התווכח עם הרופאה ומת - ביה"ח צריך לפצות?
בתביעת רשלנות רפואית שהגישה אשת מנוח נגד בית החולים איכילוב, טענה כי הטיפול הלקוי שקיבל הביא למותו בטרם עת. ביה"ח השיב שהמנוח סירב להישמע להוראות הרופאה. על מי הטיל השופט את האחריות?
אדם שסבל מבעיות לב, הגיע לביה"ח איכילוב בשל כאבים בחזה וקוצר נשימה, כשהוא מלווה באשתו. בעקבות ממצאי בדיקתו שלא היו חמורים במיוחד, הוחלט לאשפז אותו במחלקה פנימית. החולה היה עצבני וחרד, וביקש לצאת עם אשתו לטיול על מנת להירגע. אלא עם שובו, החלה הידרדרות מהירה במצבו - שהובילה בסופו של דבר למותו.
עוד בדיני משפחה:
עזבונו ואשתו תבעו את משרד הבריאות (שמפעיל את ביה"ח) בבית משפט השלום בתל-אביב. לטענתם רשלנות הצוות הרפואי היא שגרמה למות החולה. האישה טענה כי למרות שבעלה היה חולה לב, הוחלט לאשפז אותו במחלקה פנימית ולא בקרדיולוגית. בעלה אף ביקש להשתחרר כיוון שלא ניתן לו טיפול רפואי ראוי לדבריה, והצוות התרשל כשלא השגיח עליו כיאות ולא וידא שהוא מחובר כל הזמן למוניטור.
עוד טענה כי הרופאה אישרה לבעלה לצאת לטיול מבלי להדריכו ומבלי להגבילו בזמן, וכי עם חזרתו מהטיול, כשמצבו הורע, לא קיבל טיפול מהיר.
הרופאה שטיפלה במנוח, מתמחה ברפואה פנימית, העידה שלאחר התייעצות עם קרדיולוג, הורתה להעביר את המנוח לחדר מוניטורים - כדי שניתן יהיה לעקוב באופן רציף אחר קצב ליבו. אולם המנוח, שהתלונן כי השהייה בחדר גורמת לו לחרדה, דרש לעבור ואיים שאחרת יעזוב את בית החולים.
בסופו של דבר היא נאלצה לערוך איתו "עסקה": תעביר אותו לחדר ללא השגחה, בכפוף להבטחתו להתחבר למוניטור. באשר להליכה, הרופאה טענה כי אישרה טיול קצר בלבד במחלקה. למרות זאת, המנוח ואשתו חזרו מטיול שערכו בחוץ במשך כשעה. לאור עדויות אלו, בית החולים טען כי פעל בסבירות, בהתחשב בכך שהמנוח לא אפשר להשגיח עליו ולא נשמע להוראות.
טיפול מיטבי בהתחשב בסרבנות החולה
השופטת יעל הניג דחתה את התביעה. בפסיקתה כתבה כי מאחר שממצאי הבדיקות במיון לא הראו שהמנוח סובל מהפרעה חמורה בקצב הלב, לא הייתה כל מניעה מלאשפז אותו במחלקה פנימית. שם ניתן לקבל ייעוץ מקרדיולוג ויש בה מכשירי ניטור בהשגחה מתמדת.
היא מציינת כי יש העדיפה את עדות הרופאה על פני זו של אשת המנוח, אשר לקתה בהפרזות וסתירות. בהתאם, פסקה כי הרופאה עשתה כל שביכולתה בכדי לגרום למנוח להישאר באשפוז ולהיות מחובר למוניטור באופן רציף. ההקלות בטיפול בוצעו כדי להרגיע את החולה ובוצעו כאשר מצבו היה תקין.
אלא שהמנוח ואשתו - שהייתה עמו כל הזמן - סירבו להישמע להוראות הרופאה. המנוח לא התחבר למוניטור כפי שהתחייב, ובכך הפריע להשגחה תקינה על קצב ליבו. בנוסף יצא עם אשתו לטיול ארוך מחוץ למחלקה, בניגוד מוחלט להמלצות.
לפיכך השופטת פסקה כי הצוות הרפואי נהג בסבירות ואף יותר - למרות סרבנות המנוח, ניסה להעניק לו טיפול מיטבי, כאשר הרופאה המטפלת גילתה רגישות למצב, והשקיעה מאמצים עילאיים כדי להשאירו בבית החולים תחת השגחה.
התביעה נדחתה, ועזבון המנוח ואשתו חויבו לשלם למשרד הבריאות הוצאות משפט בסך של 20 אלף שקל. בנוסף ישלמו שכר טרחת עו"ד בסך של 30 אלף שקל.
לא כל מוות הוא רשלנות
עו"ד ד"ר זמי מור מילברג, העוסק בתחום הרשלנות הרפואית, מסביר כי "על תובעים בעילת רשלנות רפואית לדעת ולהפנים שלא כל מקרה מוות, לדאבוננו הרב, ייחשב מבחינה משפטית כרשלנות רפואית.
"במקרה זה נגרם האירוע בשל סרבנות המנוח. חוק זכויות החולה אינו מאפשר לרופא לכפות על חולה חיבור למכשירים ללא הסכמתו, אלא במקרה של סכנה חמורה ובאישור ועדת האתיקה. ייתכן שבמקרה זה, מאחר שהמנוח הביע סרבנות גם באשפוזים קודמים, היה צורך לכנס את הוועדה, על מנת שזו תחייב לחברו למוניטור על מנת להציל את חייו".
- לעיון בפסק הדין
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
לפנייה לכתב/ת 
