באתי למייקאובר, יצאתי מזיע באקסטרים
תחת שרב כבד התייצב רן בוקר בסט הצילומים של "אקסטרים מייקאובר", וצפה בחיים החדשים של משפחה מיוחדת. על הדרך הוא התאהב בסבתא, התקרב ללירן הלוקה בתסמונת נדירה ונקרע מהבדיחה של עמוס תמם. אז מה אם הוא לא הבין אותה?
"אקסטרים מייקאובר", הפורמט האמריקני שעושה עלייה לישראל (מחר ב-21:45, ערוץ 10), נחשב למסחטת דמעות. משפחה הנמצאת בקשיים זוכה שישפצו לה את הבית עם כל השואו הטלוויזיוני המוכר. לכן, את ההזמנה לבוא לסט הצילומים, אי אפשר היה לפספס. אחרי יותר מחמש שעות בסט בחום של 35 מעלות, אפשר לומר שלפחות הפעם - מדובר במשפחה מסוג אחר לגמרי.
לירן בן ה-14 נולד עם תסמונת נדירה. במהלך חייו עבר 51 ניתוחים, כשהאחרון שבהם - שבוצע לפני יותר מחודש - הותיר אותו מרותק לכיסא גלגלים, כשפלג גופו התחתון משותק. הוא והוריו, נורית ושרון, מתגוררים בקומה שמינית בבניין מגורים בחולון, מה שמגביל את הגישה שלו. הפנייה המשמחת מההפקה לשפץ את הבית ולהפוך אותו נגיש עבור לירן, נמהלה בבעיות בירוקרטיות. סבתו של לירן, אתי אלבוחר (77) ובעלה חיים, הסכימו לתת את ביתם שבמושב גנות למשפחתו של לירן, כדי להקל על חיי הנכד ומשפחתו.
בעקבות השיפוצים, המושב הפסטורלי הפך לשדב קרב: משאיות מכל עבר, כבלים פזורים, אנשי צוות שרצים ממקום למקום, דפיקות פטיש ועוד. זה בדיוק הזמן להתרחק מהמקום ולגשת לבדוק את אזור המנוחה, או הגרין רום אם תרצו, שהוא בעצם דירה מאולתרת ששכרה ההפקה עבור אנשי הצוות העמלים.
מנחה התוכנית עמוס תמם עומד על מפתן הדלת, מאופר ולבוש בגופיית סבא. את החולצה הוא ילבש אחר כך, כשיתחיל להצטלם. "קח עמוס, הנה התה שלך", אומר לו המאפר כשהוא מגיש לו כוס קלקר ליד. "תה?" אני שואל את תמם בתהייה. "כן, הוא מצנן את גוף", הוא משיב. חייכתי כאילו שהבנתי את הבדיחה, אם זאת היתה בכלל בדיחה.
מחוץ לגרין רום נמצאת חצר, מלאה בעמדות גלידה ושתיה קרה שמחולקים לתושבי המקום והעובדים, כדי להתמודד עם החום הכבד. תושבי המקום כבר מוכנים לצעידה לבית המחודש. הילדים שמובילים את השיירה לובשים חולצה של התוכנית. "היי, אפשר חולצה?", מבקש אחד הילדים מעובד הפקה, "אין לנו מותק, אנחנו במחסור, אפילו מיחזרנו חולצות מאתמול" אמרו לו. השקעתם מאות אלפי שקלים בשיפוץ, לא תשימו עוד 20 שקל לחולצה?
הצילומים מתחילים - אוטובוס שעוצב במיוחד לתוכנית עומד על הכביש ומסתיר את הבית המשופץ. אנשי הקהילה צועדים כ-300 מטרים אל עבר הבית. תמם כבר מוכן, המצלמות כבר על רקורד והאקשן המסורתי נשמע. אנשי המושב סופרים אחורנית מ-10 עד 1 ולבסוף קוראים לנהג האוטובוס לתת גז אחרי שעות של המתנה. הפעם הראשונה היתה צולעת, כך גם השנייה, השלישית, הרביעית וכן הלאה. התושבים מתחילים להתייאש עד שמגיעה נערת ההפקה שמבקשת כוחות אחרונים - רק עוד פעמיים, שלוש, חזק.
בין אנשי המקום אני מוצא את נטע, אמא לילד אוטיסט בן ארבע, שהגיעה במיוחד מחולון. היא קרובת משפחה של אחד מהתושבים ורצתה שבתה תראה איך עושים תוכנית טלוויזיה. "זה מאוד מרגש", היא אומרת לי כשחיוך על פניה.
די צפוי שזה מה שהיא תגיד כמי שמסתכלת מהצד. הרי אנחנו הצופים אוהבים לראות את סיפורי הסינדרלה והעזרה לחלש. עם זאת, כשרואים את התמונה הכללית, איך הסבא והסבתא נאלצים שוב ושוב לחזור על הטייקים המתישים בחום הנורא, וכשמבינים שלירן ומשפחתו ממתינים במכולת במושב כבר מספר שעות עד שההפקה תסיים את ענייניה - זה מעלה לא מעט תהיות.
נכון, אף אחד לא תמים וברור לכל שערוץ 10 יהנה מהרייטינג ומשפחתו של לירן תקבל בית חדש. ובכל זאת, האם לא מדובר בשימוש קצת ציני במחלתו של לירן? אם שואלים את נטע, שיכולה לספר מרחשי ליבה, אז התשובה היא לא: "אני לא מתביישת בילד שלי ואין לי בעיה שיראו אותו בטלוויזיה. הרי בסופו של דבר, בלי התוכנית, לא היה לו איפה לגור. אז איפה הניצול?". גם מבחינת תמם התשובה שלילית. "זו תוכנית מרגשת ושונה בנוף המקומי. נכון שזה בערוץ מסחרי אבל אם אפשר לעזור למשפחה הזאת במסגרת מסחרית, אז למה לא בעצם?".
גם סבתא אתי חושבת שהעיקר שלירן יוכל להיות עצמאי. "החשיפה לא מפריעה לי", היא אומרת. "תראה, יש לי בת שגרה באוסטרליה, הילד שלה יוגב חזר לארץ במיוחד כדי לעשות צבא. הוא נחשב חייל בודד. הוא עזב את אמא שלו כדי לשרת, אבל נכד אחר שלי משותק והמדינה לא מקצה לו עוזר צמוד. הוא לא שולט בצרכים שלו, אתה יודע מה זה לעשות קטטר חמש פעמים ביום לילד? אבל החוקים לא מאפשרים, כי רק מעל גיל 18 הביטוח הלאומי מאפשר מטפל צמוד. ואתה חושב שהחשיפה תפריע לי?".
אם חשבתם שזה הרגע שאתי תזיל דמעה - תחשבו שוב. היא אופטימית ומחויכת. "זה לא קשה לך?" שאלתי. "לעזוב את הבית שלי באופן רגשי קשה לי. אבל אין מה לעשות". "בת כמה את", שאלתי. "בת כמה אני נראית?", היא משיבה. "58" עניתי. אתי מחייכת מאוזן לאוזן, "חמוד שלי, אני בת 77", היא אומרת ופונה לנכד שלה יוגב, "הוא אמר שאני נראית בת 58 תלמד ממנו, ככה מתנהגים".
כשסבא חיים מגיע, אנשי ההפקה מסבירים לו על השיפוץ: המקלחות החדשות, הריהוט, הקירות, הדשא הסינטטי, הג'קוזי, שבילי הגישה לנכים וגג הרעפים חדש. "נו סבא" פונה אליו אחת מאנשי ההפקה, "אהבת את הצבע הכחול של הרעפים? זה במיוחד בשבילך", "כן", הוא עונה לה, "רק משהו קטן, עשיתם את גג הרעפים לחינם. הרי אנחנו מתכננים לבנות עוד קומה כדי שנגור שם. כרגע אין לנו איפה לגור". אז למה בהפקת אקסטרים מייקאובר לא בנו את הקומה השנייה? התשובה פשוטה: בירוקרטיה. "לא מאשרים לנו" אמר גורם בהפקה, "זה נורא מורכב ואת זה לצערנו, המשפחה תאלץ לעשות לבדה".
אז רגע חשיפת הבית המיוחל הגיע. "איך אתה מרגיש" שואל תמם את לירן החמוד, "אני מתרגש מדי" הוא אומר לו. החזרות השתלמו, אנשי הקהילה צועקים מ- 10 עד 1 וקוראים לנהג האוטובוס לתת גז. הוא נותן גז והבית נחשף. לירן
מחייך ושואל: "איפה סבא וסבתא? בואו תהיו איתי אחרי כל מה שאתם עושים בשבילי, בוא, בואו". אנשי הקהילה מתרגשים ומתבקשים להתפזר. "חבר'ה תודה רבה עזרתם לנו מאוד, רק אם אפשר לפנות את השטח", קוראים להם אנשי ההפקה. זהו, השתמשנו בכם, אתם יכולים ללכת. אבל רגע, שכחתם משהו חשוב - החולצות. "תחזירו לנו את החולצות" מבקשים אנשי ההפקה.
יום הצילומים קרוב לסיום. צוות ההפקה עובר למנוחה בגרין רום, עמוס תמם מלווה את לירן ומשפחתו ומסביר להם על השינויים שהתבצעו ורגע לפני שהכל ייגמר לגמרי, עוד ישאר למצוא פתרון לסבא חיים וסבתא אתי, שכרגע אין להם איפה לגור ולקוות שהרייטינג יצדיק את העלות של מיליון ש"ח לפרק.
מערוץ 10 נמסר בתגובה: "אקסטרים מייקאובר היא תוכנית עם נשמה יהודית גדולה. לשמחתנו הצלחנו להפיק את התוכנית בעלות סבירה וכדאית. היום בו ערוץ 10 ישקיע סכום שקרוב למיליון שקל בתוכנית כלשהי, הוא היום בו ייפתרו בעיותיו של ענף הטלוויזיה כולו ובא לציון גואל".
(צילומים: הדס פרץ)
