא ממש ברור לי העניין הזה, שכן אני מבין שכל רכבת חייבת לעבור בתחנת רחיצה. רעיון: אפליקציה עם נופים-לפי-בחירה שיוקרנו על החלונות, במקום שדות הקוצים ועצי האקליפטוס התשושים שבדרך. ככה לא יהיה צורך לנקות אף פעם את החלו ואפשר לחסוך בשמפו יקר. תארו לעצמכם, עולים באוגוסט בנתניה עלה טרנס-סיבירית. מישהו עוד יעשה מזה סטארט-אפ אני אומר לכם.
מצד שני, וכדי לנטרל את תסכול הנסיעה בתוך ערפל טינופת תמידי, מעל ראשי ממוקם שקע חשמלי סטנדרטי המאפשר לי להטעין את המחשב הנייד ו-או הטלפון הסלולארי, כך שאין שום בעיה להעביר את הזמן. אפרופו סלולארי, מתי יחברו לנו כבר קרון בו אסור לדבר במכשיר השטני? אם יש מכה של ממש בנסיעה, היא הברבור המתמיד הבוקע מכל פינה. "כן מאמי, אני אגיע הביתה מאוחר. לא מאמי, אף אחד לא שומע אותי מדבר איתך". אגב שימו לב לשילוט בסרטון הבא וכיצד הנוסע המזכיר לנו את עצמנו עם מכשיר משנות השמונים מלווה אחר כבוד החוצה מהקרון.
בשורה התחתונה, נסו ולא תצטערו. רק עשו לעצמכם טובה, לא ביום ראשון בבוקר
פורסם לראשונה 02/06/2013 18:49
לפנייה לכתב/ת 
אפשר ככה
צילום: מישל דור
ואפשר גם לא
צילום: מייק ספיר
