"סופר נני": משאבת רייטינג של סיפוק וחרדה
הכל ידוע מראש ולא משתנה: סופר נני תבוא, תמצא הורים מותשים וילדים צווחניים, תנזוף ותכתוב על בריסטול - ובא לציון גואל. אז למה אנחנו עדיין צופים? אולי כך נצליח לצאת מהפרק בתחושה שאצלנו בסדר - או שנחפש בדאגה מה אפשר לתקן
תעלומה גדולה אופפת כל מקבץ פרקים חדש של "סופר נני". כה גדולה, עד כי קשה לנסח אותה במילים. תחילה, מי שצופה בסדרה אנוס לשאול את עצמו: בוא'נה, האנשים האלה אמיתיים? שכן קצת קשה לעכל משפחה ובה שני מבוגרים, שלושה ילדים ובלגן אימתני כמו זה של משפחת אשרבן: לא יתכן שאנשים חיים ככה, אומר לעצמו הציניקן הצמוד למסך. זו בטח מניפולציה של ההפקה. אחרי הכל, "סופר נני" זה סוג של ריאליטי. והאנשים האלה? בטח אמרו להם להתנהג ככה מול הצלמה. אבל הם לא נראים ולא נשמעים כמו שחקנים.
ואז נכנסים הילדים לתמונה, והשאלה כבר מתנסחת לגמרי אחרת, כי הרי אנחנו מכירים אותם. כולם סובלים מתסמונת הילד הצורח כשהוא לא מקבל את מה שמתחשק לו לקבל באותו הרגע. כולם מדברים להוריהם בטונים של יורש עצר לאחרון המשרתים. כולם לא מסדרים את החדר, לא עושים שיעורים בזמן, לא הולכים לישון בזמן וסרוחים רוב היום, אחרי שמערכת החינוך שילחה אותם הביתה, על אותה ספת עור עדכנית מול אותו מסך ענק שמשדר להם זבל טהור.
אז ככה נראים כל הילדים? חלק מהילדים? חלק גדול מהילדים? זו לא שאלה פשוטה: הרי את רוב האנשים שנראה בחיינו, נראה על המסך. הטלוויזיה היא שמלמדת אותנו מהם גבולות הנורמה, מהי נאותות חברתית ולאילו מראות ואופני התנהגות עלינו לשאוף. כפי שאנחנו למדים שבלונד יאה לשדרניות וגברים סמכותיים בעניבות מתאימים להגשת חדשות ולפרשנות של המציאות הסבוכה, גזענים ל"אח הגדול" ונשים חמדניות ל"הרווק", אנחנו מבינים שהילדים ב"סופר נני" הם סוג של נורמה.
וזה עצוב, עצוב מאוד. וזה לא בהכרח נכון. ואין מי שיידע לומר אם על המסך עולים הקיצוניים שבמקרים בהם מיכל דליות מטפלת ביד רמה, או שמא באמת יש בישראל מגפה מגעילה של העדר סמכות הורית, בלגן טוטאלי, חיים שמתנהלים בלי סדרי עדיפויות וחלוקת זמן, והעיקר - צאצאים שהפכו לדיקטטורים קטנים כדי לשרוד בתוך כל זה ולנצח את ההורים.
ומדובר במיוחד באמהות. האבות הם סוג של מושא עקיף בעלילות האומנת הלאומית. הם בעבודה, הם עייפים נורא כשהם שבים הביתה, בדיוק כמו מר אשרבן, שרק רוצה שתעזבו אותו, באמ'שכם, ובאמת שאין לו כוח לכלום. לפיכך הוא מגלה באמצעות מיכל דליות שכדאי לשתול עגבניות בגינת הבית עם הילדים! לא יאומן. בית - יש, גינה - יש, טוריה - יש, אבל לא היכולת לחבר בין כל אלה ולהעניק זמן איכות לעצמו ולדור הבא. כמה אשרבנים יש בקרבנו?
והגברת רולן אשרבן, שלא יודעת כי רצוי לסדר את ארון הבגדים של ילדיה על מנת למצוא פיג'מה בסוף היום, שהם אמורים לישון במיטות שלהם ולא לנדוד מדי לילה לפיתרונות לינה מאולתרים, שהם אמורים לעשות שיעורים לפני טלוויזיה ולא להיפך - הלסת נשמטת בתדהמה גמורה למראה אורחותיה, ומשום כך גם הטרנספורמציה שמחוללת סופר נני כה דרמטית. אבל השאלה עדיין מנקרת - עד כמה היא מעידה על הכלל?
בכורם של האשרבנים, לעומת זאת, נראה ונשמע בדיוק כמו המוני ילדים שמסתובבים בינינו, כמהים לקצת גבולות וקצת חיבה, לסדר יום הגיוני ולריטואלים משפחתיים קבועים ובטוחים. בסוף הפרק הוא יקבל אותם ויהיה מאושר יותר, כך אנחנו מניחים. כי הרי כל זה ידוע מראש ולא משתנה: באה סופר נני, מוצאת הורים מותשים ודואבים וילדים צווחניים, נוזפת בכולם, כותבת מה שהיא כותבת על בריסטול, מחלקת הוראות וחיוכים קצת מאולצים, ובא לציון גואל.
אז למה ממשיכים לצפות? בגלל התעלומה כמובן. ובגלל שבסתר לבנו אנחנו, כל
ההורים המותשים באשר הם, רוצים לאמוד את המרחק בין האשרבנים לבינינו ולצאת מן הפרק בתחושה שאצלנו הכל בסדר, אבל תראו-תראו איזה הורים יש בעולם.
לחילופין, אנחנו נצמדים למסך בחרדה כדי לחפש מה לא בסדר אצלנו, שאולי סופר נני תוכל לתקן, במחיר הקרבת הפרטיות של ילדינו ומשפחתנו. כך או כך, מכל נקודת מבט שהיא, רייטינג המורכב מסיפוק ודאגה גם יחד מובטח לדליות באשר תלך.
לפנייה לכתב/ת 
