ביג סיטי לייף: ספרים אורבניים על הסכין
בין פינות הרחובות הסואנים של פריז, תל אביב, ניו יורק וברלין, שוכנים סיפורים שיכולים להתרחש רק בתוך מרחב אורבני. עדי שורק מספרת על מה שמתרחש בסמטאות הספרים
לעתים ניתן לצייר את העיר כמפה של הנפש. לא מפה אחת, "המפה", אלא כמה מפות המצויות זו תחת זו או להפך, זו מעל זו, בשכבות מידע פרטיות, לפי תקופות, לפי סוגי מפגשים או אירועים, לפי דירות. לעתים ניתן להתמקד באחת הנקודות, באחת הדירות, באחת מפינות הרחוב שם אירע דבר מה. זה יכול להיות דבר שאינו דרמטי במיוחד, אולי רק מבטך פגש שם מישהו, אולי פגש שם גם את עצמך מביטה.
- רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
- סיפורים בחרדה עם יזהר הר לב
- מוות על הסכין עם כרמל בן נפתלי
לעתים ניתן לחלץ תמונה מן הזיכרון ולפתח אותה, כמו בחדר חושך. לא תמיד ניתן לדעת מה ישרוד את הפיתוח. דירה ששהית בה לרגע כשחיפשת סטודיו ונפשך נקשרה בנפשה המתפוררת? אישה שנפלה בשדרה? מישהו שישב וכתב על ספסל, ילדה שהראתה לך פיה מרחפת ברחבה. כמו בחדר חושך יש לחשוף את התמונה מתוך שכבות המידע, להתוודע אליה, למקם אותה מחדש, לשים לב לפילטרים שדרכם היא מסופרת, לשכבות המידע שאוטמות אותה מעט או להיפך, פותחות פתח לעומק שלא שיערת.
מפה מסוג זה נוצרה בספרי "לפעמים מאבדים אנשים", שבו אישה צעירה מתבגרת בתל אביב לאחר פרידה כאובה ממשפחתה ובונה לעצמה בית. בתוך כך נרקמות עשרים שנים בתמונות מצטברות, בתודעות משתנות של בגרוּת, אמהוּת ונערוּת,שמשרטטות מתווה במרחב העיר. על ספרים שבהם האורבניות היא גם פנימית, אני רוצה להמליץ כאן:
"החיים הוראות שימוש", מאת ז'ורז' פרק
הספר "החיים הוראות שימוש" מתאר בניין פריזאי אחד שכאילו הסירו את חזיתו ושניתן בעקבות כך לראות ולספר את סיפורי הדרים בו לאורך כמעט מאה שנה. מתוך כך נחשף בפנינו מרקמה של עיר. פריז של פרק מורכבת מעשרות דמויות, שכנוּיוֹת ומפגשים אקראיים בחדר מדרגות. וכמו דיירים בעיר גדולה, עלינו כקוראים להפריד באורח איטי ומתעתע בין דמויות שהגיעו לרגע ונעלמו, לבין אלו שעמן נרקום מערכת יחסים הדוקה.
דירה ליד דירה, דמות ליד דמות, חדר מדרגות ליד מעלית - אנו נחשפים לשרירותיות של הסיפורים המונחים זה לצד זה כידיעות סנסציוניות בעיתון, שמפריד ביניהן קיר של דירה סמוכה. כל אלו כמעט מעלימים את הקשרים העמוקים הנטווים בכל זאת דרך כמה מן השכנים, שהם בבחינת התפצלויות של נפש המספר. נפשו של אמן הנע בין ניסיון לגעת במהות הדברים לבין עיסוק שרירותי, הבונה מעין מכונת אמנות עצובה, המייצרת מבנה סיפורי מרהיב. נדמה כי המטוטלת הזו בונה את הבית שהוא הספר המונומנטלי הזה, ומשרטטת את קווי המתאר המעורבים של הנפש, הבניין והעיר.
"נדז'ה", מאת אנדרה ברטון
"נדז'ה" הוא הרומן הסוריאליסטי הראשון. מתואר בו סיפור אהבה כושל בין ברטון עצמו לבין נדז'ה - אישה יפהפיה מסתורית החיה בשולי החברה והופכת עבורו למוזה, למעין הגשמת הסוריאליסטיות עצמה. זהו סיפורה הטרגי של אישה שהלכה רחוק מדי, ש"יצר השימור" שלה היה לקוי ובסופו של דבר אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. זהו סיפורו של זה ששוטט עימה זמן מה, שטעם בזכותה את טעמה השולי המסוכן של החיוּת ושיכול היה, בניגוד אליה, לשהות באיזורי הסכנה של העיר ושל השפה מבלי להקריב את גופו ואת נפשו. סיפורו של זה, שמרגיש לרגע כאחראי לכך שלא ריסן את אותה אישה, בשר ודם, שבזכות תנועתה על סף תהום נוצר ספרו.
פריז בספר הזה נעה בין דירתם המהוגנת למדי של ברטון ואישתו, לבין תיאטראות ובתי קפה וגנים אפלים, המאפשרים לנדז'ה חיי שוליים עקובים מסבל ויופי. העיר ואזוריה - שאף מופיעים בתצלומים בספר, כביומן טיול - מסמנים מפה של שיגעון ושפיות, ואת המעברים הבלתי נראים בין חיים לאמנות, שכמו קיבלו קונקרטיות בשיטוט העירוני-ספרותי הזה.
"מלבדאתה", מאת אבות ישורון
"העיר תל אביב הבינה זאת בהבנה. היא הבינה, שאוהבים בה רחובות ופינות שונות, המזכירים את העבר. וכאשר הורסים בית ישן, אוי זה לא טוב". (מתוך "פקלאות"). לוּ היינו מציירים מפות של תל אביב על פי שיריו של אבות ישורון היה עליהן להיות בכמה שפות: יידיש, עברית, ערבית. היה עליהן לציין כמה כניסות מתל אביב לקראסניטאוו, העיירה ממנה הגיע. היה עליהן להכיל מידע על יפו כעיר שאינה עברית. היה עליהן ליצור תנועה ברחוב בין זיכרונות, שכנים, ריחות, שברי מילים, כפיגום שהוסר ועץ שמביטים בו - ומלווים את עליו שנושרים ושוב צומחים.
היינו מקימים אז רמזור שלא מורה רק על חציה ועצירה אלא גם על אפשרויות מעבר תחתיות ועליות לתוך הנפש והזיכרון, לתוך הידיעה כי לפני ששיפצו את הרחוב היה שם בית אחר, ובבית היתה אישה אחת שהיתה צועקת. היינו מגיעים אל דלת השכן שמת ורק הקוקיה שלו ממשיכה להצהיר על הזמן שממשיך להתנהל כרגיל. אולי הצבעים ברמזור הזה היו, מלבד אדום וירוק, לבן וכחול וסגול וצהוב והיינו מטיילים שם, באותו מעבר חציה, בין חמישים ושלושה רבדים.
"מכתבים מנסיעה מדומה", לאה גולדברג
"מכתבים מנסיעה מדומה" הוא יומן מכתבים פיקטיבי, שנכתב לכאורה בערי אירופה ונשלח בידי רות - גיבורת הספר - לאהובה עמנואל, שאינו מחזיר לה אהבה. ברלין, בריסל, קלן, פריז ומרסי המדומיינות, מאפשרות לרות לפגוש את עצמה מחדש, בוגרת יותר מאשר בזמנים שבה היתה באמת בערים הללו. ההגעה לברלין היא אולי הנקודה הראשונה של התפקחות, המאפשרת לה להפסיק אט-אט את סיפור האהבה העצוב שבו היא כלואה.
העיר שבה שהתה בנעוריה כבר אינה משמחת אותה, כבר אינה שמחה כלפיה - בעיניה הבוגרות היא רואה את העליבות מבעד למקושטוּת, את נעלי הזונות שצבעיהן מסמנות את סוג התמחותן, את רזונה של אחת מהן ואת עיצבונה. היא שמה לב לצלבי קרס המעידים על כך שהמקום כבר אינו לה. בהגיעה לברלין, נזכרת רות בימי נעוריה. היא מגיעה אל העיר בציפיה דרוכה לקבלה נרגשת, אך לא היא ולא העיר יוצאות זו אל זו. האהבה הסתיימה, אבל היא קיימת מתחת לפני השטח כגעגוע.
"ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי", מאת מייקל שייבון
לפעמים אני מקנאה בעמדת המספר של יהודי אמריקני בברוקלין, כמו זו של שייבון, וודי אלן ולינה דנהם. עמדה שמשמרת את החיוּת היהודית בגלות - יכולת קומית עשירה ומרגשת, היכולה להשתלב במרחב ההגירה, בה בעת שהיא גם מבקרת אותו באופן מושחז. אני רואה בהם את יורשיהם החוקיים של שלום עליכם ומנדלי מו"ס וקצת מקנאה.
ספרו של שייבון מתאר שני בני דודים, ג'ו וסמי. ג'ו (ג'וזף) הגיע מצ'כיה ומשפחתו, שנשארה שם, נמצאת תחת המשטר הנאצי. הוא מתכנן למצוא מוצא ולהצילם. שני בני הדודים מתוודעם לאהבתם המשותפת לקומיקס ומוצאים את עצמם במהירות כצוות המחבר-מצייר חוברות קומיקס שהופכות להצלחה מסחררת.
גיבור העל שהמציאו קרוי "האסקפיסט" והוא, שלא כמו השלטון האמריקני, אינו מתמהמה להתערב במלחמה, תוקף ומנצח את הנאצים. העיר ניו-יורק המופיעה בספר, על הפערים העצומים בין ארמונות העשירים הבוהמייניים ובין בתי המהגרים הדלים, על משרדיה המנוכרים, על קווי המתאר שלה - כמו שייכת לקומיקס שיכול לגמד ולהאדיר כוחות בהנף קולמוס.
נדמה שהיא, ממש כמו גיבור על, יכולה להיות טובת לב ומעתירה, שופעת הזדמנויות, אך גם מאיימת בכוחות פאשיסטים של סגידה לכוח. הקרנבל הקומיקסי שנוצר בספר מוביל אל ניו יורק ייחודית, שייבונית וספציפית, שהיא בה בעת עיר שאינה אלא דימוי, המקיים תמיד מסע מאוייר בכישרון, בין מאוויי נפש כבירים וחוסר אונים.
ספרה של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים.
לפנייה לכתב/ת 
